fbpx
Desktop Image Mobile Image

הבעד שבנגד // הטור של נחמה דואק

0

באחד הציוצים היותר בעייתיים ומפלגים שהעלה לאחרונה בנימין נתניהו, רואים תמונה שלו עם צוערי בה"ד 1 ובצילום מתחתיו את יו"ר כחול לבן בני גנץ בפגישתו עם ראשי הרשימה המשותפת, איימן עודה ואחמד טיבי. כותרת הציוץ: "כל אחד עשה משהו היום". זהו. המבין יבין, יאמר נתניהו, וזה על אחריותו בלבד. לא, נאמר אנחנו, במקרה זה האחריות הבלעדית היא שלך, נתניהו.

כי אנחנו נמצאים בתקופה קשה. תקופה שבה החברה הישראלית לא רק מפולגת דיכוטומית בין ימין לבין שמאל, כשלא משנה מה הנושא. היא בעיקר מחולקת בין בעד ביבי ונגד ביבי. והדיכוטומיות האלו מתערבבות, מפלגות ומאיימות על החברה מבפנים. לדוגמה, אם אתה מתנחל, איש ארץ ישראל השלמה, אבל במקרה חושב שזמנו של נתניהו הסתיים וכדאי שמישהו אחר ייקח את ההגה לידיים, מיד תתויג כשמאלן תבוסתן. מנגד, אם אתה חבר בכחול לבן וחושב שאפשר לשבת תחת נתניהו, כי חייבים ממשלת אחדות, מיד תעבור לעמודה תחת הכותרת – ימני הזוי.

ראש הממשלה, בגאונותו ובמסוכנותו, עשה מה שעשו מעטים לפניו, אם בכלל – הוא הצליח לשכנע חלק מהציבור שאין בלתו. שכל מי שאומר מילה אחת נגדו הוא לא אדם רציונלי, אלא שמאלן, בוגד, חלש, שעושה יד אחת עם כוחות האופל מהפרקליטות כדי לחסל את מלכותו. בעבר, נקראת שמאלן אם היית בעד מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תמכת בזכויות האזרח, בתחבורה ציבורית בשבת ומיני כאלה. ימני כונה מי שדגל בליברליזם כלכלי מבית מדרשו של מילטון פרידמן, בארץ ישראל השלמה ותמך בסטטוס קוו באופן די גורף. בעבר גם יכולת להיות מין אמצע שכזה, שתומך בקפיטליזם אבל גם בהסכמי אוסלו, וחשבת שמפלגת מרכז היא הפתרון לתחלואי החברה הישראלית. בעבר יכולת לדעת שתשמיע את עמדתך ולא תיסקל בכיכר הטוויטר המרכזית. ואז הגיע נתניהו, שבשנות שלטונו האחרונות השתכנע שהמלך הצרפתי שאמר "המדינה זה אני" – התכוון בעצם אליו.

דיכוטומיית "בעד ביבי נגד ביבי" באה לביטוי בצורה החריפה שלה בטוויטר. ליאור חורב, פעם יועץ אריאל שרון, ובבחירות 2019 מועד ב' יועץ למחנה הדמוקרטי, צייץ בתחילת נובמבר: "ירידתו של נתניהו מהבמה הציבורית היא חלק הכרחי בתהליך ההחלמה הלאומי. נתניהו לא רצח את רבין, אבל הוא סיפק את הדשן לאווירה המטורללת. הנכונות שלו לחבור בבחירות האחרונות לממשיכי דרכו של כהנא היא הביטוי לאישיות המכוערת והסכסכנית של כהונתו. די!". לעומתו, שמעון ריקלין צייץ בסמוך לנאום האימים של שר המשפטים אמיר אוחנה את הדברים הבאים: "מה שמדהים באמת בנאום של אוחנה זה איך איש שמאל לא עצר רגע לחשוב אולי יש משהו בביקורת של שר המשפטים על הפרקליטות. אולי היא באמת תופרת אנשים ועושה אכיפה בררנית (…) נאורות לתפארת. ליברלים דיקטטורים שכאלה". שום מילת ביקורת או ניסיון למחשבה עצמאית וחסרת פחדים. כל מי שעוקב אחר הטוויטר יכול למצוא דוגמאות כאלו למכביר. בעד ביבי. נגד ביבי.

ראש הממשלה נתניהו רואה את המראות ושומע את הקולות, ולא עושה דבר על מנת להרגיע את החברה. לא מגנה, אלא ממשיך להסית ולפלג. וכבן של היסטוריון וכמי שמעיד על עצמו שקריאת היסטוריה חביבה עליו, כדאי שיחשוב כיצד יתארו אותו כותבי הימים בעוד 50 שנה. כיצד יגדירו את פועלו. ייתכן וייכתב שם, כפי שאמר באחת ההזדמנויות שי גולדן: "בנימין נתניהו, האיש שפילג את ישראל לשתי מדינות".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook