fbpx

האתגר: פוטין // נדב איל – מגזין 'ליברל'

0

ספרים ייכתבו ומחזות יוצגו על הדרך שבה פילס את דרכו האיש ללא פנים (כהגדרתה של מאשה גסן) אל פסגת החיים הבינלאומיים. ולדימיר פוטין הילך בצללים זמן רב. הוא למד את טבעם כאשר היה סוכן קג"ב, והפך בקי בסודותיהם כאשר בני דורו התמכרו לסיסמאות של דמוקרטיה ושלטון חופשי ומערבי. פוטין, הבירוקרט האפור והנחוש, נותר תמיד ממוקד במטרה טהורה ופשוטה, נטולת אידיאלים בשלב ראשון: כוח ועוד כוח. כמו אצל צאר מודרני אחר, סטלין, הכוח היה ונותר המטרה העליונה, ואידיאולוגיות הן רק עניין שבו משתמשים כדי להשיגו.

פוטין הוא המושך האולטימטיבי בחוטים בעידן הגלובלי הנוכחי. מי היה יכול לחזות זאת לפני עשור. ה־FBI וה־CIA מעריכים שניהם שרוסיה עמלה לא רק כדי להשפיע על הבחירות באמריקה, אלא כדי להוביל לבחירתו של טראמפ ממש. אם אתם מאמינים לשתי הסוכנויות המכובדות האלה, הרי שפוטין עומד כעת בפני ההצלחה המסחררת ביותר של הביון הנגדי הרוסי בהיסטוריה. כמעט שלושה עשורים אחרי נפול ברית המועצות ודווקא כעת, כשהיא מכווצת ונאבקת, הצליחה אמא רוסיה לבחור לעצמה בן אמריקאי וללוות אותו, צעד אחרי שעל, הלוואה אחרי השקעה, אל הבית הלבן.

"דיפלומטים" רוסים גורשו בעשרות מארה"ב בחודש שעבר, אבל הנשיא הנבחר של אמריקה בחר דווקא להחמיא לפטרון פוטין, על תגובתו המרוסנת והחכמה (אגב, היא באמת הייתה חכמה) של התעלמות מצעדי העונשין הפתטיים של אובמה.

לא ראו את עלייתו. הרי המדינה שהוא מנהיג סובלת מדלדול אוכלוסייה וממחלות ממאירות כמו אלכוהוליזם. איש מהקוראים לא רוצה לרכוש תוצרת רוסית, אלא אם נפשכם חשקה בביצי דגים או קלצ'ניקוב, להבדיל. אין מכוניות רוסיות או סמארטפונים, אין מערכת בריאות ציבורית מתפקדת ברמה מערבית, אין היי־טק אמיתי. מדינתו סובלת מתוחלת חיים של גברים שמזכירה רפובליקה לא מוצלחת באפריקה, ומסע פשוט בין שתי הערים החשובות ביותר, מוסקבה וסנט פטרבורג, חושף את האומללות הענייה שבה חיה רוסיה האמיתית, הרחק ממוקדי התיירים. כל הנתונים האלה הוזכרו שוב ושוב כאשר דיברנו על רוסיה. פוטין משחק בפוקר בלי יד, אבל איזה משחק הוא משחק.

***********

החל מ־11 בספטמבר 2001 מתמודד העולם עם קרב בין ציוויליזציות, או מלחמה עם האסלאם הקיצוני; ונדמה לנו שאלה הם השינויים הגדולים ביותר בדורנו. בצדק. משטרים נפלו, מגדלים קרסו בניו יורק, המזרח התיכון כולו השתנה. חיינו נראים אחרת, וכך גם מדיניות הריבית של הבנק הפדרלי. בין כריתות ראש פוטוגניות שמביים דאעש במדבריות סוריה ובין פיגועים באירופה, דומה שאי אפשר להחמיץ את האירוע של חיינו, ההתמודדות המתמשכת הזו עם טרור. וכך, בעוד המערב נגרר אחרי אסטרטגיה שבנויה על הקלקות וגירויים מיידיים, על טראפיק ועמדות ציבוריות הפכפכות, מוסקבה יכלה לפתח אסטרטגיה ממש.

קחו את סוריה כדוגמה. אובמה נגרר למהלומות אוויריות שם בגלל כמה הוצאות להורג של אמריקאים. אילו לא היו נהרגים מול המצלמות, ספק אם וושינגטון הייתה תוקפת את הג'יהאדיסטים. בריטניה וצרפת הצטרפו אחרי פיגועים והוצאות להורג של אזרחיהן. להן, בניגוד לרוסים, לא הייתה תפיסה סדורה של עתיד סורי כלשהו. הן רק ניסו לספק את היצר הציבורי, מונע בידי רשתות חברתיות לוהטות, לנקום ולהגביל את לוחמי ימי הביניים האלה, דאעש. זה לא היה רע כשלעצמו, אבל מנוגד לגמרי להיבטים עובדתיים ואסטרטגיים בסוריה עצמה – לדוגמה, שהרוב המוחלט של הנרצחים בסוריה הם הקורבנות של הקצב מדמשק, הד"ר אסד. המערב לא היה מוכן להקיז את דם לוחמיו בסוריה, לא רצה לשלם במטבע הקשה של ההגמון.

אצל הרוסים, דעת הקהל נקבעת לפי מה שמתוכנן מראש בקרמלין. פוטין החזיק, בניגוד למערב, באסטרטגיה – וגם בכוח האוטוריטרי שלא לסטות ממנה. מטוס נוסעים רוסי הופל? מוסקבה לא מזדעזעת. כשם שלא שינתה דבר באסטרטגיה האזורית שלה בגלל ההתנקשות בשגריר באנקרה. זו המשמעות של אסטרטגיה – לתשומת ליבם של פוליטיקאים ישראלים – שאתה אינך משנה אותה כאשר זה לא נוח ציבורית. כך, אל מול מערב מטולטל ומסתגל לעידן של ערעור טכנולוגי וחירות של ידע, יכולים היו הרוסים ללכת במשעול שחצבו בסלע. מעצמה מתרחבת, שחקן שחזק יותר מנתוניו האמפיריים, מוכנים תמיד להשתמש באלימות נרחבת או ממוקדת, מומחים ביצירת מנופים ושימוש בחולשות המערביות.

אבל עדיין, עבור רבים, פוטין איננו אתגר – או יותר מדויק לומר, איננו "האתגר" של המערב. הם מביטים לסין, כמו טראמפ, או מסתכלים באסלאם הרדיקלי. הרי פוטין איננו מסמל שום דבר עקרוני במיוחד, לא כלכלת שוק ובטח שלא סוציאליזם, לא לאומנות גזענית וּודאי שלא ליברליזם לוחמני. הם מנסים למדוד את האתגר שפוטין מציב באמצעות שימוש בשפה הישנה של המאה ה־20, שפת האידיאולוגיות, מבלי להבין שהנתונים האלה ממש – היותו מנהיג ריק באופן יסודי מערכים – הופכים אותו לאתגר הגדול שניצב בפני המערב.

על פניו זה עניין טקטי פשוט. האם יש משהו עכשווי יותר ממדינה שמשתמשת בחדשות מזויפות בפייסבוק כדי להשפיע על תוצאות הבחירות במדינה אחרת? שמבינה כי אין יותר משמעות לגבולות או לביטוי "התערבות זרה" כאשר הרשתות החברתיות אינן מזהות כל גבול? האם הלעג למנהיג הרוסי חשוף החזה, שרוכב על סוס בערוץ הנחל, איננו מחמיץ את הבנת הדימוי במציאות הגלובלית? את החשיבות בהקלקה המתמשכת, המטפטפת?

***********

אבל זה לא רק שהרוסים הפכו למאסטרים טכניים. פוטין עצמו מחזיק בגמישות המוחלטת. הוא איננו קפיטליסט או סוציאליסט, לא בדיוק דיקטטור דרום־אמריקאי או מנהיג טוטליטרי. הלאומנות שהוא מציג היא קהילתנות לא שאפתנית, קבועה, וצרה באמביציות שלה. הוא האיש העשיר בעולם כנראה; מדברים על בערך 200 מיליארד דולר. זו איננה שמועה שמתפשטת סתם, זה לא מספר מומצא לגמרי. הוא שביל פירורי הלחם שמוביל לפתרון התעלומה, לאמירה שמבטאת את פוטין בפשטות: המדיום הוא המסר.

פוטין הוא המנהיג של עולם עכשווי נטול אידיאולוגיות לבד מאחת – תאוות בצע טהורה. הוא הדמות האולטימטיבית לעולם רלטיביסטי. עולם בו מאוימים ערכים אוניברסליים ועולים מחדש אינטרסים מדינתיים. השימוש בכוח הוא לגיטימי כל עוד הוא מוצלח, הדימוי חשוב מהמציאות, הדמוקרטיה של הרשת היא רק כלי להגשמת מטרות, רבות מהן נוגעות להשמדתה של הדמוקרטיה הזו. מנהיגה של רוסיה איננו איזו אנקדוטה זמנית של ניצול חולשותינו המשותפות; הוא איננו הסוואה למשחק הגדול בין סין לארה"ב או בין המערב והאסלאם הרדיקלי. זמן רב מדי רימה המערב את עצמו ולא הבחין בקווי המתאר האלה, ובחר לקבור את ראשו בחול הנודד של חדשות מתפרצות. אין אדם בעולם שמציב אתגר גדול ומורכב יותר למערב מולדימיר פוטין. הזלזול ברוסיה שלו התברר כהרה גורל והרה אסון. רק תשאלו את אובמה והילרי קלינטון.

.

צילום: Sasha Mordovets, אימג'בנק

.

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019