fbpx

האקדח האמריקאי כבר לא מת מצחוק / ניצן הורוביץ

0

זה קורה שם. כמעט בכל שבוע ״אדם זועם״, בדרך כלל צעיר, לעתים נער, חמוש בכבדות, נכנס לתיכון או לקולג׳ שלו, למקום העבודה, או לאתר בילוי; ופותח באש. כל תקרית כזו מציתה את הוויכוח על "תרבות האקדח", שמייסרת את אמריקה.

המספרים מטורפים. 89 בני אדם בממוצע נהרגים מירי בכל יום. חלקם הגדול בתאונות נשק, ירי בשוגג בתוך המשפחה, התאבדויות; וכמובן מעשי פשע. ההגנה העצמית המוצדקת, שעליה תפארתו של לובי הנשק האימתני, היא חלק זעיר ושולי בשימוש במצבורי הנשק החוקי שמחזיקים האזרחים. 300 מיליון כלי ירייה רשומים בארצות הברית: כמעט אחד על כל אזרח. שיא עולמי. רוב הצעירים הזועמים יוצאים למסעות ההרג לאחר שעשו סיבוב הצטיידות במרתפי הנשק של הוריהם. מי שלא ראה מרתף כזה, עם רובי סער, רימונים ומקלעים, יתקשה להבין את עומק השריטה הלאומית. הנשק האישי מסמל את אמריקה, ממש כמו שברולט או קוקה קולה. המיתוס מושרש היטב. נמצא תמיד בידי המתנדבים של המהפכה האמריקאית, האקדוחנים האגדיים של המערב הפרוע והבלשים הקשוחים בניו יורק. האקדח מייצג גבריות, וגם משען לאישה מאוימת. האקדח הוא חוק וסדר, וגם אמצעי לקריאת תיגר ושחרור. האקדח הוא חבר הכרחי, כמו הסוס והוויסקי, במסע החישול של האמריקאי, בשטחי הספר העצומים.

לובי הנשק היה במשך שנים הארגון הפוליטי החזק ביותר, אחרי הלובי הפרו־ישראלי. המליך והדיח נשיאים ומושלים והטיל חתתו על הקונגרס. המלחמות, שניהל במחוקקים שהעזו לקדם חוקים להגבלת ההפצה של נשק, גרמו לכך שגם דמוקרטים רבים העדיפו שלא לעסוק בכך. המחיר הפוליטי היה כבד מדי. ״כמה ילדים עוד יצטרכו למות בירי לפני שנעשה משהו?״, זעקו מתנגדי הנשק במשך שנים ארוכות ומייאשות, וכמעט כלום לא קרה. שום טבח, מזעזע ככל שהיה, לא השפיע כמעט על המערכת.

כל זה עומד עכשיו להשתנות. באופן שמזכיר את מה שקרה עם הסיגריות והעישון והנהיגה בשכרות, העוינות לעולם הנשק אינה כבר נחלתם של קורבנות הירי ושל פעילים פוליטים בלבד. היא פועמת בחוזקה בתקשורת ובתרבות. תכניות בידור בפריים־טיים כמו ״סאטרדיי נייט לייב״, אולפני צהריים מנומנמים לגמלאים וקומדיות במשקל נוצה לבנות 12 – כולם מפיצים את המסר. אפילו קים קרדשיאן מצייצת במרץ ל־35 מיליון עוקביה, בעד בדיקות רקע לכל מי שרוכש נשק. גם במרוץ לנשיאות, בניגוד גמור לעבר, זה נושא מרכזי. בעימות הדמוקרטים האחרון, המועמדים ממש התחרו ביניהם מי מחויב יותר לחוקי נשק נוקשים, ונופפו בגאווה בציונים השליליים שמעניק להם לובי הנשק. עד לפני שנים ספורות מחזה כזה היה דמיוני לחלוטין. אפילו בימין מתחולל שינוי. ״דברים קורים״, הפטיר ג׳ב בוש אחרי הטבח בחודש שעבר באורגון (סטודנט רצח את המרצה שלו ושמונה אחרים). ועדיין, הוא מוכן לשלם הרבה כדי להעלים את האמירה הזו, שמספקת תחמושת יעילה למתנגדיו.

השינוי עמוק. סקרים מצביעים על רוב גורף של 93% מהאמריקאים, כולל 90% מהמצביעים הרפובליקאים ואפילו 80% מבעלי הנשק, שתומכים עכשיו בהרחבת בדיקות הרקע לכל מי שרוכש כלי ירייה. שום נושא אחר אינו זוכה לשיעורי תמיכה כאלה. מי שמזלזל באובמה, כדאי שישנן את המספרים. זו עוד הוכחה, בעלת משמעות עצומה בתרבות האמריקאית, להצלחתו של אובמה לשנות את ארצו. זהו המשך ישיר לנישואים הגאים ולרפורמות ההגירה והבריאות. שבע השנים של אובמה בבית הלבן הטביעו חותם עמוק, ולקראת השנה האחרונה הוא קוטף את פירות הנשיאות הליברלית שלו. ״האקדח מת מצחוק 4״? אז זהו, שכבר לא.

.

צילום: אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019