fbpx

האם האמריקאים סיימו את תפקידם בסכסוך הישראלי־פלסטיני? // עמנואל רוזן

0

הנרי קיסינג'ר. קמפ דיוויד. פסגה משולשת. דניס רוס. וואי פלנטיישן. מסע דילוגים. מזכר הבנות. מזכיר המדינה כריסטופר/אולברייט/קרי/רייס/קלינטון נוחת בישראל/מגיע לרמאללה. ועידת שלום. פסגה מרובעת. הושגה התקדמות. צוות השלום האמריקאי. השיחות היו טובות. מרטין אינדיק. המתווך האמריקאי ישוב לאזור. קמפ דיוויד כבר אמרנו?

ומעל לכל, מה מזכיר לכם הקול הבא: "בישראל צריכים לדעת שמספר הטלפון בבית הלבן הוא 1-202-456-1414. כשתהיו רציניים בקשר לשלום, תתקשרו" (ג'יימס בייקר, שר החוץ של ארה"ב, יוני 1990).

הוא מזכיר, כנראה, שלפני שנים לא כל כך רבות, ובעצם עד עצם הימים האלה, היה אי שם על פני כדור הארץ ג'ונגל רוחש סכנות וחיות רעות ששמו המזרח התיכון, ובלב היער (באזור הידוע גם בשמו "ליבת הסכסוך") התכתשו עד זוב דם שני שבטים עתיקי יומין, שבט יעקב ושבט ישמעאל. והיה שם בג'ונגל הזה יצור ענק, גדול ממדים, "הדוד תום" יש שכינו אותו, או בשמו העממי יותר "המבוגר האחראי", שהגיע מציוויליזציות רחוקות ותרבותיות, ואשר ניסה, לא תמיד בהצלחה אבל תמיד ברצון רב ובעקשנות אין קץ ובכוונה גדולה, להשכין שלום בין המשוגעים. הג'ונגל נשאר על כנו, המשוגעים רק הפכו משוגעים יותר, אבל הדוד תום כבר לא כאן. היה ואיננו עוד.

כשמעצמה מתכנסת אל עצמה

זה סיפור על שינוי היסטורי. תזוזה טקטונית של הלוחות שהרכיבו כאן את מציאות חיינו במשך למעלה מ־40 שנה. סיפור עצוב או שמח, מסוכן או מעורר תקווה – תלוי את מי שואלים. ארה"ב התעייפה. ארה"ב כבר לא מנסה. ארה"ב כבר לא מאמינה וכבר לא באמת רוצה. ישראל, בת הברית הנאמנה (לא כולל ישראל כ"ץ, רן ברץ וחברו של שלדון אדלסון שמנהיג את אלה ונואם בקונגרס מעל לראשו של הנשיא המכהן) – ישראל הזו כבר לא באמת מעניינת אותם.

האם וושינגטון של אחרי ברק אובמה תחזור לטבול את ידיה בשלולית העכורה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני? האם הנשיא או הנשיאה הבאים ינסו שוב לנגוח בקיר בתקווה לסדק קטן וחדש של תקווה? על עניין אחד אין ויכוח: הקדנציה הרביעית של נתניהו והשנייה של אובמה היו לשעת הדמדומים של מעורבות אמריקאית עמוקה בנעשה בעירנו. מה שהחל בקול גדול למחרת מלחמת יום הכיפורים, וידע עליות (קרטר, קלינטון) וגם מורדות (רונלד רייגן), הלך והתפייד לו ככל שגבר התיעוב והעמיק הפער בין מנהיג המעצמה הגדולה לקיסר הגדול של המדינה שלנו.

נכון, הם עדיין משלמים לנו צ'ק שנתי שמן של 3 מיליארד דולר, ועדיין שומרים לנו את כל צעצועי המלחמה היקרים שמבטיחים את המשך היתרון הטכנולוגי והאסטרטגי. נכון, גם עכשיו, בשרשרת העימותים הטלוויזיוניים במחנה הרפובליקני והדמוקרטי, דואגים מעת לעת המתמודדים להזכיר את בת בריתם הישנה והטובה; ויש אפילו מי שממשיך להבטיח (בלי למצמץ) שהשגרירות, זו שנציגה נכנס באם־אמא שלנו בחודש שעבר, תעבור לירושלים (טפו טפו, ברוך מתיר נדרים). הכול נכון, אבל נכונה גם העובדה שוושינגטון של השנתיים האחרונות, ומותר לנחש שגם זו שעוד נותרה לאובמה, ויתרה על זכותה ההיסטורית להשכין כאן שלום בית.

הנסיבות חיצוניות בחלקן – העניין העולמי בסכסוך ירד פלאים. גם הערבים עצמם עוסקים עכשיו במלחמות אחרות, בעיקר פנימיות. ובחלקן הנסיבות הן גם פנימיות־אמריקאיות. ארה"ב, למעט מעורבות כמעט כפויה בענייני דאעש ושלוחותיו, מתכנסת והולכת אל תוך עצמה ובעיותיה. נכון לעת הזו, אפילו במפלגה הרפובליקנית כבר נעלם וכמעט איננו המחנה הנִצי שדחף תמיד ובאופן מסורתי למעורבות פעילה במדיניות החוץ. גם שם, אצל יורשיהם של בוש האב והבן, נוטים הרפובליקנים החדשים לבדלנות ולעייפות מענייניו היגעים של העולם.

***

אבל נכון גם שכמאמרו של הצדיק המנוח דון קורלאונה, "הכול אישי". וכאשר המשולש המנהיגותי, שאמור להוליד תהליך חי ומורכב ואינטנסיבי, מורכב משניים שמתעבים זה את זה במדרון שרק הולך ומידרדר, ומקודקוד שלישי (אבו מאזן) שבולט בחיוורון ובאנמיות אין קץ – קשה להתפלא על ההגעה לנקודת השפל הנוכחית. והנקודה הנוכחית היא נקודת שפל. אמריקה המתווכת, אמריקה המשדכת, אמריקה שמנסה לקרב ולגשר, אמריקה הזו כבר לא גרה כאן יותר. התריסים מוגפים, הדלת נעולה, ורק תמונה דהויה של ג'ון קרי הגמלוני יורד בכבדות ממדרגות המטוס בנתב"ג בדילוג ה־2,000 שלו למזרח התיכון, מזכירה שפעם עוד היה כאן מי שניסה להיות המבוגר האחראי.

.

*** בכתבה המלאה, המופיעה בגיליון החדש של ליברל, תוכלו לקרוא את הניתוחים והפרשנויות של שלושה מומחים: פרופ' איתמר רבינוביץ, שגריר ישראל בוושינגטון (1993–1996) וראש צוות המו"מ לשיחות השלום עליהן השלום עם סוריה; אלון פנקס, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק (2000–2004); ושמעון שיפר, זה 40 שנה פלוס פרשן וכתב מדיני של 'קול ישראל' ו'ידיעות אחרונות', ובעברו גם שליח רשות השידור לוושינגטון. לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית.

.

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ', אבי אוחיון, לע"מ

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook