fbpx

האחריות על אובדן המוסר בישראל – לא רק של הטייקון, אלא גם של הפועל השחור // נדב איל

0

צריך לדבר על המשת"פים. זה לא כל כך נעים לדבר עליהם. הרבה יותר פשוט לעסוק בבנימין נתניהו, ביצחק תשובה, באחים עופר, בנוחי דנקנר ובכל שאר החבורה העליזה שמובילה את מושבת המטעים שהיא ישראל. האנשים האלה מרוחקים מפינת הקפה בעבודה שלנו, ממפגש מקרי ברחוב. הם מטרות גדולות וקל לירות בהם חצים, ובואו נשים את זה על השולחן – הם גם רגילים. הנשיא ריבלין אמר פעם מזמן, טרם נשיאותו, שפעם נולד באפריקה פיל עם עור של ביבי.

אבל הדרך בה מתעוותת החברה הישראלית למחוזות של ניצול גרוטסקי קשורה עמוקות לא בטייקונים, במובארקים ובסקטורים, אלא גם במי שמשתפים איתם פעולה. בפועלים השחורים, אך המתוגמלים, של המצב המחריף הזה.

והוא מחריף. כי הדרך שבה יכול קרטל הגז המתהווה להכתיב למשרד האוצר מה הוא "מוכן לקבל" ומה לא, על משאב טבע ציבורי, האופן שבו אין לו כל צורך לטעון טיעון הגיוני אחד (נניח להתמודד עם השוואת מחירי גז בעולם, עניין פשוט ואמפירי), ממחישים את מה שכולנו יודעים – אובדן הבושה. לנתניהו אין בעיה למנות את ח"כ אורן חזן לוועדות חשובות ובמקביל לזרוק את בני בגין מהממשלה ולא לאפשר לו אף ועדה משמעותית – כי אין בושה. אין גם בושה כאשר המפלגות החרדיות מבקשות ומקבלות התחייבות שנראית בלתי חוקית בעליל, לתת מעין חנינה למפרע למוסדות חרדיים שיבצעו רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה ועוד כמה עבירות.

אובדן בושה הוא קלישאה נחמדה, אבל מהותה היא איפוס מוסר ציבורי. הפרקליטה שתמונה לפרקליטת מחוז ירושלים כנראה זכאית לקידום הזה, ללא קשר לייצוג משפחת נתניהו (דה־פקטו) מול מני נפתלי. היא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד לאור ניסיונה; אבל אובדן המוסר הציבורי מתמצה בכך ששלומית ברנע־פרגו, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, זו שהכשירה לכאורה את שרצי בית ראש הממשלה, ישבה בוועדה שמינתה אותה.

***********************

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה, אולי. כי ברנע־פרגו מייצגת יפה את המשת"פים, אלה שנוגעים בלהבות אבל לא ממש נכווים, הולכים בין הטיפות אבל מכחישים שנרטבו. כדי שכל המהלכים האלה יקרמו עור וגידים, פוליטיים וכלכליים, יש צורך בים עמוק של משתפי פעולה. ואני כותב את המילים בשעה שחבר שלי, שאני אוהב ומעריך, הולך לעבוד אצל יצחק תשובה. נדב פרי לא ביצע שום עבירה אתית, לא בדיעבד ולא בעצם המעבר, והביקורת נגדו על עצם החלפת הקריירה מהולה בצדקנות שמנסה לחפות על אכזבה פשוטה. האכזבה לגיטימית. מותר וצריך למתוח ביקורת על כך שאדם מוכשר שיודע מה מצבה של ישראל הולך לעבוד אצל טייקון גז ואמן תספורות. ומה שהכי הפתיע אותי הוא כמות האנשים שאמרו – טוב, אנחנו היינו עושים אותו הדבר. כן, חוקי לגמרי ללכת לעבוד עבור כיל ולנסות לחסוך לה כסף על חשבון הבריאות של אזרחי חיפה, אבל טוב שחברה אנושית תדע לסמן את מי שמבצע בחירה כזו ולומר לו – תשמע, זה מלוכלך. זה איכס. אל תעשה את זה.

כן. יש מדרג. חברה לא יכולה לחיות על רלטיביזם פוסט־מודרני עיוור למוסר ציבורי. זאת אומרת, היא יכולה. היא יכולה לקדש רק כוח או רק כסף, בלי שמץ של עכבה, ואז היא הופכת להיות רוצחת – ולא, זה לא דימוי.

ויש הבדל בין העיתונאים שעובדים בחברת החדשות של 2, ומוטלת עליהם חובת נאמנות של כללי אתיקה, כשבין הבעלים של הזכיינית שמחזיקה את החברה ישנו גם יצחק תשובה; ובין מי שיושב בישיבה אסטרטגית ושואל – איך נסתיר מהציבור את פיסת המידע החשובה הזו, כדי שנוכל לדפוק אותו עד העצם ולהגדיל את הדיבידנד שלנו. זה לא הכול "אותו דבר". זה טיעון שתכליתו לומר – כולנו התלכלכנו. והוא כושל ומוטעה.

מי שעובד בסניגוריה הציבורית עושה מלאכה מוסרית יותר, כנראה, ממי שמייעץ לברון סמים איך להתחמק מתשלום מס. ואני כותב את הדברים האלה כי זה כבר בכלל לא מובן מאליו בישראל. כי מי שעושה את העבודות השחורות, נניח חינוך והוראה, או תקשורת (כן, עבור רוב העובדים בה, הכתבים והכתבות המתחילים, התחקירנים והתחקירניות, זו עבודה שחורה עם משכורת נמוכה), לא זוכה לשום הערכה חברתית – אלא להנחה שהוא דפוק.

***********************

"האשמה, ברוטוס יקר, אינה בכוכבים אלא בנו אנו". אומה שאיננה מזהה ומסמנת את משתפי הפעולה, שלא תובעת אחריות גם משחקנים קטנים, לא יכולה ליצור מרחב של מוסר ציבורי ראוי. זו איננה צדקנות או מוסרנות. טיעון המשכנתה שצריך לשלם איננו עומד; הוא הרי יצדיק כל דבר. עורך הלילה בעיתון מסוים, שמתבקש למחוק מהטקסט משהו. שוב ושוב. ערב אחרי ערב. שמבין שזו איננה בקשה בעמודי הדעות, אלא של מחיקת עובדה. של עיוות המציאות והוצאת דברים מהקשרם וגניבת דעת; האם לא חובה עלינו לדרוש ממנו להפסיק? להתנגד? והיועץ המשפטי של משרד ממשלתי שצריך להכשיר שרץ, האם לא נרצה שהוא יתנגד? האם אנחנו לא משלמים לו עבור זה? מהי חובת נאמנות אם לא חובת ההתנגדות? נהוג לומר שאי אפשר לשפוט. שטויות. אין ברירה אלא לשפוט. חברה שופטת בזירה של המוסר הציבורי – ולא רק בבית המשפט. אם היא איננה שופטת, ממנים אדם שהורשע בשוחד והושם עליו קלון לתפקיד שר בכיר בממשלה.

מה המבחן, תגידו, הרי בשרשור העולם כולו רע. הנעליים שאנו נועלים יוצרו בסדנת יזע באסיה. כמעט כל רואה חשבון או עורך דין צריכים לצבוע את האמת באור מסוים. זה נכון, אבל בסוף יש שתי שאלות גדולות: מה אתה עושה, ומה אתה עושה ביחס למה שאתה אמור לעשות. מורה ושליח ציבור, פקיד ממשלתי ואפילו עיתונאי, אלה עבודות עם שליחות גדולה ואתה אמור להיות נאמן ציבור באורח מוחלט. הסטנדרט מאוד גבוה. האם זה מה שאתה עושה – מה שאתה אמור לעשות? או שאתה משתף פעולה?

ועבור כל המקצועות האחרים, מה אתה אמור לעשות ומה אתה עושה באמת? האם סיפרת לעצמך סיפור שיש בו לוגיקה מוסרית, או שפשוט אמרת – "כולם עושים כך", ובכך פטרת את מצפונך? לא, אין לי תלונה לעובד הייצור בכיל. אחרת אין לזה סוף. אבל מי שאמור מלכתחילה לשקר עבור הנהלת כיל ובפני הציבור – יש לי טענה אליו.

אז לא, אני ואתם לא אחראים לכל הרוע או לפתרונו, אלא לעצמנו. וזה די הרבה. יאמרו – אתה מציב רף בלתי אפשרי. זה נכון, ואני מצהיר מראש שלעולם לא אצליח לעמוד בו לחלוטין; אבל זה הרעיון במוסר. שהוא אידיאל. מנסים.

ישראלים נאנחים שהמצב מחמיר ואין דין ואין דיין, אבל אם הבן שלהם עשה אקזיט בחברת הימורים אונליין הוא שיחק אותה. ולעזאזל עם מאות אלפי המהמרים שחולים במחלה שנקראת "התמכרות" והורסת את משפחתם. ואם אשתו עובדת בחברת "יצוא ביטחוני" שבפשטות מספקת נשק לקונגו, מדינה במלחמת אזרחים, אז היא בעצם "תורמת למערכת הביטחון". מה שהם אמורים לעשות הוא בפשטות בעל ממדים מוסריים מלוכלכים. ההורים שלנו והוריהם הבינו את הדברים האלה; מקצועות מסוימים נחשבו עשירים אך חשודים, אחרים נחשבו חסכניים אך מכובדים וראויים להערכה. היום הבורגנות הישראלית (שאני חלק ממנה) בוכה על הגנבים הגדולים. ואז חולמת שהבן הצעיר ילך לעבוד איתם – ולעזאזל עם הקנאים. המהפכה טורפת את בניה. ומה השחיתות עושה? היא הופכת אותם לצבא של בובות ריקות מחלומות.

.

לקבלת הגיליון החדש במתנה עד הבית הירשמו כאן

.

צילום: משה בנימין, תומר אפלבאום, אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook