fbpx

ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן

0

שרון כידון, קולגה וחברה אהובה, ואנוכי נתבקשנו להגיש באופן זמני את 'לפני החדשות' ברשת 13. במושגי הברנז'ה, בימים כתיקונם, זהו נון אייטם אמיתי. מחליפים זמניים, תוכנית שלא עמדה במרכז העניינים הברנז'אי. הו גיבז א פאק? אז זהו, שיש כמה. ביום פרסום הדבר יצאה ב'מעריב אונליין' ידיעה שכותרתה: "הילה קורח פורשת: נחשו מי המחליף" (קליק בייט שלקוח מעולם אתרי הרכילות); בפנים, שתי פסקאות קצרצרות:

"מגישת התוכנית 'לפני החדשות' הילה קורח, הודיעה כי היא עוזבת את תפקידה, בעקבות תחילת ההתמחות שלה כרופאה (…) במקומה יחלו להנחות את התוכנית שי גולדן ושרון כידון. בעבר, הנחו השניים יחדיו מספר תוכניות, ביניהן תוכנית הרדיו 'מייבשים את הביצה' ותוכנית האקטואליה 'מדברים על זה'.

"גולדן עלה בתקופה האחרונה לכותרות פעם נוספת, כאשר טען כי קיבל איומים על חייו לאחר שביקר את הפגנות השמאל מול בית רה"מ: 'בשמאל כשאתה חבר – אתה חבר, כשאתה לא חבר? אתה לא חבר עד הסוף, ואז אתה אויב'. המנחה, שבעבר הזדהה כאיש שמאל, שינה בשנה האחרונה את עמדותיו והחל להביע תמיכה בבנימין נתניהו. לאחרונה אף החל להגיש תוכנית בתחנת הרדיו הימנית גלי ישראל".

ידיעות ברנז'ה, עיקרן במעשה אוננות פנים־תעשייתי של המסקרים את עצמם, וגם כלי לוודא העברת מסרים פנים־ברנז'איים שעניינם נפילת פלוני ועליית אלמוני. תערובת של חשיבות עצמית, שמחה לאיד, קנאה וגועל. בעבר שימשו אתרי הברנז'ה כמדמנת חיסולי חשבונות, בחסות הטוקבקים האנונימיים. כל מי שהתאווה לכך בא חשבון עם חברו לחברת ההפקה, עם שותפו למערכת, או שנוא נפשו מאחרת.

לימים החלו עורכי אתרי הברנז'ה מתענגים בינם לבין עצמם על ידיעות כאלה ועל הטינופת שהשתרכה בתחתיתן. אין כמעט עיתונאי שלא זכה לקרוא על עצמו ידיעת ברנז'ה אינפורמטיבית (סיגלית תחליף את רותי בתפקיד המפיקה הראשית של ערוץ העציצים); ואין אחד/ת שלא סבלו מנחת זרועם של קולגות אנונימיים. תופעה דוחה, שנמשכה מעל לעשור, והצידוק העיתונאי/מסחרי שלה לא היה מובן לי מעולם.

זה התחיל במסורת המדור 'מי נגד מי?' ב'העיר'. נמשך לידיעות תקשורת שחיבב מאוד אמנון דנקנר ז"ל ב'מעריב' (גאון גדול וסדיסט קטן היה). נמשך ב'וואלה! ברנז'ה' (שמייסדו עורך כעת את המגזין המצוין שאתם מחזיקים בידיכם), באתר אייס; לבלוג אנונימי בשם 'ולווט אנדרגראונד', שם הטוקבקים היו אנונימיים ואלימים במיוחד; אתר ב־NRG, ועוד. כולם רצו ביס מהרקיק הרקוב.

אלה הפכו את הברנז'ה מסביבת עבודה תחרותית, רוויית אגו ומעמדות, לסביבת עבודה כזאת אבל עם אופציה מתועדת ללכלוכים מאחורי הגב, לתקיעת סכינים של שמועות והשחרת פנים של רבים־רבים. האירוניה: תור הזהב של אתרי הברנז'ה פעל במקביל לתקופת השפל הגדולה של תעשיית התקשורת עצמה, לאיבוד מעמדה של הממלכה השביעית כזירת פרנסה מכובדת, משתלמת ובעלת אופק. ככל שהתעשייה הפכה יותר הפסדית, אכזרית וקצרת מועד, ובמקביל לבריחת או סילוק עיתונאים רבים ממנה – כך, בהתאמה, שגשגו אתרי הברנז'ה. הטיטניק טובעת, אבל עלון העובדים הפנימי שלה משגשג. תעשייה לא בריאה בנפשה.

קרנם של אתרי הברנז'ה דעכה עם הזמן. הם החלו מאבדים את הצדקת הקיום. תרם לכך הטוויטר, שהפך להיות זירת ההתגוששות של העיתונאים אלה באלה. מרתף עינויים חדש. טרנדי יותר, מדמם יותר, עם קטטות גלויות שם ופנים בין עיתונאים; והכל צפו מהצד, מתמוגגים. הרבה סקס אפיל, מתברר, יש לתחרויות כיעור.

והנה, את השנאה המובנית הפנימית שמתדלקת את התעשייה, החליפה שנאה חדשה (או אולי, בעצם, נוספה לה מוטציה): חלוקת המקצוע לביביסטים ואנטי־ביבי/סטים. הברנז'ה, מטיבה, נוטה שמאלה. התוכן באפיקים השונים, בהתאם. הגילדה, בדומה לכל גילדה, פיתחה קודים פנימיים של שיח, של נורמות, של אתיקה, וקודים של התנהלות. והקודים ברורים ומוכרים, וטבולים בהמון צביעות וזיוף וחד־ערכיות.

עכשיו, אני מעולם לא הייתי חביב הברנז'ה. נטייתי בראשית הקריירה לדלג ממקום עבודה אחד לאחר, לנוע בין תפקידים ולהיקלע לקטטות רשת עם עיתונאים; לצד המרכיב האקסהיביציוניסטי באישיותי, כמו גם חוסר השקט הפנימי הניכר לכל; לצד סגנון הכתיבה הנמרץ, ההחלטי ונעדר העכבות, לא אחת; כמו גם שדרוג הקריירה הטלוויזיונית (הבינונית למדי); והשם שדבק בי, של מי שאינו נאמן לאיש זולת אדוניו ובעליו (נוחי דנקנר!), הפכו אותו ל"שנוי במחלוקת" בעיני אחדים. למאוס ממש, בעיני אחרים. ידעתי מה מעמדי בלהקת דגי הברקודה, כיצד אני נתפס בעיניהם. וגם את הסיבות לכך. כך שכמעט מראשית הקריירה זכיתי לקיתונות של איכסה. והחרא הזה לא כיף. גם אם הבאתי חלק ניכר ממנו על עצמי, בחוסר נכונות עיקש לשחק בכללים הנוהגים.

והנה, נפל דבר, והפכתי לביביסט. הצצתי הבוקר מחוץ לחלון: השמיים עדיין עומדים. החלטתו של איש תקשורת לא מאוד חשוב (גם אם מתוקשר), לא מאוד בכיר, מקובל, מוערך, חוללה סערת דמיקולו בביצה. למזלי, שעה שהתחלתי מחולל את תזוזתי הפוליטית, הייתי מחוץ למעגל התעסוקה. כאמור, למצבי הייתי ער, גם בימים הטובים, וגם בימים הרעים. ובניגוד להרבה אפסים אחרים סביבי, גם הייתי ישר דיי להודות בכך בגלוי. כמו עכשיו.

והנה, המהלך הפוליטי הניב לי עשרות אלפי עוקבים חדשים בפייסבוק. פוסטים ויראליים לרוב. פודקאסט שבו התארחו פוליטיקאים ועיתונאים בכירים, והצליח לספוח קהלים גדולים ולמשוך אש. סגנוני מושך אש. ככה זה. הפער בין סגנוני, עמדותיי, אישיותי ונטייתי להתעקש על דבריי, לצד להקפיד להדגים את גלי השנאה וההדף שמופנים כלפיי, הפכו אותי ללוחם צדק וגיבור בעיני אחדים (הימין, נו), ולסמרטוט רפה, נעדר חוט שדרה וציניקן אופורטוניסט שמבקש לקושש לעצמו לייקים (השמאל, נו. הברנז'ה, נו). הגל היה עכור בצורה חריגה. אלים. ובעיקר, מאוד שטוח ושטחי. הפסקתי להיות "העיתונאי השנוי במחלוקת", והפכתי להיות "הוואנאבי שמתחנף לביבי".

וראו זה פלא: הוזמנתי להחליף את גלית דיסטל־אטבריאן לשלושה חודשים (בשכר זעום, על גבול הסמלי. פרנסה אין בזה); ולאחרונה לחזור להגיש עם שרון כידון בטלוויזיה, למשך 18 תוכניות. השכר? בדיחה. אבל, וזה אבל גדול – הדבר נתן נשק בידי הברנז'ה לצאת במצהלות: "משתלם להיות ביביסט. הנה גולדן, שהקריירה שלו חוסלה, מצא נתיב חדש לפרנסה: השתעבדות לביבי". אווילים בטוויטר צייצו כי הופעל לחץ מטעם רה"מ על לן בלווטניק (בעל השליטה) לשלבי בערוץ, או שירדה ממש הוראה מלשכת נתניהו למנכ"ל רשת בעניין.

לו היו יודעים מאחורי הקלעים באיזו אקראיות פנים־ארגונית – שזוטותיה בדינמיקה מקרית בין חברות הפקה, אנשי כוח אדם ואנשי תוכן – התגלגל הדבר, היו פורצים בצחוק. במערכת, לפחות, צחקנו על כך. הפער בין המינוריות הלוגיסטית (ואפס הכסף והחשיבות) לבין המהומה שהתפתחה, היה כבר לקומי. אבל בימים כאלה, קומדיה היא גם פרוגרמה אידיאולוגית.

והנה, עולה הידיעה ונכתב בה כי "המנחה, שבעבר הזדהה כאיש שמאל" וגו'. והאמת, ודאי אם אתם אנשי תקשורת, כל קריאת הטור עד כה הייתה בזבוז גמור של זמן מצידכם. כי מיצוב מינויו של מחליף אד־הוקי וזוטר (לצד מגישה נוספת. כחלק מזוגיות תקשורתית בת עשור), כידיעה שהיא קליק בייט מהטעם הפשוט של ביבי/לא־ביבי – אינה רק עדות להתרסקות המוחלטת של המושג 'עיתונות תקשורת', כי אם גם סימון וקידוד של שיח פנימי בברנז'ה. ידיעה על מי ש"הביע לאחרונה תמיכה בנתניהו" היא, מתברר, אייטם מסעיר, שהשפה הפנימית שלו אחרת. והקידוד ברור: הבעת תמיכה בנתניהו? חדלת להיות עיתונאי, וכעת אתה דוברו האישי. וזו כבר לא פרודיה, כי אם מחלה. שכלית, רגשית, אתית. מחלה עיתונאית.

אני באמת עיתונאי פעוט חשיבות. מעללי במערכות אינו משמש חומר בעירה לצ'יזבטים ברנז'איים. לא דיברו בשבחי בברנז'ה מעולם, גם כשהחזקתי בתפקידים נאים. ביטלו אותי ובזו לי גם אז. אז מה הפקקטה ידיעה הזאת מלמדת על הקידוד הפנימי בברנז'ה? את מה שידענו קודם: גילדה סגורה ודכאנית, שכופה קודים ונורמות ושיח על חבריה; ובשילוב של התיעוב המשיחי ממש לנתניהו, יורדת מהפסים באופן מוחלט. אפילו מידה של אירוניה אין שם. גרם של מודעות עצמית. מידה זעירה של ריחוק אינטלקטואלי. ומכאן: שכאשר אתה נמצא בצד הסופג (קולגה ותיקה הציעה לי לקבל עזרה פסיכיאטרית, בשל המהפך בעמדותיי) של השיגעון, זה לא מצחיק. זה מגוחך. אבל לא מצחיק. אלים. אבל לא מצחיק.

לא, מה שקורה לכם כבר אינו מצחיק. מה שמתחולל בשורותיהם כבר לא מצחיק בכלל. אבל מה אכפת לי? אני כבר בחוץ. ליבי עם אלה שעדיין בפנים. רגשית או מקצועית, או מנטלית. הם לא צוחקים. גם הם כבר הפסיקו מזמן לצחוק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook