דרוש שיקום לאמון הציבור במערכת // מאת קובי סודרי

0

מבחר חקירות ראש הממשלה נתניהו, אלו הנוגעות אליו ישירות ואלו ששמו רק נקשר בהן בעקיפין, יוצר דרמות חקירתיות ומשפטיות כמעט על בסיס יומיומי. בכל פעם שנדמה שהגיע שיא, בא אחד אחר ומגמד אותו. פעם אחת זה במשרדי החקירות, פעם אחרת זה במערכות התקשורת ופעם נוספת במערכת המשפט.

נכון, מציאות החיים הלא שגרתית אצלנו מזמנת סערות כאלו לא פעם. הרי היו כבר נשיא, ראשי ממשלה ושרים שהסתבכו, התקשורת נחשבת מזמן "תשקורת", וגם שמענו לא אחת טענות לרדיפה מצד גורמי אכיפת החוק ולשיכרון הכוח שלהם. אי אפשר לשכוח את "הוא זכאי" של דרעי, כמו את טענות אולמרט וליברמן אחריו.

הנה כי כן לכאורה, עולם כמנהגו נוהג, מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ובכל זאת, נדמה שהפעם יש ממד חדש לדברים. ההצטברות מחלחלת לעומק הרובד התודעתי של הציבור ומכרסמת באמון שלו במערכת המשפט.

מה שהתחיל בהעברת מסר מבטל ומזלזל של "לא היה כלום כי אין כלום", נמשך לתוך מתקפה על חשיבותן ותקפותן של המלצות המשטרה, "חצי מהן נזרקות לפח", ומשם להאשמות ישירות כלפי טוהרה והגינותה של המשטרה: "הפיכה משטרתית", "לא מפילים ראש ממשלה בחקירות", "חקירה מזוהמת", ובצידן מתקפה כנגד יושרם של עדים: "שטינקר ומלשן קטן", "עבריין שמחפש להציל את עצמו".

ברקע של כל אלה, אי אפשר לשכוח את המערכה ארוכת השנים בדבר הטייתו של בית המשפט העליון, ופעולותיה של שרת המשפטים "לשינוי זהותה של מערכת המשפט". הגישה הזו תפסה בעיקר אצל אזרחים התומכים פוליטית בראש הממשלה, המזדהים גם זה שנים עם תיאוריית הרדיפה הכוללת שלו ושל בני משפחתו מצד "השמאל" (תקשורת, משטרה, אליטות וכיו"ב), וביניהם גם כאלה שיש להם אנטגוניזם מובנה כלפי מערכות אכיפת החוק.

שתי התרחשויות גרמו לליבוי אש הפקפוק הזו ומעבר לכך, לפריצתה אל מחוץ לתחומי הימין הפוליטי אל הציבור הרחב: האחת – הדיווח לגבי הימנעותה של השופטת גרסטל מלדווח על הצעה שניתנה לה להתמנות ליועצת המשפטית לממשלה בתמורה לסגירת תיקי שרה נתניהו, ובהמשך לכך הימנעותה של נשיאת העליון לדווח על הדברים לאחר שאלו סופרו לה על ידי השופטת גרסטל; השנייה – הדיווח על המסרונים שהוחלפו בין שופטת המעצרים לבין התובע בפרשת המעצרים בתיק 4000.

העובדות המלאות אינן ידועות, ההסברים של המעורבים לא נשמעו, אבל לאיש אין זמן ורצון לחכות להם. תחושת חוסר האמון נצרבה בציבור הרחב. משהו רקוב בממלכת דנמרק המשפטית. ולמרות שהמציאות רחוקה מלהיות כזו, עם תחושות קשה מאוד להתווכח, כפי שבוודאי יסבירו לכם בכל שיעור מבוא לאינטליגנציה רגשית.

במצב הדברים הזה, אסור לראשי מערכת המשפט "להוריד את הראש עד יעבור זעם". נדרשת כאן פעולה מיידית גם במישור הפנים־מערכתי, בכל הנוגע לתיקון אמות המידה ההתנהגותיות ברוח העיקרון הבסיסי של "נאה דורש נאה מקיים", ולא פחות חשוב מזה, במישור החוץ־מערכתי – ברכישה מחודשת של אמון הציבור, לפני שהציבור יתחיל להצביע ברגליים.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

בתמונה: פוזננסקי-כץ, שחם-שביט, נתניהו.
צילום: מוטי מלרוד, עופר וקנין, אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

שתף