fbpx

דרבוקה למתים: איך ולמה החליפו מחיאות הכפיים את דקת הדומיה // מאת פיני אסקל

יש בעולם מספיק קורונה ומינוס בבנק וצבע אדום וצרות אחרות. תנו לנו לראות את קובי בריאנט דופק דאנק.

0

ההיסטוריה מתקשה לזכור מתי ואיפה זה התחיל בדיוק. תחושות הבטן מספרות כי זה קרה לראשונה, ככל הנראה, באנגליה. מישהו, בוודאות, מת; כך, בדרך כלל, נפתחים הסיפורים הטובים ביותר. יש מי שמסמן את התגובה הספונטנית של נתיני הממלכה במהלך מסע הלוויה של הנסיכה דיאנה, ואילו אחרים מציינים את התכנון המבוקר אך גועש בטקס לזכרו של הכדורגלן האגדי ג'ורג' בסט. לכאורה מדובר בשינוי קטן, זניח וחסר חשיבות מהותית; מסוג הדברים שמתרחשים בתצוגות אופנה או על מסכי הקולנוע באגביות ומעטים הם האנשים שמבחינים בכך בזמן אמת, אך כעבור שנים, כאשר מצטרפים למקרה הבודד עוד ועוד אירועים תומכים או דומים, הם כמובן יזכו להיחקק בדפי ההיסטוריה כחלק בלתי נפרד של "תהליך", "תופעה" או "מהפכה".

כך או אחרת, לא משנה איפה ומתי זה התחיל בדיוק, בסופו של דבר זה קרה: דקה של מחיאות כפיים קצובות וסוערות החליפה את דקת הדומייה המדכאת והמצמיתה בתפקיד שגרירת המחלקה להפגנת כבוד כלפי מתים מפורסמים. האצטדיון התמלא בקהל אוהד, הכרוז עשה כבוד בכמה מילים, תמונת המנוח עלתה על מסך ענק, פרשן הטלוויזיה הפליג בשבחיו, ההמון הצמיד כף יד ימין לכף יד שמאל והרעיש והרעיד ומאותו רגע למשך דקה תמימה גר זאב עם כבש, יועז הנדל עם מירי רגב רבץ, עבדאללה שוב ישב עם כץ, כפיים של קונצרט וינאי וכפיים של דרבוקה שכנו יחדיו. נוחי על משכבך בשלום, דקת הדומייה. אלוהים, נצור את דקת המחיאה.

למרות הכוונות הטובות, לא תמיד ולא כולם קיבלו את השינוי הזה בזרועות פתוחות. לפני כשנתיים, כאשר מת שחקן ומאמן הכדורגל האנגלי ריי ווילקינס, בישר 'הסאן' הלונדוני כי הקהל ברחבי הממלכה יחלוק לו כבוד אחרון במחיאות כפיים במשך דקה לפני פתיחת כל אחד מהמשחקים באותו המחזור. בעקבות אותה הידיעה קמה זעקה גדולה בקרב אוהדיו השרופים של מועדון הכדורגל הסקוטי גלאזגו ריינג'רס, שם שיחק ווילקינס בשלהי שנות ה־80. "יש רק דרך אחת לכבד מתים – והיא דקת דומייה", טען האחד. "זו מזימה של 'הסאן' לכפות את המנהגים האנגליים גם עלינו", אמר השני. "מחיאות כפיים? זו פשוט בדיחה", סיכם השלישי וקינח בתיבול סרקסטי: "בואו באמת נמחא כולנו כפיים על זה שמישהו מת".

המנהג החדש הזה לא נולד מתוך ריק. דקת דומייה יכולה להיות דבר מפחיד, משתק, מטריד, לעורר תחושת אי־נוחות, להציף מחשבות שליליות. ובעיקר, היא עלולה להבליט בשתיקתה את מי שמעוניין לבצע פיגוע נגד ולאפשר לו לגנוב את ההצגה. חמישה אנשים שצועקים "רבין הבוגד" בתוך השקט ‏המנומס של אצטדיון טדי, או "ווילקינס האפס" בתוך האקוסטיקה המנומנמת של אצטדיון אייברוקס, עשויים להרעיש, להעליב, לייצר כותרת סנסציונית, להסיט את תשומת הלב מהדבר היחיד שלשמו התכנסו עשרות אלפי בני אדם תחת כיפת השמיים, שלשמו הצטופפו מיליונים אחרים מול המסכים: הפגנת אהבה, פרידה אחרונה, אבל קולקטיבית, אחרי מות קדושים אמור. שאון מחיאות הכפיים, לעומת זאת, הוא דבר משחרר, מדבק, מאחד. למה לבחור בין דרבוקות לקונצרטים אם אפשר גם וגם; הנה כי כן, הנימוס יכול להיות המוני כשם שההמוניות יכולה להיות מנומסת. אז קבלו את המסורת החדשה במחיאות כפיים סוערות. ונסו להתעלם מהגברת המשוגעת הזאת עם הכתר שמנסה לצעוק ללא קול שנהיה כבר בשקט. קוראים לה אליזבת והיא סתם קשישה שמרנית וממורמרת, או אוהדת גלאזגו ריינג'רס שמסתתרת מאחורי פסבדונים.

ואולי יש דרך אחרת לספר את הסיפור. אולי יש היגיון בהתנגדות לקידוש בעזרת מחיאות כפיים על חשבון מתן כבוד באמצעות דקה חרישית. הרי כשאתה בוחר לעשות רעש, אתה למעשה משתיק את כל מה שמסביב, את הטוב כמו גם את הרע. לסירוב העיקש לשמוע את הקריאות "רבין בוגד" מתווסף מחיר קונספטואלי, מכיוון שבמקרים רבים מחיאות הכפיים הן עוד מסך עשן, עוד בריחה מבשורה. הסגידה לכוכב הכדורסל קובי בראיינט יצרה מיד עם מותו מיליוני מחוות והספדים, אבל גימדה כמעט לחלוטין את פרשת האונס לכאורה שבעברו. מחיאות הכפיים היו כל כך סוערות, קצביות, עוצמתיות ואוניברסליות עד שעורכי ה'וושינגטון פוסט' לא היו מסוגלים לשמוע או להשמיע משהו אחר והשעו כתבת שהעזה להזכיר בציוץ את דבר האונס ביום שאחרי.

מחיאות הכפיים הן כמובן אנלוגיה שמתקיימת גם מחוץ לאולמות התרבות והיכלי הספורט ומעוררת תחושת אי־נוחות לא רק ברגעים של אבל אלא אף ברגעים של שמחה. אובססיית הרייטינג והלייקים של עורכי וכתבי החדשות, בשיתוף עם הסנטימנט הישראלי של ערבות הדדית, משפחתיות ולאומיות, הביאו לכך שאנחנו יודעים איך פועל דוד החשמל ומה מגישים לארוחת ערב בבית משפחתה של נעמה יששכר, אבל אין לנו מושג כמה אנחנו באמת חייבים לולדימיר פוטין. למעט מדי אנשים יש אינטרס או רצון להעמיק בשוליים המבאסים של הסיפור תוך כדי שהם מסתבכים עם החוגגים או עם הסופדים. גם כאן, מחיאות הכפיים הסימבוליות הן דרך מצוינת להקים רעש לבן ולהשתיק את המצפון.

במובן מסוים, המנהג הזה הוא מעין תביעת השתקה ציבורית: אנחנו רוצים להתאבל ביחד, אנחנו רוצים להמשיך להחיות את הפנטזיה, אנחנו רוצים להיאחז בצדדים החיוביים של הסיפור. יש בעולם מספיק קורונה ומינוס בבנק וצבע אדום וצרות אחרות. תנו לנו לראות את נעמה מנגבת חומוס, תנו לנו לראות את קובי דופק דאנק. עזבו אתכם משאלות קשות על המחיר ששילמנו תמורת שחרור צעירה ישראלית מכלא רוסי והסיבוב הפוליטי שעשה על זה מישהו רגע לפני הבחירות; או על המשמעות המוסרית של סגידה לכוכב אמריקאי שנמלט ממשפט אונס בזכות הון. הניחו לנו להתמכר לרחש הקולקטיבי של מחיאות הכפיים ולתחושת שותפות הגורל בשמחה או בעצב. זה לוקח בדיוק דקה.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook