fbpx

גורו לָךְ // מא אנאנד שילה ב'ארץ פראית מאוד'

מה באמת הניע את מא אנאנד שילה, גיבורת הכת של אושו שמתועדת ב'ארץ פראית מאוד'

0

'ארץ פראית מאוד' ('Wild Wild Country') שונה מאוד מ'נרקוס', אבל שתי הסדרות המעולות האלו חולקות מכנה משותף אחד, שהוא גם הגרעין שבלב כוח המשיכה שלהן: שתיהן מבוססות על סיפור אמיתי. כי באמת, קשה לחשוב על תסריטאי שהיה רוקח את כל המרכיבים האלה לכדי סיפור אחד והיה נותר עם שמץ של אמינות. כת דתית (הוויזה האמריקאית של בהגוואן התבססה על היותו מנהיג דתי) מיסיונרית, שדוגלת בסקס חופשי, חכם הודי זקן בעל כריזמה על סף המיסטיקה, ניסיונות רצח, הרעלות המוניות, רדנקים אמריקאים שהופכים קורבן באמצעות האידיאלים שלהם עצמם שעומדים בבסיס החברה שלהם: החירות הדתית והזכות להחזיק נשק. מי יכול היה להעלות את כל אלו על דעתו? 'ארץ פראית מאוד' למעשה עולה על 'נרקוס' בנקודה הזו: זו סדרה דוקומנטרית. היא לא הייתה זקוקה לתיקוני עלילה, כמו ב'נרקוס', כדי לחזק את המוטיב הדרמטי.

בזמן אחר ובמקום אחר הסיפור של הראג'נישים ואושו/בהגוואן היה מסתיים בהולדת דת חדשה (ואולי עוד חזון למועד). מנהיג כריזמטי, אידיאולוגיה מנפצת מוסכמות ומטיפה, ויכולת ארגון חסרת תקדים הם שלושת המרכיבים שמהם נולדות דתות חדשות. להלן ישו והנצרות או סידהרתא גאוטמה ובודהיזם. דת חדשה וחברה חדשה, זו הייתה מטרתם המוצהרת של גיבורי העלילה אדומי המדים. וזו גם הסיבה הישירה המרכזית שהם הקימו עליהם את כל תושבי אורגון, מפורטלנד ועד אנטילופ. ראג'נישפורם עשתה שימוש ציני בערכים האמריקאיים כמו החזקת נשק, כדי לבצע מתקפה על שני ערכי טאבו שעומדים בבסיסה של ארה"ב: האמונה באלוהים וחשיבות המשפחה.

אושו הוא המקור לשניים משלושת המרכיבים המחוללים האלו – אידיאולוגיה וכריזמה. אבל 'ארץ פראית מאוד' מתעכבת בעיקר על המרכיב השלישי, יכולת ארגון. ובהתאם הדמות המרכזית בסדרה איננה אושו, נוכח נפקד כמעט לכל אורך העלילה, אלא מא אנאנד שילה. לא רק שהיא במרכז הסדרה – זו יותר גרסתה שלה לאירועים. המרואיינים בסדרה באים מקבוצות עניין שונות ומציגים זוויות ביקורתיות, אבל מבין הראג'נישים יש עדיפות ברורה לשילה ולקבוצת תומכיה המצומצמת. בהתאם, הסיפור של שילה הוא הטקסט שעליו מעירים האחרים הערות שוליים.

שילה היא לבהגוואן מה שאריה דרעי לרב עובדיה. היא המוציאה לפועל. הוא הרוח והיא הגשם. הוא ההלכה והיא למעשה. (אפשר להתווכח על ההיגיון הפוליטי במינוי מישהי לא אמריקאית ולא לבנה שמעוררת אנטגוניזם לעמוד בחזית מאבק שבבסיסו מאיים על הזהות האמריקאית, אם כי זה נושא לטור אחר.) יכולת הארגון והניהול שלה הורדוסיאנית: היא מקימה עיר יש מאין באמצע אמריקה. היא מניידת אנשים לכדי מכונה אנושית משומנת. אבל היא חסרת מעצורים, מעשית ומוסרית. אדם בעל יכולות כאלה, אדם שמסוגל ומוכן לחצות קווים אדומים, אדם שמופיע בטלוויזיה ובחיוך ממזרי מאיים "תושבי אורגון הם זן נכחד" – אדם כזה חייב להיות בעל אישיות גבולית יוצאת דופן.

מה מניע את שילה? מה גורם לה לבנות מעבדה לנשק כימי, או לשנע הומלסים מכל אמריקה? מה עומד בבסיס ההתנהגות המצמררת, האימתנית והמפחידה הזו? ללא ספק, המרכיב המרכזי שעומד בלב הסיפור של שילה עצמה, שהיא מספרת לנו וכנראה גם לה, הוא תחושת האיום שחווה הקהילה. לא קל להזדהות עם הראג'נישים. הם עשו דברים שלא ייעשו. אבל בין לבין אפשר להבין מהיכן הם באים. אלו אנשים שאינם מסוגלים למצות את חייהם בחברה הנורמטיבית. הקומונה של בהגוואן היא מבנה חברתי יחיד במינו ובלתי ניתן להחלפה, שאיפשר להם לחיות את חייהם ללא פשרות. ואחרי שהוגלו מהודו, הגליה מאמריקה משמעה ניפוצה של אופציית החיים הזו.

כוח על פני מדיטציה

אנו יודעים איך מגיבות חברות שנמצאות עם הגב לקיר. שילה בסך הכל רתמה את יכולות הארגון הפנומנליות שלה כדי להגן על ביתה, על החיים עצמם. וכיוון שהחיים עצמם על כף המאזניים, כל האמצעים כשרים. אבל ההסבר הזה אינו ממצה. ראשית, יש בו משום הכשר למה שלא ניתן להכשיר. אי אפשר להגדיר ניסיון רצח והרעלה המונית אחרת מאשר טרור ופגיעה מחפים מפשע, וכמו שאנחנו לא מקבלים את הטרור החמאסי, אין צורך להכשיר את הטרור הראג'נישי. שנית, יש צדדים במאבק שדורשים הסבר אחר.

יותר מדי אלמנטים מעידים כי שילה היא מסוג האנשים שכוח עושה להם את זה יותר מכל מדיטציית שתיקה. למשל, השימוש האינטנסיבי בגוף ראשון יחיד ולא ברבים ("לא היה לי נשק עד הפיצוץ בבית המלון"; "אני לא ארשה התנהגות כזו"), ובגוף שלישי כשהיא משוחחת על עצמה מבית הכלא. למשל, העובדה ששילה פגעה לא רק בתושבי אורגון אלא גם בראג'נישים, כשניסתה לרצוח את רופאו של בהגוואן. למשל, המבנה ההיררכי הנוקשה שיצרה בתוך קהילה שוויונית עאלק. למשל, היכולת להשתמש באנשים ככלים: היא מעבירה אלפי הומלסים למערב ארה"ב כדי להשתמש בקולותיהם, וזורקת אותם במרכזי הערים כשהם לא מתנהגים כראוי. והיא גורמת למה־שאנטי־בי (ג'יין סטורק) להתנדב פעמיים לרצוח עבורה. מעבר לאירוניה שדברים כאלו קורים בחברה שוויונית־שיתופית שמתנגדת לאלימות ומנפצת היררכיות קיימות, אלה מרכיבים של אישיות סוציופתית: השאיפה לכוח והרצון לשמרו חזקים יותר מכל דבר אחר ומכשירים כל מהלך. סוציופת הוא אדם המשתמש באנשים אחרים ככלים.

שילה הייתה המוציאה והמביאה. היא צמצמה את המגע לבהגוואן, והַשתיקה שלו איפשרה לה לייצר מונופול על הפרשנות לכוונותיו הנרמזות. אבל אפילו בכך אין די. כי כדי להסביר את האדיקות שבה חתרה שילה לקרבה לבהגוואן, ואת הדרך שבה הגיבה לעובדה שאחרים הפכו קרובים אליו יותר ממנה, יש צורך בהסבר נוסף. וההסבר הזה יצרי ובסיסי יותר מכל: זוהי אהבה נכזבת. זו התנהגות של אישה הכמהה להיות לצד מושא אהבתה, מגינה על כך כלביאה על כפיריה, וכשהיא מגלה שאינו מחזיר לה אהבה היא מסבירה זאת בכך שגורמים בסביבתו משפיעים עליו לרעה – עד כדי ערפול חושיו ודחיפתו להתאבדות.

ייתכן, כמובן, ששילה צדקה ובהגוואן סומם ונדחף להתאבדות, אם כי לא ברור מה התועלת שבדבר לקושרי הקשר. ייתכן גם ששילה לא הייתה מאוהבת בו. בניגוד לשני המנועים האחרים באישיותה – התאווה לכוח והאיום על הקהילה – אין הוכחות מובהקות לכך שהסגידה לו הייתה בהכרח שקולה להתאהבות. אבל זהו הסבר ממצה ביותר, והוא נתמך באופן עקיף על ידי התנהגותו של אדם נוסף: צ'נדרה מוהן ג'אין אושו בהגוואן שרי ראג'ניש.

אולי היא עוד רולס רויס

אפשר להאמין לרגע לאושו כשאמר שלא ידע דבר ולא שמע דבר. ששילה ניצלה אותו כדי לעשות דברים איומים. אבל קל יותר להאמין שהוא ניהל את שילה כמו שערפאת ניהל את הטרור: חלק מהזמן ביד מכוונת וחלק מהזמן בעין קורצת ויד מאפשרת. בכל זאת, אדם עם כריזמה כזו, עם יכולת השפעה כזו על הזולת, ודאי יש לו יכולת לקרוא אנשים ולעמוד על טיבם, קל וחומר אם הם מהקרובים אליו ביותר. העובדה ששבר את שתיקתו מיד לאחר לכתה מרמזת כי השתיקה הייתה מהלך מכוון להפריד בינו לבין אירועים פליליים. העובדה שחשף כל כך מהר את פשעיה של שילה מלמדת שהוא לא היה צריך בריף של שבועיים כדי להיות מודע אליהם.

ולכן אין מנוס מלחשוב שמסקנה אפשרית היא שבהגוואן ידע על שילה היטב, על יכולותיה וחולשותיה, יתרונותיה וחסרונותיה, ועל השילוב הקטלני שביניהם: כי אין מה שמנהיג רוצה יותר מאשר אדם ששבוי בקסמיו שיוציא לפועל את מאווייו ללא מעצורים ויישא על כתפיו את האחריות לכך. אושו מעולם לא אמר שהוא מתנגד לחומריות ולרכושנות. יעיד אוסף הרולס רויסים שלו. וייתכן מאוד שעבור אושו שילה הייתה עוד חפץ, עוד רולס רויס יעיל במיוחד, שנזרק לפח כשהפסיק לשרתו. ומעבר לאירוניה שבהתנהלות כזו של מנהיג רוחני של קומונה שיתופית־שוויונית, יש בכך משהו נוסף: זה הופך את שילה לתלמידה טובה וחרוצה של מנהיגה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook