fbpx

ג'ון לנון – פילוסוף גאון או נביא השטחיות?

0

"מסכנה יוקו

שותה רק שוקו

כשהיה ג'ון

היו אוכלים המון"

(דודו גבע וקובי ניב, 'יוסף ואחיו')

.

אנחנו חיים בזמנים שטוחים, בעולם שטוח, בתרבות שטוחה. הדיבר ה־11, 'לא תחפור', מצווה עלינו שלא להעמיק בדבר, לחמוק ממורכבויות, להתעלם מרבדים סמויים, ללהג סאונד־בייטים וסלוגנים ולתמצת גם אותם כך שיתאימו למגבלת 140 התווים של טוויטר. צפו. צייצו. סתמו.

האיסור מדאורייתא תקף במיוחד כשנוגעים במציאות הפוליטית הנפיצה ובפילוסופיית חיים בת־קיימא. בשדה התרבות הפופולרית, שהפיק רק לפני 50 שנה את אחת המהפכות החברתיות הגדולות בהיסטוריה, עצם הניסיון להצביע על עומק ומורכבות הוא כעת חטא בלי כופר שדן את מבצעו לגלות בערבות התודעה הצחיחות, בעמודים האחוריים של מוספי תרבות מעוטי קוראים, בפרינג' האלטרנטיבי של דלות התקציבים והקהל המתמעט.

הכוכבים הגדולים שמנצנצים בשמי התרבות העכשווית – בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה ובספרות – משתדלים בכל מאודם שלא לומר שום דבר שאי אפשר לסכם בסינק קצרצר למצלמות. קחו את כל הגותם ומשנתם המתוקשרת של ליידי גאגא, קוונטין טרנטינו, דן בראון וסיימון קאוול ולא תצליחו לשאוב מתוכם עומק שיספיק למאמר פובליציסטי ב'מעריב לנוער'.

השטחיות התרבותית נתקלת עדיין בכיסי התנגדות אחרונים – סדרות טלוויזיה מושקעות ויומרניות, סרטי אינדי קשים ועמוסים, ראפרים זועמים ורוקרים חתרניים – אבל הניצחון שלה מוחץ ונתון מעבר לכל ספק.

מיד אחרי הבחירות האחרונות בארצות הברית, בדק הבלוג 'מיוזיקמשינרי' של עיתונאי הדאטה פול לאמר, מיהו המוזיקאי הפוליטי ביותר באמריקה באמצעות בחינת רמת הרעש התקשורתי שהצהרותיו מייצרות. התוצאה: אמנית ההיפ־הופ ונענוע הישבן ניקי מינאז'.

בטראק בביצועה באותה שנה הכריזה מינאז': "אני רפובליקנית ומצביעה למיט רומני / כל הביצ'ז העצלנים דפקו את הכלכלה". ההגות הפוליטית הזאת הספיקה כדי להכתיר אותה בתואר הלא במיוחד נחשק. אחר כך התברר שמינאז' התכוונה לכך בכלל כטקסט סאטירי ותומכת בכל מאודה דווקא בנשיא ברק אובמה. כן, אפילו הפעלול השטחי הזה התגלה כמורכב ועמוק מדי עבור המדיה וסוכני התרבות שלה. גם דמותה הקריקטורית של מינאז' מורכבת מדי עבור עולמנו השטוח.

במציאות רדודה זו, אין מנוס מלהביט אחורה בזעם, להבין מתי הכול השתבש, ובעיקר, כמובן, למצוא את האשמים ולסקול אותם באבנים שטוחות.

מי הם פושעי התרבות שהולידו את הפופ המסחרי והובילו אותו לניצחון מוחץ בכל החזיתות? מי הם אבות השטחיות התרבותית ואמהותיו של העידן הדו־ממדי שבעיצומו אנחנו שרויים?

אתם לא תאהבו את התשובה. כי התשובה היא ג'ון לנון.

.

"החברה שלנו מנוהלת בידי אנשים לא שפויים למען מטרות לא שפויות ואני חושב שאני עשוי להיכלא כלא־שפוי בגלל שאני אומר זאת. זה מה שמטורף בכל זה" (ג'ון לנון, 1968)

.

המחשבה שג'ון לנון הוא מאבות השטחיות התרבותית מצמררת כמו דבר כפירה. ההשפעה החברתית והפוליטית שלו, דרך הביטלס ואחריהם, היא אולי הגדולה ביותר שידע אמן כלשהו ב־100 השנים האחרונות. המיתולוגיה כבר מציירת אותו כדמות מיתית, פילוסוף פוליטי־רוחני ששימש חומר דלק לתנועת הנגד של שנות ה־60, סימבול על־זמני לכמיהה הקולקטיבית לשלום ואחווה. הוא האיש שחלם עבור דור שלם, ההתגלמות של רוח הסיקסטיז ושל תוגת הסבנטיז, משורר של המנונים פוליטיים־חברתיים שהצעידו מיליונים.

דמותו של לנון מקובעת היטב בפנתיאון של היוצרים הגדולים בכל הזמנים, פרה קדושה שגם ביוגרפיות עתירות השמצות מסמרות שיער לא הצליחו לנתץ. השערורייתיות שבהן, כמו זו של אלברט גולדמן מ־1988 ('The Lives of John Lennon'), ציירו דמות מפלצתית, דקדנטית וחולנית להבהיל, אבל גם מעריציו הגדולים יודעים שעל אף מופרכותן של ביוגרפיות החיסול, היה בהן גרעין של אמת לגבי הצד האפל של לנון: המכות לאשתו הראשונה, סינתיה; ההתעללות הרגשית בבנו הבכור, ג'וליאן; ההתמכרות להרואין בעשור האחרון לחייו. כולם יודעים. כולם מדחיקים. זה לא מסתדר עם הדימוי. זה מורכב מדי.

הניסיונות הבלתי פוסקים לערער את קדושתו של לנון מאפיינים את ניצחון הפופ הפוסט־מודרני, שמכתיר אלילים רק כדי לנתץ אותם ומטפח פרות קדושות בעיקר כדי שמתישהו אפשר יהיה להפיק מהן חגיגת אסאדו לכל המשפחה. רובם מתרכזים בניסיון לצייר את לנון כחלאה, אבל כבר סיכמנו שאנחנו מוכנים לסלוח לאייקונים שלנו על הכול – ותראו איזה יופי, אפילו התאפקנו מלהזכיר את אייל גולן.

הדבר הבולט בניסיונות הללו הוא שמיעוטם הקטן מעז להתעמת עם מורשתו התרבותית־פוליטית־רוחנית של לנון. מי יכול בכלל להתעסק עם האיש שאמר "אנחנו גדולים יותר מישו" (ציטוט שלגמרי הוצא מהקשרו ונאמר בסרקזם מוחלט), והפך לסוג של ישו בעצמו? מעטים. בודדים. אמיצים.

.

"התפקיד שלי בחברה, או תפקידו של כל אמן ומשורר, הוא לנסות ולבטא את מה שכולנו מרגישים. לא לומר לאנשים איך להרגיש. לא כמטיף, לא כמנהיג, אלא כהשתקפות של כולנו" (ג'ון לנון במסר אל העתיד)

.

כמו, נניח, ג'ון לנון עצמו. בימי חייו הוא אמר זאת שוב ושוב, בנוסח המצוטט כאן ובנוסחים אחרים, מתחנן למאזיניו שיורידו אותו מהמדף של אלוהים שעליו הונח. הוא היה הראשון לבקר את השטחיות של 'Imagine', המנון הרקוויאם ההיפי ומהנקודות המותקפות ביותר בקריירה האמנותית של לנון. בשנים האחרונות מתרבים המבקרים שבוחרים בו במצעדי "השיר המוערך מדי של כל הזמנים", וכשמביטים בטקסט שלו אפשר בהחלט להבין למה.

מה שנראה לפני 40 שנה פואטי, מלא תקווה ונשמע אז כמו תפילה של העולם כולו, נראה היום נאיבי ופשטני או אפילו מגוחך. כלומר, וואלה ג'ון? באמת? לדמיין שאין גן עדן וגיהינום ואין מדינות ודתות ואין רכוש וכולם חיים כאיש אחד? זה הכול? זאת אומרת, אתה מבין שזה יכול לתאר גם מצב של אנרכיה פשיסטית, כן? אולי כדאי שתחשוב על זה עוד קצת? כן, ג'ון, כאן במאה ה־21 עברנו לדבר עם סימני שאלה בסוף כל משפט, לא ברור למה?

זוהי כמובן אינה אשמתו של לנון. התרבות שועטת קדימה, ומה שהיה מהפכני אתמול הוא בדרך כלל מוזיקת רקע באיקאה מחר. אבל גם אם עושים את ההנחה הזו מפרספקטיבה של זמן, הגיע הזמן להודות שג'ון לנון היה גאון שרלטן, שנון וחד, אבל בעיקר ספק מצטיין של וואן־ליינרים וסלוגנים שנצרבו בתודעה הקולקטיבית והפכו להיות שמותיו הנרדפים, חלקם קומיים ומבריקים, חלקם פיוטיים ומרגשים, חלקם היו נבוכים למצוא עצמם על כרטיסי ברכה.

אילו היה עדיין עמנו, היה מגיע לגיל 75 בחודש שעבר ובוודאי היה לוהט בטוויטר.

.

איור: דניאל פלג

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook