fbpx

בשטח הכינוס // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור – חלק ב'

הכשל הפוליטי המבני שלוקח את ישראל לאחור, ההתבוססות בתוך הגושים, הקרב לחיים ולמוות של נתניהו, והמערכה שגם הפוליטיקאים המנוסים ביותר עוד לא הכירו כמוה

0

שטח כינוס הוא המקום שבו מתקבצות כל היחידות ומתארגנות לקרב. האויב עדיין רחוק, תוכניות הקרב עוד לא מוכנות, ובינתיים מעבירים את הזמן בנמנום, רביצה, גוזמאות ליד הגזייה על מלחמות העבר והחיים שנותרו מאחור, והשלמת ציודים מהיחידות האחיות. ובפוליטיקה? כאן קוראים לזה שתיית קולות. מפתים מפקדים ולוחמים ידועים להצטרף דווקא לכוח שלנו, מלכלכים בעדינות או בגסות על היחידות האחרות בכוח, פחח, מה אתה עושה שם עם הליגה ב' האלה, הם ממילא יתרסקו ביום הקרב, בוא אלינו.

המפקדים בשטחי הכינוס, שכבר עברו הרבה מלחמות וידעו כבר תבוסות וניצחונות, פציעות ואובדן, מתנהגים כמו אלה ששום דבר לא חדש להם, שאין נשק העלול להפתיע אותם, אבל בלב, ועל שיערות הידיים הסמורות מאימת הקרב החדש, חשים משהו אחר. מלחמה כזו טרם הייתה. מעולם לא חוו מבנים כאלה של כוח, מעולם לא עמדו באופן ודאי כל כך מול אימת המלחמה הטוטאלית, שבה צד אחד מנצח באופן מוחלט, ומזמן גם לא הרגישו, בצד השמאלי של שדה הקרב, את תקוות הניצחון הממשי. זו מלחמה מסוג חדש.

מאז תחילת החיים הפוליטיים בארץ ישראל נחלק היישוב היהודי לארבעה זרמים עיקריים. הגוש הסוציאליסטי; הלאומיים־אזרחיים, שתיעבו את כל גוני הצבע האדום; הדתיים, שברובם נרתעו מדחיקת הקץ והקמת ממלכה יהודית לפני שהמשיח מגיע; והמצפוניים, שלא יכלו לשאת את המחשבה כי הבית הלאומי העברי נבנה גם על חשבונו של עם אחר. כל הזרמים האלה התמיינו בתוכם לתת־קבוצות, שבדרך כלל תיעבו זו את זו יותר מאשר את היריבים הפוליטיים שלא הצליחו להבחין בהבדלים ביניהן. מאז תחילת הדרך הפוליטית, שום מפלגה לא השיגה מעולם רוב מוחלט. השלטון הושג באיחוד כל התנועות של הזרם. וגם זה ברוב המקרים לא הספיק. היו זקוקים לעוד קצת כוח מאחד הזרמים האחרים. ברוב המקרים אלה היו הדתיים, אבל גם המפלגה הפרוגרסיבית, מהזרם האזרחי, הצטרפה לכל ממשלות הסוציאליסטים של בן־גוריון. גם הציונים הכלליים, שבסוף התמזגו עם הפרוגרסיבים והפכו למפלגה הליברלית שנבלעה בליכוד, השתתפו בכמה ממשלות של השמאל. אז, בימים הסוערים ההם, היו זרמים. לא גושים.

מה גורם למפלגות הקטנות שחיות בכל גוש לחתוך לעצמן את הרגליים? איזה טמטום התנפל על המפלגות, שדבקות במין נאמנות כמעט כלבית למנהיג מבלפור, או להישבע כי להפך, לעולם לא יישבו איתו


לפרק הראשון בסדרה מאת יונתן שם-אור >


 

 

המילים חכמות מדובריהן. זרם הוא מהות לא קשיחה, עם כוח גדול וכבוד עצמי אפסי. אם המכשול חזק מהזרם, הוא יחפש נתיב קל יותר. זרם גם יכול להתמזג עם זרם אחר, ושום הבדל לא ייראה מבחוץ, פרט לשינוי הגודל. גוש, לעומת הזרם, הוא דבר אחר לגמרי, כמו שיודע כל מי שרחץ בזרמי הים ונתקל בהם. הוא מוצק, הוא לא מתמזג באמת עם גושים אחרים, ובכלל, הוא די מזכיר את המילה התגוששות. עכשיו אנחנו בעידן הגושים.

הגושים, כמו טיווחי הטוויטר, כמו הפייק ניוז, הם תוצר של האלף החדש. הם נולדו בתוכנות המחשב, שהופכות בלחיצת עכבר את עמודות המנדטים לעוגה גרפית צבעונית. והגרפיקה, המראֶה, קובע את המציאות. התרומה הגדולה של רנה דקרט לאנושות לא הייתה רק בהגות הפילוסופית שלו, אלא בעיקר ביצירת מערכת הצירים הקרטזית, הקרויה על שמו. צלב של קווים, מעל האפס מימין, מתחת לאפס משמאל, הצלב הזה שינה את המתמטיקה ואת הגיאומטריה, את הכלכלה. הצורה היא המסר. עוגות הגושים מעצבות באותה צורה את הפוליטיקה. הנה, אומרים כל העמית סגלים ועוטים על עצמם פרצוף של אחד שיודע, אלה הגושים, תראו בעצמכם, גוש אדום, גוש כחול, לאף אחד אין רוב, דד לוק, מבוי סתום, ורק ליברמן, היחיד שלא שייך לשום גוש, הוא הפקק. בלי ליברמן שיכפה ממשלת אחדות, הם אומרים, שוב לא תקום קואליציה.

תמיהה גדולה. אם הדרך היחידה להרכיב כאן ממשלה תהיה הסכם בין שתי המפלגות הגדולות, מי צריך את ליברמן? הוא הרי ויתר על התפקיד של לשון המאזניים, זה שיכול ללכת עם צד זה ועם צד זה, כמו שעשו תמיד המפלגות הקטנות, לא חשוב מאיזה זרם באו.

 

להישבע אמונים לגוש

תמיהת ליברמן מתגמדת מול התנהגות הסיעות הקטנות. עכשיו, כאשר הזרמים התמצקו לגושים, אף אחת מהקטנות שנותרו לא מכריזה על עצמה כגרם הנוסף, זה שקובע בעוצמת תוספת משקלו לאיזה כיוון ייטו כפות המאזניים. מוזר מאוד. למה, בעצם? מה גורם למפלגות הקטנות שחיות בכל גוש לחתוך לעצמן את הרגליים, שלא לומר איברים משמעותיים אחרים ביניהן? איזה טמטום התנפל על המפלגות האלה, שדבקות במין נאמנות כמעט כלבית למנהיג מבלפור, או להישבע כי להפך, לעולם לא יישבו איתו, יהיה מה שיהיה? מה או מי מכריח את מפלגות הלוויין להישבע אמונים לצד אחד, כאשר מפלגות האם הגדולות ממילא חשודות תמיד בכוונה לחלוק ביניהן את השלטון (ולהותיר להן, אם בכלל, פירורים ממשרדי המדע והמשרד לעניינים אסטרטגיים?). מה הפך אותן לעדרים נוסח אוהדי קבוצות ספורט, נאמנים לנצח לדגל ולחולצה, הרבה יותר מהשחקנים והמאמנים שמחליפים צד בלי למצמץ?

איך ביבי מהסיירת, מאמריקה, ממסעדות מאכלי הים והסיגרים הטובים, עומד בראש הגוש שרכיביו העיקריים מסורתיים, חרד"לים וחרדים? הפליאה נעלמת כשמבינים את הדיאלקטיקה של בן־גוריון וגם של ז'בוטינסקי

גושים, להבדיל וגו', קטנים וגדולים, הם חלק מהשיח במחלקות האונקולוגיות. גוש גדול זה רע, והיעלמות של גוש נחווית כהתערבות אלוהית, תרופה ביולוגית חדשה, או סתם נס לא מוסבר. כאשר נתניהו מדבר על גוש גדול, שבלעדיו מפסידים, הוא לא לגמרי טועה. השאלה היא רק מי אתה, בקרב הזה שבין הגוף הבריא לתאי הפרא שהתחילו להשתולל. אם אתה רוצה להרוג את הגוף, אתה באמת מוכרח להיות גוש ממש גדול, כזה ששום סכין קלפיות לא יכולה לעקור.

הרי יש עוד מילים. גם אם מוותרים על תיאורי הזרמים מפעם. אפשר היה לומר מחנה, גוף, אגודה, אפילו צבא. כאשר המילה הנבחרת מגיעה מתחום המחלה שאפילו את שמה נמנעים מלומר, ועוקפים אותה עם המילה "קשָׁה", זה אומר משהו על הלכי הנפש. מי שמדבר על פוליטיקה במונחים של גוש, מביא את הסרטן אל המערכת, ומי שטוען לכתר הגוש הגדול – רואה בעצמו, ולו רק באופן תת־הכרתי, לא מודע, כזה שהורג אותה.

 

——

 

פוליטיקה, כל אחד יודע, היא אמנות האפשרי. איש לא משיג הכל, מפלגה לא יכולה לעצב אומה שלמה במתאם מלא לסעיפי המצע שלה. במשטרים דמוקרטיים, בעיקר אלה הבנויים כמו אצלנו, על שיטת בחירות יחסית שנותנת ביטוי פוליטי לכולם, זה ממילא תמיד מסע נצחי של תן וקח קואליציוני. אלא אם כן מדובר בשיתוף החרדים בשלטון, שזה רק תן ותן, בלי שום קח. אבל אפילו החרדים, שדואגים בעיקר להמשכיות ולשגשוג הקהילות שלהם, אפילו הם הגיעו לשטח הכינוס ונשבעו אמונים מתחת לדגל הגוש. ההבטחה של בני גנץ, לתת להם דף נייר ריק, חתום על ידו, והם ימלאו בו שני שלישים ממנו, לא הפעימה אותם. זה לא השליש הריק שגנץ מועיד לעצמו, ובו יוכל להוסיף משפטי ביטול של נה־נה־נה־נה תחת של בננה. גם דף מלא שלהם, בלי שורה אחת של יאיר לפיד למטה, לא משנה דבר. ישראל נחצתה לשני גושים. כמו כל דבר שקורה ביקום, גם לתוצאה הזו יש זנב של הרבה מאוד סיבות, אבל אדם אחד רשאי לתבוע תמלוגים. אביגדור ליברמן, המהלך הראשון שלו היה העלאת אחוז החסימה, מלאך המוות של הסיעות הקטנות, שנאלצות להתאחד עם האנשים שהן הכי שונאות בעולם. בשלב השני מנע הרכבת ממשלה. כפי שזה נראה עכשיו, הוא מחזיק בכיס את המפתח לבית ברחוב בלפור.

הלך הרוח הוא שנגמרו המשחקים, עונת ההתחפשויות תמה. מחנה מול מחנה. גוש מול גוש. ושני הגושים האלה מתכנסים לפני הקרב האחרון, נשבעים גם לדגל המחנה, אבל גם לעצמם. עוד שבועה: מערכה שלישית לא תהיה. אבל זו שבועת פוליטיקאים, שעשויה, כמו רבות לפניה, להתרסק מול המציאות. יכול להיות גם סיבוב שלישי, ורביעי. העם, בניגוד להנחה המקובלת, לא מרגיש שמשהו יוצא דופן קורה לו תחת ממשלת מעבר, וממילא, כולם כבר התרגלו כאן לעונות הריאליטי, שמקדמות את אלה שתכף יגיעו – כאשר הנוכחיות עדיין רצות.

 

דיאלקטיקה יהודית של מנהיגים חילונים

ישראל מצויה בשיאה של מלחמת אזרחים. היא התחילה בשלוש יריות בכיכר, ומאז, הכל בוער. כדי להבין, צריך לראות מה קורה לחזון הציוני, מה קורה לעם היהודי ומה קורה בישראל. מדינת ישראל הוקמה בידי יהודים חילונים מאירופה, סוציאליסטים ואזרחיים. כאלה שלא רק עזבו בטריקת דלת את העולם היהודי הישן, כמו רוב אחיהם בגולה; הם גם הרכיבו על עצמם את חלום הלאומיות העברית, שבלעדיה, האמינו, לעולם יחושו זרים בכל ארצות התרבות. כל גאוות היהודים, על מאות זוכי פרס הנובל, על מדעני הענק ששינו את העולם, על הסופרים, הקולנוענים, האמנים והממציאים שיצאו מהעם הקטנטן הזה והשפיעו על העולם כולו, מתייחסת ליהודים חילונים, שהפנו עורף למורשת היהודית. על כל ישראל אומן וש"י עגנון, זוכי נובל יהודים דתיים, יש אלף פרוידים ואיינשטיינים, מרקסים וקפקאים חילונים לגמרי.

יהודי ארצות המזרח מהווים פחות מ־15% מכלל יהודי העולם. בארץ, מאז גלי העלייה הגדולים של שנות ה־50, היחס שונה. מחצית מהאוכלוסייה תופסת את עצמה כמזרחית. כאשר המדינה הוקמה היו בעולם כ־12 מיליון יהודים. בישראל חיו 650 אלף. קצת יותר מ־5%. היום חיים בעולם כ־14.5 מיליון יהודים, 7 מיליון מהם בישראל, 6 בארצות הברית, וכל השאר, כ־1.5 מיליון, נמצאים באנגליה, צרפת ושאר ארצות העולם. במבט־על רואים מיד. היהודים מפוזרים בשני ריכוזים עיקריים. הגדול בהם בארץ ישראל. זה מצב שלא היה כמותו זה אלפי שנים. הישג לא ייאמן לציונות. ברזולוציה גבוהה יותר מתגלים עוד פרטים. הרוב המכריע של יהודי ארה"ב הם ממוצא אירופי. מחצית מיהודי ישראל הם ממוצא מזרחי. במילים פשוטות. רוב היהודים האשכנזים בעולם חיים באמריקה, רוב מוחלט של יהודים ממוצא מזרחי מכונסים בישראל. ישראל שנבנתה בידי יהודים אירופאים חילונים, נטתה בחדות לכיוון מדינה מזרחית, שבחלקה הגדול נעה בין מסורתיות לדתיות קשה.

אלה כמובן אינם חיתוכים מוחלטים. יש בישראל יותר חרדים אשכנזים מאשר בארה"ב, יש חרד"לים אשכנזים שמחכים למשיח ובינתיים מכינים לו את בית המקדש, ויש בישראל המוני אנשים ממוצא מזרחי המשייכים את עצמם באופן מיידי לתרבות המערב החילונית והנאורה, ולוחמים, בין השאר, בהתחרדות של ישראל. זה לא עניין גנטי. זו הכרעה תרבותית אישית, ממש כשם שיוצאי עיירות היידיש ברוסיה ובפולין, שלא צמחו באוניברסיטאות ברלין ופריז, פשוט כיוונו את עצמם אל תרבות המערב הפורחת. בישראל, טיפוח המורשת המזרחית והתכחשות לערכי המערביות, אלה שעליהן נבנו המדינה והאומה העברית החדשה, הם נשק פוליטי. הראשון שהשתמש בו היה מנחם בגין, אבל ביבי נתניהו שכלל ופיתח. אוהבים לתמוה על הפרדוקס, איך ישראלי כמו ביבי מהסיירת, מאמריקה, ממסעדות מאכלי הים והסיגרים הטובים, עומד בראש הגוש הגדול שרכיביו העיקריים הם יהודים מסורתיים, חרד"לים וחרדים?

נתניהו, בדיוק כמו בן־גוריון, מסרב להודות כי נלכד בתוך פרדוקס היסטורי. הרווח הפוליטי שלו מגיע על חשבון הקִדמה, הכלכלה והאווירה הכללית שבה כולנו חיים

הפליאה נעלמת כאשר מבינים את הדיאלקטיקה הציונית גם של בן־גוריון וגם של זאב ז'בוטינסקי. שני האנשים האלה, משני צידי הפוליטיקה של מקוממי הציונות, האמינו ששמש הנאורות כל כך חזקה, שהיא תייבש מאליה את כל שלוליות העבר העכור. בן־גוריון היה בטוח כי אחרי דור אחד של שירות בכור ההיתוך הצבאי, לא יהיה שום הבדל בין כל צברי ישראל; וז'בוטינסקי היה משוכנע כי זה רק עניין של דור־שניים עד שכל עוטי הקפוטות והשטריימלים יסתובבו בינינו גלויי ראש ויאכלו, ממש כמוהו, כל מה שעולה בדעתם.

שרה נתניהו היא באמת דיווה, לא פחות מליוויה, אשתו החזקה מאוד של הקיסר אוגוסטינוס, שייסדה, למעשה, את האימפריה הרומית הגדולה. הם פאוור קאפל, לא פחות מביל והילרי. בלעדיה, מזמן היה מחוסל

בינתיים, אם ניתן לנצל את המאגר החרדי לברית פוליטית – מצוין, ומה עוד שהם, גם החרדים וגם עולי המזרח, (אז ולרוב) מצטיינים ברחם פורייה שמייצרת לנו עתודות של עלייה פנימית אדירה. אז שבינתיים ילכו עם מעילים שחורים בקיץ, שלא יקראו את צ'כוב, מה אכפת לנו. זה זמני, אומרת התיאוריה הציונית. החרדים, אגב, מכירים היטב את התורה הזאת. הם משתפים איתה פעולה, אבל עד גבול מסוים. עד גבול הגיוס לצבא, למשל, שיחשוף את הילדים שלהם לקסם הכוזב של החילוניות. לכן נושא הגיוס מוציא אותם מדעתם. אפילו המפגש החד־פעמי עם הצבא, זה שלו נדרש כל אברך המבקש את תעודת הפטור, הוא רגע מסוכן מאוד. מי יודע מה יכול לקרות לו כאשר אולי יראה שם איזה צנחן או טייס, או סתם נער חילוני שמח ועולץ בדרכו לגיוס. בדיוק כשם שלא ניתן לסמוך עליו מול תמונה של אישה חשופה, שהרי הוא עלול לקרוע את הבגדים – שלו, לא שלה – להעיף את הכיפה, ולרוץ אחריה כמו כלב מסומם ששוכח את בית אבא.


לפרק הראשון בסדרה מאת יונתן שם-אור >


 

נתניהו, בנו של בנציון, המזכיר של ז'בוטינסקי, רואה בעצמו ציוני אמיתי. הוא מתעב את קונספט מדינת ההלכה. הוא בז לבורות ומעריץ ידע. הוא מערבי לגמרי בהווייתו. השימוש ביהודיות, ממש כמו במזרחיות, הוא תכסיס פוליטי, זמני, דיאלקטיקה ציונית, נביעה שמולידה מתוך ניגודים את האומה העברית החדשה. ממילא עוד מעט כולם יהיו נאורים כמוהו, עוד מעט כולם יאכלו, ממש כמוהו, לובסטרים, או לפחות ייסעו בשבת לבילוי בפוסיקט, כמו הבן, ובינתיים מה שחשוב זה השרידות הפוליטית שלו; האדם היחיד בישראל שיכול לעמוד בפרץ מול ההבל הקרוי מדינה פלסטינית. ועד אז אלוהים, או איך שהם רוצים לקרוא לדבר הזה שלא קיים, גדול כמעט כמוהו.

נתניהו, בדיוק כמו בן־גוריון, מחזיק השיא הקודם לתקופת כהונה, מסרב להודות כי נלכד בתוך פרדוקס היסטורי. 400 החרדים שבן־גוריון פטר בזמנו משירות צבאי הפכו למאות אלפים, והמספרים רק גדלים; והמסורת היהודית, אבני הריצוף בדרך אל החרדיות ואל הקיפאון והקיבעון, רק מלבלבת ופורחת. הזמן לא עושה את שלו, כתקוות הדיאלקטיקן מבלפור ואשתו עדינת ההליכות האירופיות. הרווח הפוליטי מגיע על חשבון הקִדמה, הכלכלה והאווירה הכללית שבה כולנו חיים.

 

אין עוד מלבד שרה

בניית גוש הימין מסביב ומתחת לנתניהו הייתה תהליך של אינטרסים פוליטיים, שהואצו והועצמו בשנים האחרונות בגלל המארב המשפטי שלתוכו הפיל את עצמו. השלב הראשון ביצירת הגוש היה החדרת הרעיון כי בלי נתניהו אין ליכוד, ובלי הליכוד מגיע הקץ גם למזרחיות שסוף־סוף מרימה ראש ופותחת פה, ממשרד התרבות ועד כל תוכנית ריאליטי, וגם לדתיות על כל גווניה, החרדיים והמשיחיים, שמנהלים פה את החינוך, את התקציב, את משרד הפנים, את הבריאות ואת כל מה שהוא בעצם החיים האמיתיים. כדי להחדיר את הרעיונות האלה היה צריך לעשות שני דברים. ראשית, לחסל ולקפד כל ראש של מתחרה פוטנציאלי בסביבה המיידית, בליכוד עצמו, ולטפח ככל האפשר את העולמות המזרחיים והדתיים. את שני אלה עושים כבר יותר מעשור שני חילונים אשכנזים, גבר ואישה, שגרים ברחוב בלפור בירושלים.

יגאל סרנה יכול להיתבע על סיפורים לא מבוססים על האישה ההיא ששולטת בבעלה, אחרים יכולים לטפטף עדויות על היסטריה וטירוף, יחד עם הקלטות פסי-כו-לו-גית; ואפילו היפוך המגמה, שמכתיר את הגברת כאישה הארוטית בישראל, נתפס בידי רבים כתעלול מוזר של בני ציפר. אבל שרה נתניהו היא באמת דיווה, לא פחות מליוויה, אשתו החזקה מאוד של הקיסר אוגוסטוס, שייסדה, למעשה, את האימפריה הרומית הגדולה.

שני שטחי כינוס גדולים, שני מחנות שחייבו את עצמם. אין יותר לשונות מאזניים. לנו או לצרינו, אתה איתנו או איתם. האיחודים שהיו לא יעלימו את הקרבות הפנימיים על המנדטים בתוך הגוש

בנימין ושרה נתניהו הם פאוור קאפל, לא פחות מביל והילרי קלינטון. בלעדיה, מזמן היה מחוסל. אם רק חלק קטן מהרכילות עליה נכון, התרומה שלה לשלטון של בעלה פשוט עצומה. אם זו היא שקובעת מי יהיה ומי לא, מי יעוף ומי יקודם. התוצאות מדברות. ליד ביבי נותר מדבר אנושי בגובה דשא. בלעדיו, באמת אין ליכוד. כאשר דודי אמסלם ואמיר אוחנה הופכים לשרים משמעותיים, כאשר מיקי זוהר קובע שסתיו שפיר נטשה את העבודה כי לא הסכימה לראות שם שני מרוקאים מעליה, כאשר דוברת ההתנתקות ומתחככת האליטות מירי רגב לא סותמת את הפה בתור גברת סיבוני, נציגה אמיתית של העם, ביבי רק מחייך בנחת. התחושה בין אנשי הימין והבייס בפריפריה כי גורל המזרחיות כולה נתון בידיים שלו, מקבלת תוקף.

נתניהו הצליח להפנט את המדינה. באופן אובייקטיבי, ההצלחה הפוליטית שלו היא פנומנלית. כתבי החשדות נגדו הפכו לסיסמת קרב. מנסים להפיל את אבי האומה, את האדם היחיד שמסוגל לסובב גם את טראמפ וגם את פוטין על אצבע אחת. הסנטימנט המזרחי והחרדי מגיב באופן רפלקסיבי. כיבוד אב אוטומטי הוא חלק מהוויה. הרעיון כי אין כאן ממשלה בלי נתניהו העומד בראשה כל כך הושרש פה, עד שכבר אין צורך בדפי המסרים היומיים שיוצאים מבלפור. כל העיתונאים הפוליטיים, גם אלה הנחשבים לשמאלנים, שואלים שוב ושוב מתמודדים מהשמאל ומהמרכז אם הם מבטיחים לא לשבת בממשלה עם ביבי. כאילו זה כבר נתון קבוע. כאילו ברור שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, ורק צריך לראות מי הנמושה שיזחל אליו. איש, ובעיקר לא אישה מבין כל המראיינים, לא שאל מעולם את נתניהו שאלה פשוטה: אם תפסיד, תסכים לכהן כשר בממשלה של בני גנץ?

 

המנטליות של טוביה החולב

ההתגאות של נתניהו בנצירת האש והימנעות ממערכות צבאיות גדולות, עלולה להתגלות בעתיד הלא רחוק כפחדנות אסונית, שעוד תעלה לנו בחורבן של ערים ויישובים. כל יום שעובר נוספים עוד טילים ורקטות לארסנל של חמאס וחזבאללה. אם השקט לא מנוצל להסדרה, העימות יגיע. כואב יותר, מדמם יותר, קשה יותר. באגף האידיאולוגי, זה שלא מסתפק בשנאת הזר בכלל והערבי בפרט, ורוצה לספח את השטחים כי ככה אלוהים אמר ליהושע, לא אוהבים את הרפיסות בנושא ההתנחלויות. לא מספחים, לא בונים מחוץ לגושים, כן נותנים לפלסטינים נתחים משטחי C. מסתפקים בהצהרות. נתוני המאקרו בכלכלה, למרות מצגי השווא של נתניהו, לא משהו. לא בהשוואה למדינות המובילות במערב. השכר נמוך, יוקר המחיה בשמיים, מחירי הדיור, קנייה ושכירות, מטורפים לגמרי, ואוכלים את המשכורת. חינוך חינם הוא מונח שקרי, מערכת הבריאות קורסת, הכבישים סתומים, מעמד הביניים מרוסק, הקשישים מתים מעוני, הנכים סובלים. ובכל זאת, כל מפלגות הימין נשבעות לו אמונים.

הסקרים לא מסוגלים לפצח את הנתון החשוב ביותר בבחירות האלה. כמה אנשים יתייצבו ברגע האמת. כמה יעזבו הכל ויטרחו ללכת לקלפי. "לא", אומר פרופ' קמיל פוקס, "לא ניתן לקבל נתון כזה"

זו התוצאה המשמעותית היחידה. עכשיו, בסיבוב השני של בחירות 2019, היא מבוטאת באופן בהיר לגמרי. חלוקה מוחלטת וברורה של העם לשני מחנות לעומתיים, הנלחמים על הזהות של המדינה. הטשטוש נגמר. זה קורה בסוף תקופת הכהונה של גדול השקרנים שאי פעם ישב על הכיסא החשוב בישראל. למחנה שלו אין כל משמעות לעובדה כי הוא משקר. ממילא, החיים עצמם כל כך לא מאירי פנים, שניתן להעביר אותם רק בעזרת כזבים. משקרים לעצמם (הכל סבבה), משקרים לבנק (שבוע הבא נסגור את האובר), משקרים לבחורה בבר (אני מרגיש איתך כמו שלא הרגשתי בחיים), משקרים לאישה (עזבי אותי, באמאשלך, הייתי עם איציק), משקרים לסוקרים של מינה צמח. משקרים כל הזמן, ומחרבים את החברה האנושית, שבנויה על מעבר מידע בין הפרטים שמרכיבים אותה. בלי זרימה חופשית של נתוני אמת – חברה מתרסקת, כמו מטוס שמקבל נתונים שגויים מהמכשירים שלו וצולל אל הקרקע.

האלקטורט של נתניהו, זה שעיקר בסיסו נטוע בשכבות הנמוכות, מאדיר אותו כאדמו"ר, כמלך, כמשיח. השכר החציוני בישראל הוא כ־7,800 שקל בחודש, כלומר, מחצית מהעובדים מרוויחים פחות מהסכום הזה. אלה, המשתכרים אל צרור נקוב, הם מאגר המנדטים של נתניהו. לא נורא, אומרים שם, שאלוהים ישמור עליו ויעזור לנו. זו תמצית היידישקייט, היהודיות, הוויית העיירה, ואין זה משנה אם מדובר בגטו של לבוב או במלאח, הרובע היהודי במקנס ובערי מרוקו האחרות. מסורתיות, אמונה, יראת כבוד לסמכות, ופטאליזם. השינוי האישי יגיע לא אם אעשה משהו, אלא אם מישהו מלמעלה יעזור לי. לו הייתי רוטשילד, בידי בידי בידי בם. מה אכפת לך, אלוהים, לזרוק לי איזה עצם. טוביה החולב הוא יהדות הגולה. המאמין, המסורתי, ההולך בתלם ומחכה לישועה משמיים. בישראל של ביבי טוביה משגשג, ובעיקר חולב מעטיני הקופה הציבורית שמתמלאת מהכסף ש־300 אלף עובדי ההיי־טק המקומי מכניסים לשם. מחצית ישירה מהיצוא הישראלי בא מהיי־טק. לביבי אין אפילו מנדט אחד בין האנשים שעושים אותו. רק ניר ברקת ועוד כמה. זהו.

ועכשיו, זה שטח הכינוס. עוד מעט יתחיל הקרב בין השקר ובין הלוחמים בשקר, בין מאדירי הגולה ובין צאצאי בוני הארץ, שידעו כי הישועות לא נופלות מהשמיים, אלא הן תמיד צומחות מתוכך. מדינת ישראל לא נפלה מהרקיע, היא צמחה מהרגבים ומהדם של חורשי ומגיני האדמה. זה הקרב בין היהודיות לישראליות, בין אלה האומרים כי הערבים הורגים אותנו כי אנחנו יהודים, משל חיינו באודסה או בבגדד, ולא מפני שבעיניהם אנחנו זרים שבאו לרשת בכוח את אדמתם, ולו היינו נוצרים היו נוהגים בדיוק באותה דרך. הרי הם בכלל משווים אותנו אליהם, אל הצלבנים, וגוזרים בינינו ובינם גזירה שווה. והשפה. חייל צה"ל חמוש שנפגע בזמן פעולה מבצעית בשטח פלסטיני "נרצח". ערבים נטלו ממנו את החיים, היהודים לקחו ממנו את נפילת הגבורה וההקרבה.

 

הנעלם ושמו אחוז ההצבעה

שני שטחי כינוס גדולים, שני מחנות שחייבו את עצמם. אין יותר לשונות מאזניים. לנו או לצרינו, אתה איתנו או איתם. האיחודים בין רוב מפלגות המחנות ימעיטו – אבל לא יעלימו לגמרי את הקרבות הפנימיים על המנדטים בתוך הגוש. בינתיים, המפקדים נכנסים ויוצאים מהחמ"לים, ובודקים. גם את צילומי הרחפנים שמספרים מה קורה אצל האויב, ובעיקר את הסקרים שכל הזמן נערכים. אלה של כלי התקשורת הם הכי חשובים והכי פחות חשובים בעת ובעונה אחת. הם הכי שטחיים, הם לא מתקרבים ברמתם לסקרי העומק שהמפלגות מזמינות, במצוות ובניהול הסוקרים הזרים שהביאו. אבל הם, סקרי ערוצי הטלוויזיה, מעצבים את דעת הקהל. למה להצביע למי שבקושי מתרומם, או להפך, תחושת העדר מניעה את היד שמכניסה את הפתק לקלפי. כשקבוצה מנצחת, האצטדיון תמיד מתמלא.
המפקדים מתגודדים סביב המפות ובונים את תוכניות הקרב. איך תוקפים ואת מי. בימין יתקפו את ממשלת לפיד־גנץ־טיבי. חוזרים אלף פעם על השקר, עד שהוא נתפס. במרכז־שמאל יש חלוקת עבודה. כחול לבן ישדרו ממלכתיות, ואהוד ברק, מגזרת המחנה הדמוקרטי, ילך על הראש של ביבי. רכב הקרב של המחנה הדמוקרטי דומה למטוסים של מלחמת העולם הראשונה. שני מושבים קדמיים בקוקפיט לניצן הורוביץ ולסתיו שפיר, והטייס יושב דווקא בכיסא מאחור.

בגוש הימין עדיין לא יודעים מהי ההשפעה האמיתית של איחודי הימין. מה יעשו סרוגי הכיפה שלא נשטפו ברעל של רבני המדרשות? ילכו לליכוד? יישארו בבית? והחילונים המזרחים, אלה שקרויים ימין רך, מה יהיה עליהם? ועל סתם אנשי ימין שמאסו בנתניהו? פעם היו להם מדרגות. משה כחלון. אורלי לוי־אבקסיס. עכשיו העולם הוא גושים, אין לאן לברוח. עמיר פרץ התנפל על הנדל"ן שהתפנה, והתיישב על המדרגות האלה כמו קבצן שמצא אוצר. איש לא עולה על המדרגה, ואלה שנותרו שם בחורבה המתפוררת ברחו מהחלונות הבוערים, בדיוק כמו סתיו שפיר. בלי מדרגות מילוט מביבי, מצביעי העבר של כחלון ושל לוי־אבקסיס הישנה מזהים את העבודה כחלק מהעולם השנוא של השמאל. בעיניהם, כחול לבן עדיפה פי מיליון. בינתיים, עוד לא באמת יורים. בינתיים, עושים תוכניות ועורכים סקרים.

אבל כל הסקרים, אלה של מקצועני האסטרטגיה ואלה של הערוצים, לא מסוגלים לפצח את הנתון החשוב ביותר בבחירות האלה. כמה אנשים יתייצבו ברגע האמת. כמה יעזבו הכל ויטרחו ללכת לקלפי. "לא", פרופ' קמיל פוקס מתפנה בשבילי מאיזה ניתוח קדחתני של עוד סקר. "לא ניתן לקבל נתון כזה בסקרים, כמה באמת יבואו לקלפי, ולא חשוב מה הם אומרים, ואפילו לא איך התנהגו בעבר. אנחנו לא יודעים לסקור את זה, אם כי, כמובן, יש קבוצות שבהן אחוזי ההצבעה תמיד גבוהים או נמוכים".

——

וזה, הנתון הנעלם הזה, עשוי להכריע. תומכי ביבי עשויים להישאר בבית הרבה יותר מאשר אנשי מחנה המרכז־שמאל. דווקא החתך הנפשי הקולקטיבי, דווקא הפטאליזם, דווקא חוסר האמונה ביכולת האישית והביטחון כי ביבי יישב על כיסאו לעד, אולי יתרמו לפסיביות. בשביל מה ללכת, מה אני כבר יכול להשפיע, הוא ממילא לוקח. נתניהו, שמכיר היטב את הבוחרים שלו, ינסה להעיר אותם בזעקות געוואלד הרגילות, הנה השמאל מנצח, מעיף אתכם למעברות הדי־די־טי, מוריד בחוק את אייל גולן מכל הפלייליסטים והולך למסור את הכותל המערבי לאבו מאזן, ולהקים לכם את חמאסטן ליד כביש 6.

זאב זאב, בטח. וזו שאלת השאלות של הבחירות, זו שמרחפת בשטחי הכינוס. כמה פעמים אפשר להשתכנע מקריאות האימים האלה. כמה פעמים אפשר להגיע מתנשפים לקלפי עם נשק אותיות הקמע, מחל, כדי להבריח את הזאב שלא בא ולא נהר. כפי שזה נראה, נתניהו כבר זעק יותר מדי פעמים. הוא כבר שחרר מזמן את הזעקה האחרונה שהייתה לו.

תרחיש האימה באוהל הפיקוד בשטח הכינוס של גוש הימין מטביע אותם בשנת סיוט של נהרות זיעה. האנשים לא מגיעים, הזאב בא, והוא נוהם עליהם ברוסית.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

לפרק הראשון בסדרה מאת יונתן שם-אור >

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019