fbpx

בעז גאון: שיעור בהתבגרות אזרחית

0

נסכם את מה שאנחנו יודעים, בשעת כתיבת השורות הללו, זמן לא רב אחרי שעוד מרומה־נתניהו (מנו טרכטנברג) קפץ על עגלת "המחנה הציוני" שגלגליה החלו לרחוק מאת בעליה. בין אם "השבט הלבן" בבחירות לכנסת ה־20 מצביע הרצוג או גלאון. ובין אם מעמד הביניים יציל את סירת הגומי הלפידית מטביעה, או דווקא יתכנס בפינתו של מתעב־נתניהו נוסף, משה כחלון – מה שברור הוא שרובו של הציבור הישראלי מאס בבנימין נתניהו. רובו אינו רוצה לראותו מתיישב ברביעית על הכיסא שמושבו, כך נדמה היה עד לאחרונה, ליפף עצמו סביב אחוריו של ראש הממשלה המכהן. על פי סקר 'מעריב', 58% "לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה", מה שהיה צריך באופן מיידי, על פי כללי בחירות סבירים, ובוודאי אחרי קדנציה שלישית פסיבית – להיתרגם לנסיקת המועמדים שמנגד.

זה לא קורה בינתיים. למרות הפסטיבלים המוקדמים עד כדי מבוכה של חלק מהתקשורת הישראלית (לא רק 'ידיעות'). זו הנואשת לייצר דרמה של "אוטוטו מהפך" בעידן תקשורתי  שבו מעטים קוראים עיתונים ומעטים עוד יותר משלמים עליהם. המשיבים עוד לא הולכים למועמד ברור ומובהק, עד כמה שיצחק הרצוג ירצה בכך.

סקר של ערוץ 10, שפורסם ב־1 בינואר 2015, צייר תמונה דומה: רוב הישראלים רוצים שביבי יפסיד, ויותר ישראלים מעדיפים את העבודה על הליכוד. ועדיין, 43% מהישראלים חושבים שנתניהו "מתאים להיות ראש ממשלה", לעומת 33% שהעדיפו את הרצוג בתשובתם. בד בבד, 24% השיבו על השאלה הפשוטה הזו – "מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה", שאלה שכל ישראלי/ת צריך/ה להיות מסוגל/ת לענות עליה לכאן או לכאן גם מתוך שינה, כי בנפשנו היא – בתשובה המביכה "לא יודע".
איך להבין את הנתונים האמורים? לאמור, את הסתירה שבין המיאוס העמוק מנתניהו לבין היעדר תמיכה נחרצת במועמדי האופוזיציה שמנגד? אפילו לא בזה העומד בראש "המחנה הציוני", האהוד על הציבור יותר מן הליכוד בשעה הזו, ושלכל הדעות (גם מימי) הוא פוליטיקאי מנוסה,אחראי, לא מושחת (עד כמה שתחקירי העבר הצליחו להוכיח) וגם לא נגוע בשמאלניות מצנעית, תמימות אילונית, או פופוליזם יחימוביצ'י?

הנה התשובה: הציבור הישראלי הוא עדיין ילד קטן, הרוצה בראשו "מבוגר אחראי", רצוי אב, בעל קול עמוק וכרס. כזה שמשדר שהוא "יודע מה הוא עושה". רבין, נתניהו, שרון. אפילו אהוד ברק ברגעיו האהודים. וזאת אף שברור לכל ישראלי בר־דעת שכאשר נסגרים פנסי הטלוויזיה ומנוטרלים המיקרופונים, קור הרוח של "המבוגר" מתנדף ואיתו גם ה"אחריות". או אז זה העומד בראש המדינה, תהיה מפלגתו אשר תהיה, חוזר להיות פוליטיקאי היסטרי הקורא סקרים ביד רועדת. וששליטתו באירועים, ו/או יכולתו לצפות את מה שיקרה בישראל ובאזור בעוד שבועיים, שקולות ליכולת גולש לסובב את גלשנו על צירו ולשוט נגד הגלים, במקום על קצפם. אולי זו ירושתו של עם שאיבד הורים באירופה ובארצות הבלקן, והגיע לכאן יתום וזקוק לנחמה. אולי זו המורשת הבולשביקית שהותיר אחריו היהודי הבודהיסט ההוא, בן גוריון, שמערכת היחסים האוהבת־שונאת, פסיבית־אגרסיבית שניהל עם המצביע הישראלי צריכה להילמד באקדמיה הגבוהה ללימודי התרבות היהודית־ פולנית. כולל הכרזותיו החוזרות ונשנות, בכל פעם שמישהו איים לבקרו, "אז אני מתפטר!"; או שמדובר בעוד סממן של הפוסט־הטראומה היהודית־ישראלית הישנה והטובה, שכוללת טקס מחזורי )יום השואה, יום הזיכרון(  מסגרתו מתבקשים אזרחים מגיל אפס ועד 90 להשרות עצמם באמבט טרגדיות גדוש וכואב. כדי שחלילה לא יגדל כאן דור שלא מפחד מהצל של עצמו, ולא מפרשן כל רעם חורפי כמטר של טילי שיהאב.

בכל מקרה, בשעת כתיבת שורות אלה ברור שקו ההגנה האחרון של העומד בראש הליכוד, זה שרוב הציבור מעוניין להיפרד ממנו לשלום, אינו "ליכוד גדול נגד כל השמאל"; וגם לא "בישראל אין זכות קיום למפלגות האווירה". קו ההגנה האחרון של נתניהו הוא קולו העמוק. וכרסו המשתפלת. והמבט הפטרנליסטי שהוא יודע לתקוע במצלמה, שגורם לחלק מהצופים להרגיש מוגנים יותר, אינסטינקטיבית. לעומת האופן שבו הם מרגישים כשהרצוג או לבני או כחלון מדברים. כל זאת, על אף שכל הסקרים מלמדים על כך שבמבחן התוצאה, הישראלים רוצים כי ראש הממשלה הבא יהיה אדם אחר. ועל כך נאמר: אזרחי ישראל, Grow Up. ישראל איננה גן ילדים, ויום הבחירות הוא לא יום הורים. מה שצריך להנחות את ידכם אוחזת הפתק הוא לא מי עושה לכם נעים בבטן. אלא מי יעשה טוב יותר לישראל. פרזנטורים בעלי קול עבה, בטן תפוחה ובגדים מהודרים – מקומם בהפסקת הפרסומות, או בבית האופרה.

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook