אירועי ראשית העשור השלישי למאה ה־21 מתוארים בידי אנליסטים ואישים רבים באופן קודר למדי, על סף תבהלה, כאילו אנו עומדים בפני מציאות חסרת תקדים, מעין שרשרת אסונות שהאנושות לא יכולה לחזות או למנוע בדרך סבירה כלשהי.
בפועל, לצערנו – או למרבה המזל – איננו צופים בדבר מה חדש באופן מהותי מנקודת המבט ההיסטורית. כך תמיד נראתה המציאות בעונות המעבר בין עידנים: תמורות מהעולם הישן, המוכר והנעים או המקולל והמשעמם, אל עולם חדש.
כך נראו המעברים מהעת העתיקה לימי הביניים, ממימי הביניים לרנסנס ובהמשך לתקופת ההשכלה. אלה לוו בתהליכים קטסטרופליים שבני זמנם נטו לחוות כאפוקליפטיים. אחרי הכל, סוג זה של מעבר בין תקופות מתאפיין תמיד – באופן מטאפורי, אך גם במשמעות מוחלטת – בפלישה של אותם ארבעה פרשים: מלחמה, מגפה, רעב ומוות. כשהתקופה החדשה מתעצמת, סוחפת לבבות ומוחות, הופכת לבית גידול חברתי משותף, פרשי האסון מתרחקים ונמוגים לזמן מה.
הלוגיקה הזו עובדת גם בסדר הפוך: כאשר ארבעת הפרשים נראים באופק או כבר עומדים על הסף, כנראה אנו עומדים בפתחו של שינוי עידן. אין אפשרות אחרת. אין עוד צורך לקוות לאינרציה של ההתפתחות הקודמת או לחשוש ממנה. זמן השינוי לא יסתיים בחזרה לעולם המוכר – הטוב או הרע – זה כבר נושא מורכב יותר. ספירלת ההיסטוריה עושה ותעשה את שלה.
וזה בדיוק מה שמתרחש בימים אלה.
הפרשים מופיעים יחדיו
המלחמה שאנו רואים לא החלה ב־2022 אלא ב־2014, עם סיפוח קרים בידי רוסיה והסכסוך המזוין בהשראת מוסקבה במזרח אוקראינה. כבר אז היה ברור שמדובר במלחמת עולם אמיתית. לא זהה למלחמה הראשונה או השנייה, אלא סוג חדש של מלחמה – היברידית.
למה בכל זאת מלחמת עולם? מכיוון שהנושא האמיתי במלחמה הזו אינו מאבק על חלק משטחה של אוקראינה, אף אם מדובר במאבק חשוב; גם לא השפעתה של רוסיה ומאבקה להחייאת האימפריה הקודמת, שעזבה ללא שוב ב־9 בנובמבר 1989, לאחר נפילת חומת ברלין. העניין המרכזי במלחמה הזו הוא שאיפתו של הקרמלין לרסק את העולם שמרכזו ארצות הברית. מספיק להקשיב לוולדימיר פוטין ולאנשי המעגל הפנימי שלו שמכריזים על כך כבר בגלוי כמעט.
לצידה של המלחמה מופיעים גם הפרשים האחרים. כך, מגפת הקורונה וההתמודדות עימה, שגבלה בפאניקה. כך גם הרעב – העלייה הדרמטית במחירי הדגנים והדשנים מאיימת על עשרות מדינות, בייחוד על העניות, ועל עשרות מיליוני בני אדם. זו נובעת מהמלחמה, אבל גם מהמגפה, מהרס שרשראות האספקה המודרניות – על פי הנתונים
הרשמיים של ארגון החקלאות
העולמי של האו"ם, מספר האנשים הרעבים גדל ב־60 מיליון בשנתיים האחרונות. המוות, כמו שקרה תמיד בשינויי העידנים, הוא צמצום אוכלוסיית כדור הארץ.
התקופה שהעניקה לעולם מערכות סוציאליות עצומות והרמוניות – ובהן חינוך אוניברסלי ושירותי בריאות – אך הפרידה בין האדם לאלוהים, מפנה את מקומה לעידן השיבה. עידן שאחד מיסודותיו הסמנטיים החשובים ביותר הוא הסרת הסתירה בין הידע המדעי והדתי של העולם. יש לזה כמובן קשר לעובדה
שהמגפה הגיעה מסין והמלחמה מרוסיה.
סין היא המעוז העיקרי של הטוטליטריות ושל דת הקומוניזם, שהיא הנשמה והבשר של הפרויקט הטוטליטרי. כל עוד זה המצב, היא תישאר הבעיה העולמית הגדולה ביותר. רוסיה עזבה את הטוטליטריות הקומוניסטית לפני יותר מ־30 שנה. למעשה, הפדרציה הרוסית הפוסט־סובייטית היא פרויקט חדש, סטארט־אפ שנוסד ב־1990 על חורבותיהם של ברית המועצות ושל העולם הדו־קוטבי. אבל הפדרציה הפוסט־סובייטית לא הייתה מסוגלת לקבל את הסיבות להתמוטטות האימפריה ומיאנה להשלים עם קריסתה הבלתי נמנעת.
היא לא התחרטה על התקופה הטוטליטרית בהיסטוריה שלה, שלנו, ועל מכונת ההרס האנושי הענקית שנוצרה בידי
השלטונות הקומוניסטיים של ברית המועצות, שכוונה בעיקר נגד הרוסים עצמם. הטינה הבשילה במעמקי התודעה הרוסית – צימאון לנקמה על ההשפלה שספגו לכאורה מארצות הברית ומהעולם היורו־אטלנטי בכללותו במחצית השנייה של שנות ה־80 וה־90.
פוטין, שכבש את כס הנשיאות בערב השנה החדשה 2000, הפך לדובר האנרגיה האפלה הזו של טינה ואיבה. באופן אובייקטיבי, שלטונו היה צריך להוביל לאותו ארמגדון. אך האם העבר יכול למנוע את העתיד, להרוס אותו ביודעין?
העתיד ינצח את העבר
כאן עלינו להניח את הבסיס לאופטימיות האסטרטגית, ויש לפחות חמש סיבות טובות לכך. הראשונה היא שתקופות שינוי בהיסטוריה העולמית לוו מאז ומתמיד בסוג כזה של תהליכים – העבר נאבק בעתיד. אבל בהתנגשות הקשה הזו העתיד תמיד – גם אם לא מיד – מנצח. על כן, הפדרציה הרוסית – בהבנתו של מנהיגה
פוטין את המונח הזה כיורשת הטוטליטריות והתגלמות הפעלת הכוח הפיזי הגס – נדונה להפסיד. זה ייקח זמן, יוביל לקורבנות רבים, כפי שקרה פעמים כה רבות בעבר, אבל תוצאת הקרב ברורה. נדרשות לנו רק סבלנות וענווה כדי לשרוד את התוצאה ההכרחית. עם זאת, נדרשות גם פעולות אקטיביות, נפשיות ופוליטיות. הראשונה בהן היא להכריח את עצמנו להתבונן במציאות, להבין מה קורה. השנייה: להבין שאין פשרה עם תוקפנות ורוע. פיוס התוקפן בלתי אפשרי, וההיסטוריה לא תסלח למי שמנסים היום לסיים את המלחמה בכל מחיר.
סיבה שנייה לאופטימיות, היא שלאחר הקרב רוסיה תוכל סוף־סוף לחזור בתשובה, להתחרט על הטוטליטריות ולהפוך לעצמה – עוד מדינת לאום אירופית. ללא המלחמה הנוכחית, תהליך ההתפרקות של הפוטיניזם יימשך עוד 20 שנה, עם מאבק כוחות בסופו. המבצע הנוכחי החל מפני שהאנרגיות השחורות של האימפריה הטוטליטרית נדרשות לעזוב, מהר ככל האפשר.
סיבה שלישית לאופטימיות: מוקסם מצפייה בתהלוכת ארבעת הפרשים – מלחמה, מגפה, רעב ומוות – העולם מקבל את ההזדמנות לנתח ולתקן את הטעויות מהעשורים הקודמים. קודם כל, יש לקבל את העובדה שתמיד יהיו כמה תרבויות על פני כדור הארץ, תרבויות שהן נפרדות כשם שהן בלתי נפרדות. אין צורך בהתנגשות ציוויליזציות, חבר עמים שלו הוא הבסיס לעתיד המשותף.
סיבה רביעית היא שהעולם המערבי, לרבות מנהיגתו האינטלקטואלית והטכנולוגית ארצות הברית, יבין שכוח צבאי אינו מקור לגיטימי לסדרים מקומיים ואף יותר מכך – עולמיים. יוגוסלביה ב־1999 ועיראק של 2003 עוררו את המלחמה ההיברידית של השנים הללו.
הסיבה החמישית היא שאירועים קטסטרופליים מבהירים לנו תמיד באופן חד־משמעי וקשה שהעולם לא יהיה אותו הדבר. אין סיבה לתקווה או לציפייה, עלינו לחיות את חיי המאה הזו – ממש עכשיו.
אכן, השיעורים של קורבנות המגפה, המלחמה והרעב הם – ועוד יהיו – גבוהים ואיומים. אבל השקט של שלושת העשורים האחרונים היה לא יותר מאשר אשליה של האליטות. כעת, באין אשליות, יש מקום לאופטימיות.
סטניסלב בלקובסקי הוא אנליסט פוליטי, פובליציסט ומחברם של 12 ספרים, ביניהם ארבעה על ולדימיר פוטין ותקופתו. בחודש מרץ האחרון, לאחר תחילת המלחמה, נאלץ לעזוב את רוסיה.
