fbpx

ביבי וישראל: משוואה ללא משתנה // שי גולדן – מגזין 'ליברל'

0

בתקופה האחרונה, נדמה, הצליח נתניהו במקום בו לא הצליח אף אדם לפניו בישראל: הוא הפך את עצמו לחזות הכל. למדינה עצמה. הו, כן, בן גוריון היה דיקטטור (גם אם נאור), ומי שהיה נדמה שהמדינה זקוקה לו יותר משהוא זקוק לה; אבל אפילו בן גוריון, אפילו בשנים הראשונות לשלטונו, סבל מאופוזיציה בתוך מפלגתו ומעולם לא חש שהמדינה היא רכושו או שהשלטון הוא מתת לידה.

העניין עם נתניהו הוא שהוא משוכנע מעומק הלב שגורלה של ישראל וגורלו כרוכים זה בזה. אם יאבד את השלטון, הוא סבור, אין זה דבר רע עבורו – הוא יסתדר (בהנחה שיצליח להיחלץ מגל החשדות, הבדיקות והחקירות בענייניו), אין כל חשש לכך. נתניהו סבור שנפילת השלטון לידי אחר, כל אדם מלבדו, תסכן את עתידה של המדינה. הוא מאמין מעומק הלב שהוא האדם היחיד במדינה שרואה אל נכון את פני העתיד ושמסוגל לקרוא את מפת התהליכים הכלל־עולמית ואת השלכותיה על ישראל. בעיני רוחו ובחדרי מחשבתו הוא ראוי להיות מנהיג העולם כולו, אם הייתה משרה כזאת, שכן הוא האדם החכם ביותר והמפוכח ביותר בכל העולם.

אין מדובר בהגזמה או בהפרזה. נתניהו סבור שהוא חכם יותר ומפוכח יותר מכל מנהיגי המדינות בעולם גם יחד. כשהוא נכנס לחדר הסגלגל, בין אם זה עם אובמה או עם טראמפ, הוא משוכנע שהוא נבון יותר וערני יותר וקורא את פני המציאות טוב יותר מהם. הוא אינסטרומנטלי במפגשים הללו, וממקום של התנשאות אינטלקטואלית הוא מנהל את הדיאלוג עם מנהיגי העולם – מרקל, פוטין, תרזה מיי, הולנד וכו' – כמבוגר שמביט בילדים פותים ומתעניין רק בדבר אחד: כיצד לנהל אותם לטובתה של ישראל. זה דבר טוב, כמובן, שראש ממשלת ישראל פועל באופן אינסטרומנטלי כדי לקדם את ענייניה של מדינתו ושהוא אינו סובל מתסביך נחיתות מול שום אדם, רב־השפעה וחזק וחכם ככל שיהיה. נתניהו מרגיש חכם יותר מכל אדם בכל חדר אליו הוא נכנס. אגב, זה כנראה נכון, ברוב המקרים. אבל זה לא נכון בכל המקרים; וגם כשזה נכון, זה לא בהכרח חכם, להרגיש יותר חכם מכל אדם אחר בחדר.

העניין עם תסביך המשיחיות שהשתלט על נתניהו – והדבר ניכר – הוא שהוא אינו היחיד שאימץ אותו. אימצו אותו גם מתנגדיו ושונאיו. הם עצמם החלו מייחסים לו כוחות מאגיים – שאין לו – לצד שטניות אבסולוטית, שגם ממנה הוא אינו סובל. הנרטיב הלאומי החדש שהשתלט על התודעה של הציבור הישראלי הוא שמדינת ישראל היא נתניהו ושנתניהו הוא מדינת ישראל. יריביו משוכנעים שהדבר האחד שמפריד בין ישראל לתיקון ותקנה ושינוי של 180 מעלות הוא הסתלקותו של נתניהו. הם עצמם אימצו את הגישה הטוטאלית ואת הזיקה הסימביוטית בין נתניהו לגורל המקום הזה ומשוכנעים שנתניהו, כמו החורף, יבשר עם לכתו את בוא האביב והקיץ.

הם, כמובן, טועים. אין לדעת כיצד תיראה ישראל לאחר רדת נתניהו מזירת חיינו. אין לדעת מי ייכנס לנעליו וכיצד יצליח ואם יצליח להניע קדימה, לעבר אופק חדש, את הספינה הישראלית. התחושה כאילו נתניהו הוא המחסום היחיד לשלום, למשל, היא ילדותית. הסתלקותו של נתניהו לא תשנה באופן מהותי את המצב במזרח התיכון. היא, ללא ספק, תיצור הזדמנויות ותגרום לגורמים שונים לבחון אפשרויות שנתניהו לא הפך לזמינות; אבל היא לא תשנה את נתוני היסוד באזור – לא את האינטרס האיראני, לא את הסנטימנט האסלאמי העוין, לא את דרישות היסוד של הפלסטינים להגדרה עצמית בתנאים שלהם, לא את האינטרסים הרוסיים באזור, לא את אלה הטורקיים וגם לא את של המצרים. ישראל ביום שאחרי נתניהו תתמודד עם נסיבות ועם מציאות דומה מאוד לזו של ימיו. וכל אדם שיישב שם, יהיו כוונותיו טובות ככל שיהיו, לא יהיה מסוגל לשנות את המציאות ואת צורכי היסוד של השחקנים האחרים במשוואה.

העובדה שהטקסט היחיד שמשמיעה האופוזיציה הוא "הפילו את נתניהו" וזהו, עוצמת את עיניה למציאות בישראל ובאזור ומצמצמת ומשטחת אותה. בנימין נתניהו אינו חזות הבעיות של ישראל ואינו חזותה של ישראל עצמה. הוא אינו חזות הסיטואציה הדמוגרפית, אינו חזות השבר החברתי העמוק הפנימי, אינו חזות התהליכים הפנימיים שעוברת החברה החרדית, אינו חזות הפערים הכלכליים המתרחבים כאן. הוא גורם משמעותי ומשפיע על המשוואה, אבל הוא אינו המשוואה עצמה.

הגישה הזאת, האופוזיציונית, של כריכת מצבה של ישראל ועתידה לנתניהו בלבד מונעת שיח עומק חיוני על שלל הקשיים והסדקים והאתגרים שניצבים כאן בפני כולנו. סוגיות הליבה של הישראליות אינן מתחילות ונגמרות בנתניהו ובכהונתו או הדחתו. התמקדות באיש ובאיש בלבד, משני הצדדים, מדוממת את הדיון הפנימי החשוב בסוגיות הליבה האזרחיות, החברתיות, הכלכליות, הדמוגרפיות והנוגעות לגבולותיה של ישראל. בהיבט זה, האופוזיציה פוגעת בישראל בכך שהיא מוותרת על התמודדות עם סוגיות היסוד ועם הצגת חלופות טובות לטיפול בהן ומתמקדת בנתניהו ובכיסאו בלבד.

הדבר הזה גם, כמובן, משחק לידי נתניהו, שנתפס על ידי הציבור התומך בו כמי שנרדף על רקע אישי ולא ענייני, גם כשזה מאוד ענייני; אבל בעיקר מעצים את הקשר הגורדי החדש הזה שנוצר, את הזהות הסימביוטית בין ישראל לנתניהו. באופן אירוני, ההתמקדות בנתניהו כצרה הלאומית היחידה מחזקת את נרטיב המשיחיות שלו, מעצימה אותו עצמו ומרחיקה עוד יותר את יום הסתלקותו.

כדי להציל את עצמה מסחרור נתניהו הרגשי, התודעתי והלאומי אליו נקלעה, מוכרחה ישראל להפסיק להתמקד בראש הממשלה שלה ולשוב לעסוק בעצמה. הפסיכוזה הזאת יצאה מכלל שליטה והיא גורמת לאנשים לשכוח שמדינת ישראל התקיימה לפני נתניהו ותמשיך להיכון הרבה אחריו. כל רגע שאנחנו מבזבזים בעיסוק האובססיבי בנתניהו הוא רגע שאנחנו לא עוסקים בו בעתידה של המדינה. כי בכל זאת, עתיד המדינה הזאת חשוב בהרבה מעתידו של נתניהו. ואת זה שכחנו כאן כולם.

.

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook