fbpx

בחירת הצופים // איך הקולנוע והטלוויזיה בונים והורסים את הפוליטיקאים

חתרנים, נכלוליים, כריזמטיים והרואיים. מאת גלעד פדבה

0

הם חבוטים, מבוזים, נלעגים. עבור פוליטיקאים בקולנוע ובטלוויזיה אין מידה של חסד. הם מוצגים במערומיהם, מוכחים על הבטחות שווא, על תרגילי מנהיגות חלקלקים ועל שחיתויות. יחסי האהבה-שנאה בין המסך לדמויות הפוליטיות מסובכים במיוחד בדמוקרטיה המערבית, זו שמצד אחד מקדשת את ריבוי הדעות ומבטיחה כי כל אדם רשאי להפוך לפוליטיקאי ולנסות להיבחר ולקדם את האג'נדה שלו, ומצד שני מקדשת את הזכות לבקר את השלטון. ומאחר שאלה דמויות שמדברות אל כולנו, קל לדבר באמצעותן לקהל הרחב. זה שווה רייטינג וזה שווה כסף.

דוגמה בולטת לכוחה המתעתע של תעשיית התרבות, בקביעת גורלם של פוליטיקאים אמביציוזיים חסרי עכבות וכישורים, היא הפרודיה המצוינת על דמותו של דונלד טראמפ ב'משפחת סימפסון'. הסדרה התעכבה עליו עוד בהיותו מועמד לנשיאות מול הילרי קלינטון. אז, ב-2016, נראו מארג' והומר צופים בתשדיר בחירות פיקטיבי, שמדגיש את ההבדלים הקיצוניים בין שני המועמדים לנשיאות לפני שהטלפון מצלצל בביתו של כל אחד מהם בשלוש לפנות בוקר.

תחילה, ביל קלינטון מנסה לענות לשיחה מחדר המצב, אך הילרי מזכירה לו: "מעתה זו תמיד שיחה בשבילי!". להבדיל, כשהטלפון מצלצל בחדר השינה של טראמפ, הוא שוכב במיטתו בפיג'מה וכובע שינה ורודים, ולצידו ספר הנאומים של אדולף היטלר. טראמפ מתעלם מהשיחה מאחר שהוא שקוע בכתיבת ציוצים מכפישים. לבסוף העוזרים שלו נכנסים לחדרו ומורחים את פניו החיוורות והנפולות בשכבות עבות של מייק-אפ, מנפחים אותן בעזרת זריקת בוטוקס, מתיזים על גופו שיזוף מלאכותי בצבע כתום, מבריגים לזרועותיו כפות ידיים מלאכותיות ענקיות ומניחים על קרחתו כלב זהוב קטן, המשמש כרעמת השיער המעוצבת שלו. כשטראמפ ה"משופצר" מואיל סוף-סוף להשיב לשיחת הטלפון מחדר המצב, הוא מתבשר כי מאוחר מדי; הסינים כבר מתקדמים בקצב קדחתני. בזחיחותו, טראמפ מצווה על עובדיו הנרצעים "לבנות עוד איזושהי חומה באמצע האוקיינוס".

למרות ה'סימפסונס', 'סאטרדיי נייט לייב', תוכניות הלילה ומי לא, טראמפ זכה בבחירות. קלינטון אמנם קיבלה כמעט שלושה מיליון קולות יותר, אך שיטת האלקטורים הביאה לטראמפ רוב במדינות שנמצאות בין החוף המזרחי והמערבי, שם מנהלים את תעשיות הבידור והחדשות.

טראמפ במשפחת סימפסון

טראמפ במשפחת סימפסון

אדונם הנרצע של המשרתים

מבט ציני ומשעשע במיוחד על המערכת הפוליטית במערב הציעה הסדרה הקלאסית 'כן, אדוני השר', ששודרה לראשונה ב-BBC בבריטניה ב-1980, בימי שלטונה של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, וזכתה להצלחה מיידית ברחבי העולם – וגם בישראל של ימי מנחם בגין והערוץ היחיד שהיה פה. לאחר שלוש עונות של 'כן, אדוני השר', שודרו שתי עונות של סדרת ההמשך 'כן, אדוני ראש הממשלה', שבה הפוליטיקאי הבלתי כשיר הבדיוני ג'ים האקר התקדם בקריירה שלו. האקר לא התאים בעליל לאף אחד מתפקידיו, אך זה לא ממש שינה למערכת הפוליטית המסואבת.

צמד היוצרים, ג'ונתן לין ואנתוני ג'יי, היטיבו לתאר את התככים של הפקידים המושכים בחוטים מאחורי הדמויות החלולות במסדרונות השלטון. הם נעזרו בשלל מקורות יעילים, כולל יומניו של חבר הקבינט ריצ'רד קרוסמן, שמהם הועברו משפטים שלמים אל התסריט השנון. סר המפרי אפלבי (בגילומו של השחקן היהודי-אנגלי נייג'ל הות'ורן), המזכיר האישי המבריק והבלתי נסבל, עוצב בהשראת דמותה של אוולין שארפ, מזכירתו האישית של קרוסמן. אך בעוד קרוסמן היה שחצן ופיקח, האקר הוצג על המסך כתמים ונוח לתמרון. את דמותו של סר המפרי ניתן למקם על רצף של משרתים בדיוניים, מימי הקומדיה דל'ארטה באיטליה ועד ימינו, שמתגלים כפיקחים יותר מאדוניהם ולא מהססים להשתמש בתבונתם כדי להקשות את חייהם.

'כן, אדוני השר' ו'כן, אדוני ראש הממשלה' העניקו השראה לא רק לסדרות טלוויזיה בריטיות, כמו 'The Thick of It', ולסדרות אמריקאיות כדוגמת 'ספין סיטי' ו'הסמויה', אלא גם לסדרה הישראלית הקומית המצליחה 'פולישוק', בכיכובו של ששון גבאי (2009, קשת). המצבים המצחיקים ביותר ב'פולישוק', שנוצרה בידי שמואל הספרי, הם העימותים האינסופיים בין הפוליטיקאי הישראלי הטמבל (ומנהיג מפלגת 'מלל'), רובי פולישוק, והיועץ המתוחכם, השנון והעצבני קוזו אביטל (גיא לואל).

היועץ מושיע את הבוס שלו כדבר שבשגרה, אך לא לפני שהוא מעביר אותו מסכת ייסורים משעשעת, שמטריפה את הפוליטיקאי עד שהוא מתחיל לצווח בהיסטריה: "פולישוק-פולישוק! פולישוק-פולישוק!" (הח"כית לשעבר מלי פולישוק-בלוך מסיעת שינוי מחתה, ללא הועיל, על "השאלת" שם משפחתה). קוזו, כמשרת הרודה בחספוס צברי באדונו הכסיל, מכנה אותו בעוקצנות "השר המשולש, פולישוק-פולישוק-פולישוק", לאחר שפולישוק מקבל לידיו את תיקי התיירות, החוץ והתרבות; והמיניסטריון שלו זוכה בתקשורת לכינוי המביך "משרד התח"ת".

ששון גבאי בפולישוק, צילום: אלדד רפאלי

ששון גבאי בפולישוק, צילום: אלדד רפאלי

געגועים לג'ד ברטלט

בעוד הסדרות הבריטיות 'כן, אדוני השר' ו'כן, אדוני ראש הממשלה' והסדרה הישראלית 'פולישוק' מתייחסות לסיאוב הפוליטי, לאפסיות של העסקנים הבלתי כשירים ולעוזריהם העריצים מזווית קומית ואף גרוטסקית, הרי שסדרות דרמה פוליטיות אמריקאיות כמו 'הבית הלבן' ו'בית הקלפים' מתיימרות להציע מבט מעמיק יותר על הטרגיות, הסיזיפיות ואף חוסר התוחלת שבמלאכת העסקנות. 'הבית הלבן' של ארון סורקין שודרה ברשת NBC בין 1999 ל-2006 בכיכובו של מרטין שין, המגלם את הנשיא הליברלי, האינטלקטואל והריכוזי, ג'וזיה (ג'ד) ברטלט, ונברה במערכות היחסים הקולגיאליות בין שלל עוזריו ויועציו.

מרטין שין, הבית הלבן

מרטין שין, הבית הלבן

הסדרה רוויית האגו, הדילמות, המשברים, הזעם והחמלה מתמקדת בממשל ליברלי תוך שמירה על טון מינורי מאופק בדרך כלל. כששודרה נחלה הצלחה אדירה, גם בקרב הקהל וגם בטקסי הפרסים, ועם כניסתו של טראמפ לבית הלבן זכתה להתעניינות מחודשת מצד הצופים האמריקאים. אולי הביקוש הרב לסדרה כעבור עשור נובע מהפער הדרמטי בין דמותו האחראית, המשכילה והאבהית במידת-מה של הנשיא הבדיוני ברטלט, ובין אישיותו הסוערת, חסרת העכבות ועתירת הבורות של טראמפ. בעוד ב'הבית הלבן' הבדיוני הצוות כמעט לא התחלף במשך שתי קדנציות, אצל טראמפ מספר דו-ספרתי גבוה של אנשי צוות התפטרו או פוטרו, בכירים כזוטרים.

בחירתו של טראמפ גם הובילה לעלייה באחוזי הצפייה בתוכניות אירוח ליליות נשכניות כמו אלה של כוכבי HBO ביל מאהר וג'ון אוליבר. מיליוני אמריקאים מוצאים נחמה כלשהי בצפייה ב'זמן אמיתי' של מאהר, הסאטיריקן הבולט של השמאל האמריקאי, יהודי שאינו מהסס לתקוף בלשונו המושחזת את טראמפ. פעם למשל התייחס לאמירתו של טראמפ על מקסיקנים ("הם שולחים אלינו גנבים, אנסים"): "אוסטרליה אינה שולחת אלינו את אנשיה הטובים ביותר. האוסטרלים מביאים אלינו סמים – כן, מספיק לכולם, אבל עדיין – הם אנסים –אוקיי, לא אנסים, אבל הם אוהבים מאוד לעשות פאקינג – ואני מניח שחלקם אנשים טובים".

אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות בכל הזמנים, 'משחקי הכס' של HBO, משלבת חצאי אמיתות היסטוריות על תככי השלטון באירופה של ימי הביניים עם כמויות נדיבות של סקס, עירום, השפלות פומביות, פנטזיה, אלימות קשה, דרקונים ומבוכים. הסחורה הזאת זוכה אף היא לפופולריות מוגברת בעקבות עלייתם של כוחות פוליטיים בעייתיים. מורין דאוד מה'ניו יורק טיימס' אף הקדישה לאחרונה טור מיוחד לקווי הדמיון המטרידים בין משחקי הכס הבדיוניים ואלה המתנהלים בממשל האמריקאי: "קרובי משפחה מרושעים שמוכנים לעשות הכל כדי להגיע לעוצמה, עסקאות סודיות עם אויבים מושבעים, הלם כתוצאה מגילוי גופה, חומה אימתנית, סרסוריות ממדינות זרות, שכירי חרב, נחשים, סכין בגב, בגידות ונאפופים, ציפורים קטנות שמרגלות ומצייצות, מלך משוגע וצבא הנסיכות והנסיכים מדושן העונג שלו, המופיע במיטב מחלצות המשי ומתאפיין באי-מוסריות חצופה ביותר ומעל לכל, שלטון המתעלם לחלוטין מטובתם של הנתינים".

בעוד 'משחקי הכס' מתפקדת בעיקר כפנטזיה על עולמות רחוקים, הסדרה המצליחה 'סיפורה של שפחה' של הולו משגרת חיצים ישירים יותר לעבר ממשלו של טראמפ ובסיס התומכים הנוצרי השמרני, האוונגליסטי והפונדמנטליסטי שלו. ב'סיפורה של שפחה' מתוארת אפוקליפסה שבה כוחות האופל המשיחיים משתלטים על אמריקה והופכים נשים מרדניות לפונדקאיות, הנאנסות בריטואל המוני שנתי קבוע על ידי גברים שנשותיהם עקרות. הסדרה מתארת דיסטופיה מחרידה – מנקודת מבט ליברלית – שבה חגורת התנ"ך הפטריארכלית, השוביניסטית וההומופובית של הדרום והמערב התיכון בארה"ב משתלטת על ניו יורק החופשית. אליזבת מוס מגלמת את ג'וּן אוסבורן/ שלפרד (השייכת לפרד, העסקן הבכיר), שפחת הולדה שמנסה להימלט ממכוני האונס של ממלכת גלעד הימנית הקיצונית והניאו-תנ"כית. בעיני צופים המתנגדים לטראמפ היא נתפסת כסמל לרוח האמריקאית הדמוקרטית הנאבקת כעת על חירותה. מרגרט אטווד, שהסדרה נוצרה על פי רב המכר שלה, מבטאת זאת באופן מעט זהיר יותר: "אנחנו עדיין לא חיים בגלעד, אבל אפשר להבחין סביבנו בתסמינים גלעדיים".

סרסיי במשחקי הכס

סרסיי במשחקי הכס

בין אובמה ללינקולן

באופן היסטורי, הממסד של הוליווד ותעשיית הטלוויזיה בארה"ב נוטה להתגייס להוקעת הפשיזם ולעודד רב-תרבותיות ואינו חושש להציג לראווה על המסך את חששותיו מפני השתלטות הימין השמרני והגזעני על סדר היום התרבותי במדינה. אך חלק מהבמאים אינם מיישרים קו עם האג'נדה הליברלית. למשל, הסרט 'חלומות מאבי האמיתי: סיפור על אדומים והטעיה' (פרפראזה על כותרת ספרו האוטוביוגרפי של ברק אובמה 'חלומות מאבי') של ג'ואל גילברט, מ-2012, מצדד בתיאוריית קונספירציה משונה במיוחד, שלפיה אביו האמיתי של הנשיא לשעבר אינו מהגר מקניה אלא משורר אמריקאי שחור בשם פרנק מרשל דיוויס, שחינוך את בנו על ברכי הקומוניזם.

לעומתו, כמה יצירות העדיפו לטפח את מיתוס הסינדרלה של ברק אובמה, אחד הנשיאים הכריזמטיים בתולדות ארה"ב. זה מזכיר את האפקט התרבותי של ג'ון קנדי, שהיה כריזמטי לא פחות וסימל מעבר דורות בפוליטיקה, ושדמותו הייתה נוכחת באינספור יצירות אחרי מותו. הסרט העלילתי של נטפליקס 'בארי' מ-2016, בכיכובו של דֵבוֹן טארל, מציע מבט נוסטלגי ומפרגן על ימיו של אובמה כסטודנט צעיר עם רעמת אפרו באוניברסיטת הרווארד, המפלס את דרכו להצלחה. כשחברו הלבן לספסל הלימודים מנסה לעודד אותו, "יש לך גם צד לבן, אתה יכול להתאים לכל מקום", אובמה הצעיר משיב לו בצער: "אני לא מתאים לשום מקום". כאשר מאבטח לבן דורש מהצעיר הכריזמטי להציג תעודת מזהה, הוא מתעמת איתו: "אני לא רואה אותך דורש מהסטודנטים האחרים להציג תעודה מזהה, אז מה כל כך מיוחד בי?"

בארי

בארי

אובמה עצמו, אחד הפוליטיקאים הפוטוגניים ביותר בזירה העולמית (עם ובלי חולצה, כפי שהוכיח בתמונות מחופשות משפחתיות), ידע לגעת גם ברגש. הוא לא היסס להזיל דמעה מול המצלמות בכמה הזדמנויות, בין השאר בנאום שנשא לאחר טבח המוני שהתרחש בקונטיקט, עוד מקרה שנגרם לתפיסתו בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לרכוש נשק באופן חוקי ברחבי ארה"ב.

רבים בתקשורת האמריקאית הגדילו והשוו אותו לאברהם לינקולן, שנתפס בעיני לא מעטים כנשיא הטוב ביותר בהיסטוריה של האומה. לינקולן זכה להמוני ייצוגים קולנועיים. בין 1903 ל-1999 הופקו 150 סרטים (!) על הנשיא המיתולוגי, שנרשם בדפי ההיסטוריה בזכות מלחמת האזרחים וחיסול העבדות. בכל אופן, באחד מגלגוליו המוזרים והעכשוויים של המיתוס, מותחן האימה הגוֹתי 'אברהם לינקולן: צייד הערפדים' מ-2011, לינקולן הצעיר רודף אחרי בארטס, ערפד צמא דם, שרצח את אמו של לינקולן, ננסי, וזומם להפוך את אמריקה למעצמת ערפדים הניזונים מבשר עבדים שחורים. באחד מנאומיו המליציים, לאורך המעשייה המשונה הזו, לינקולן מעיד על עצמו: "לא משנה מה יגידו שאני – בעל, עורך דין, נשיא – תמיד אראה עצמי קודם כל כצייד".

בשבחי המורשת הסקוטית

תוכניות טלוויזיה וסרטים רבים מאדירים ומהללים דמויות מההיסטוריה הפוליטית הקרובה, הרחוקה ואף הרחוקה מאוד. מל גיבסון, למשל, ליהק את עצמו לתפקיד הראשי בסרטו 'לב אמיץ' מ-1995. הסרט סוגד לוויליאם וואלאס, מנהיג סקוטי מהמאה ה-13, ומציג אותו כמי שהשיב לסקוטים את כבודם האבוד לאחר שהצליח להביס את הכובש האנגלי.

קשה לשכוח את נאום החופש הקולנועי הבלתי נשכח של הגיבור הג'ינג'י ב'לב אמיץ', שעד היום ממיס לבבות ומזקיף את הכבוד הלאומי תחת חצאיות הקילט: "בני סקוטלנד, אני וויליאם וואלאס!" הוא פונה אל צבאו, וסקוטי צעיר מתקומם, "אתה לא וואלאס! גובהו של וואלאס 2.13 מטר!". המצביא ממהר להשיב: "כן, שמעתי. הוא הורג מאות אנשים, הוא טורף את האנגלים עם כדורי אש במקום אישונים וברקים הנפלטים מישבנו! אני וויליאם וואלאס ואני רואה את צבא הכפריים שלי ניצב כאן למאבק נגד הרודנות… חזרו לכאן ואמרו לאויביכם, שאולי הם ייטלו את חיינו, אך הם לעולם לא ייקחו מאיתנו את החופש! אַלְבָּאגוּבְּרָאת'! אַלְבָּאגוּבְּרָאת'!" (בגאלית: סקוטלנד לנצח!).

המיתוס של וואלאס, שהועצם ביצירה הקולנועית, היה נוכח גם שני עשורים אחריה, במאבק בסקוטלנד בין התומכים בהיפרדות מבריטניה למתנגדיה ב-2014. תומכי העצמאות תבעו לשוב לימי העבר המפואר של 'לב אמיץ', בעוד מתנגדי הבדלנות המציאו פרודיות על חשבונו, כמו למשל "אולי תיקחו מאיתנו את החופש, אך לא את הפאונדים שלנו!". כך או אחרת, לקראת קיום המשאל הזניקו הלקוחות הסקוטים את 'לב אמיץ' הקיטשי מהמקום ה-1,074 למקום ה-454 בטבלת המכירות של אמזון בריטניה. ובכל זאת, 55.3% מהסקוטים הצביעו נגד ההיפרדות ונציגיהם הסבירו: "יש משהו מוזר בניסיון להשוות בין גיבסון צורח על המסך 'אַלְבָּאגוּבְּרָאת'!' ואיך שנשמעת הצעקה הזאת כיום, כשהיא יוצאת מפיו של הפוליטיקאי אליסטר דרלינג המתנגד להיפרדות או מגרונו של אלכס סלמונד החותר לעצמאות".

אומץ, רפיסות ורמיזות להומואיות

בין הפוליטיקאים המודרניים שזכו להנצחות קולנועיות מפוארות במיוחד בולטת דמותו של ווינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי המיתולוגי, ההרואי והכוחני, הקפריזי לעיתים, שהציל את ארצו מציפורני הנאצים. הדיוקן הקולנועי המרשים והמסעיר ביותר שלו הוא הסרט 'שעה אפלה' מ-2017, שבו מגלם אותו גארי אולדמן בכישרון רב כמנהיג נוקשה ורגשני. הוא ממחיש היטב את המאבק הדרמטי שהתחולל, בתוך נפשו של צ'רצ'יל ומחוץ לה, בין ההכרח להילחם בעוז נגד הצורר הגרמני, ובין אחריותו להגן על החיילים הבריטים מפני מוות בקרבות מגלומניים מיותרים.

בימינו, הנשיא הצרפתי הצעיר עמנואל מקרון, סמל מין גברי ושרמנטי שמפלגת המרכז שהקים הצליחה להביס את שתי מפלגות השמאל והימין הוותיקות (וגם את מפלגתה הגזענית של מארין לה פן), זוכה לדיוקן מחמיא למדי בסרט התעודה של נטפליקס 'עמנואל מקרון: מאחורי הניצחון' מ-2017. הסרט מתעד בין השאר את תגובתו של העסקן יפה התואר על השמועות שהוא בוגד באשתו, המבוגרת ממנו ב-24 שנה, עם גבר יפה תואר ומשפיע, נשיא רדיו פרנס מתיאו גלאיי: "כל אלה שהפיצו את השמועה שאני צבוע, שאני מנהל חיים כפולים, שיידעו שלא רק שזה לא נעים לבריז'יט, אלא שמאחר שהיא חולקת איתי כל דקה בחיי, היא תוהה איך זה אפשרי במבחן המציאות. ובכן, אם אנשים שמתפלשים בבוץ מספרים לכם שאני מנהל חיים כפולים עם גלאיי או מי שזה לא יהיה, דעו כי זו רק ההולוגרמה שלי שברחה! זה לא יכול להיות אני".

הקסם האישי העצום של מקרון סייע לו להזים את השמועות לגבי הומואיותו, או לפחות למנוע מהמעשיות האלה להזיק לו בקלפיות. אך התרבות הפופולרית מצליחה לעיתים קרובות להרוס פוליטיקאים. בישראל זכור במיוחד המקרה של דן מרידור, פוליטיקאי מהזן הנדיר ההגון והישר, המוכשר והרציני, שבובה בדמותו בסדרת הסאטירה 'החרצופים' של אפרים סידון – ששודרה בערוץ 2 בשנות ה-90 – תרמה כנראה לא מעט להידרדרות הקריירה הפוליטית שלו.

באחד המערכונים נראה מרידור בתחפושת של רמבו, כשהוא מתפרץ ללשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומציב בפניו אולטימטום קשוח: "תשמע לי, מותק, אני לא אחזור על זה פעמיים… אתה לא מתבייש? מנסה למנות יועץ משפטי משיקולים פליליים?! אז מה אם אין ראיות? עליי לא תצליח לעבוד… אני לא אהיה הקישוט המוסרי שיציל את התחת הוורוד שלך!".

נתניהו כביכול מנסה להצטדק בפני הקומנדו המוסרי ולהבטיח לשפר את דרכיו, אך במהרה מתגלה כי ראש הממשלה בעצם אינו פונה למרידור, אלא שקוע בכלל בשיחת טלפון עם השר אריה דרעי. לאחר שסיים את שיחתו עם הפוליטיקאי מש"ס, הוא מפטיר לעבר מרידור: "מה גם אתה רוצה עכשיו?". בתגובה, מרידור חוזר מיד לגלגולו הקודם, הרופס והבכייני, ומתנצל: "לא משנה כלום. אני רק מחפש את החתולה שלי. מיצי, מיצי, מיצי…". במציאות, מרידור התעמת עם נתניהו ואף פרש מהליכוד, אבל התקשה להיפטר מהדימוי הקטלני שנור לו ב'החרצופים'.

הפוליטיקאי החרמן והעסקן המושחת

בניגוד למרידור, ש"חטאיו" היחידים היו נועם הליכותיו, האיפוק והיושרה שלו, פוליטיקאים רבים זוכים להוקעה נרחבת על המסך העולמי עקב מעורבותם בשערוריות מין עסיסיות. העיתונות הצהובה בארה"ב עושה רווחים נאים מפרסום נרחב, צבעוני ומלודרמטי של המתרחש בחדרי המיטות של הפוליטיקאים. כבר במאה ה-19, כשהצירוף "עיתונות סנסציונית" עוד לא היה שגור, נחשף כי הנשיא הדגול תומס ג'פרסון הוא האב הביולוגי של ילדיה של שפחתו השחורה סאלי המינג.

נאפופים מגוונים ושערורייתיים אף יותר נחשפו על ידי העיתונות הנשכנית של אמצע המאה ה-19, כשהתברר כי מושל דרום קרוליינה, ג'יימס הנרי המונד, ניהל מערכת יחסים מינית עם ידידו הקרוב מימי הקולג' וגם נהג "להתפרק קצת פה ושם", כהגדרתו, עם האחייניות בנות העשרה שלו. זאת נוסף על יחסי מין שקיים עם שפחותיו השחורות חסרות האונים, בהן ילדה בת 12. העיתונות הזועמת חשפה את יחסיו הפרוורטיים עם קרובות משפחתו הקטינות ב-1843, בעת כהונתו, מה שלא הפריע לו להיבחר לאחר מכן לסנטור מטעם המדינה.

שערוריית מין הרסנית יותר התרחשה במאה ה-20 והתמקדה בשר המלחמה הבריטי ג'ון פרופיומו, שניהל רומן עם נערת הזוהר כריסטין קילר הצעירה ממנו ב-27 שנה. פרופיומו הסתבך מאחר שנערתו ניהלה במקביל קשרים אינטימיים עם אח"מים נוספים, בהם יבגני איבנוב, נספח בשגרירות ברית המועצות בלונדון – ולמעשה מרגל סובייטי בכיר. ב-1962 חשפה העיתונות הבריטית את הפרשה; פרופיומו הודה במעשה ונאלץ להגיש את התפטרותו. כתוצאה מכך נאלץ אף ראש הממשלה הרולד מקמילן להתפטר, והשמרנים הפסידו את השלטון ללייבור.

אך דבר לא הכין את העולם, או את צרכני התקשורת, לסערה המושלמת של 1998 – פרשת מוניקה לוינסקי. המכובדים שבעיתוני העולם הפכו לצהובונים פורנוגרפיים לתקופה לא מבוטלת, לאחר שנחשפו יחסיהם האינטימיים של הנשיא ביל קלינטון והמתלמדת, שטעמה מן החטא בעיבורו של החדר הסגלגל. תיאורים גרפיים של סיגרים וכתמי זרע היו בהמשך כר נרחב לעיסוק בתרבות הפופולרית. דמותו של קלינטון שימשה השראה לדרמה הקומית הפוליטית 'צבעי השלטון' בבימויו של מייק ניקולס, שיצאה למסכים באותה שנה. הסרט מציע מבט סנסציוני משועשע על קמפיין הנשיאות של המושל הבדיוני כביכול ג'ק סטנטון (ג'ון טרבולטה שמתאמץ לחקות את אופן הדיבור הרך של קלינטון), תוך התמקדות בנאפופים של הפוליטיקאי והסטירות שזוגתו הקרה והמתוחכמת (אמה תומפסון, בהשראת הילרי כמובן) מחטיפה לו כתגובה על בגידותיו התכופות.

בעוד פוליטיקאים נואפים עשויים לעורר אצל הבוחרים תחושת סלידה מהולה בקנאה וריגושים ארוטיים כלשהם, הרי שפוליטיקאים מושחתים עלולים להרתיח את האלקטורט שלהם, אם זה מפסיק להישבות בקסמם. נראה כי הפוליטיקאי המושחת ביותר בעולם המערבי, בתודעתם של מאות מיליוני צופים, הוא עדיין הנשיא ריצ'רד ניקסון הזכור לשמצה מפרשת ווטרגייט, שבה הטמינו – בידיעתו – סוכנים בשירות המפלגה הרפובליקנית מכשירי ציתות במטה המפלגה הדמוקרטית. לסרט הבולט על אודות הפרשה, 'כל אנשי הנשיא' המופתי של אלן ג'יי פאקולה מ-1976, לוהקו שני התותחים הכבדים של הוליווד, דסטין הופמן ורוברט רדפורד; וביצירה הייתה נוכחות יוצאת דופן גם לפוליטיקה וגם לעיתונות.

כל אנשי הנשיא

כל אנשי הנשיא

איך לטפל במטורללים

הפוליטיקאים שזוכים לייצוג הביקורתי והשלילי ביותר על המסכים הם המנהיגים מהסוג המטורלל, אלה שגחמותיהם ההרסניות אינן יודעות גבולות, היומרות הפסיכופתיות שלהם שוברות שיאים והכוחנות הרצחנית שלהם מגדירה מחדש טירוף פוליטי מהו. כך, למשל, 'הדיקטטור הגדול' שביים צ'רלי צ'פלין ב-1940, שחושף באופן קומי את טירופו של היטלר. צ'פלין קיווה לשכנע את דעת הקהל בארה"ב שיש להתגייס נגד היטלר מוקדם ולא מאוחר (וזה קרה אכן מאוחר, אך לא מאוחר מדי).

גיבור הסרט, אדנואיד הינקל, עסוק בדיאלוגים עם שר התעמולה שלו גארביטש (יוזף גבלס, המכונה בסרט הזה "זבל" עם סיומת גרמנית). הינקל תוהה: "כמה מוזר, כל המנהיגים האלה הם ברונטים, אין ביניהם אף בלונדיני". גארביטש ממהר להסביר לו שהברונטים והברונטיות הם עושי צרות, גרועים אפילו מהיהודים, והינקל מצווה לחסל אותם. גארביטש ממליץ: "תתחיל בקטן. לא כל כך מהר. ראשית ניפטר מהיהודים, ואז נתמקד בברונטים". הינקל קובע: "לעולם לא תהיה לנו שלווה עד שיהיה לנו גזע ארי טהור. כמה נפלא. טומניה, אומה של בלונדינים כחולי עיניים". גארביטש מלהיב אותו, "למה לא כל יבשת אירופה בלונדינית וגם אסיה בלונדינית ואמריקה בלונדינית?". הינקל נסחף: "עולם בלונדיני!", אך גארביטש מסתייג במעט: "עולם עם דיקטטור ברונטי". והפיהרר מסכם: "דיקטטור של העולם!".

בעוד 'הדיקטטור הגדול' מציג את מנהיג הימין הקיצוני בגרמניה של שנות ה-30 וה-40 כקוּקוּ מוחלט שהאידיאולוגיה שלו זוועתית עד כדי גיחוך, הרי שהדרמה ההיסטורית הגרמנית 'הנפילה' (ובמקור 'הדעיכה'), שביים אוליבר הירשביגל ב-2004, מציגה היטלר פחות משוגע ויותר מורכב, מיוסר, מתוסכל ומתוסבך. בסרט, בכיכובו של ברונו גנץ, מתוארים ימיו האחרונים של הפיהרר בבונקר שלו בברלין.

ביוטיוב ניתן למצוא אינסוף שימושים יצירתיים בסרט הזה, כשהמונולוגים הזועמים בגרמנית מלווים בכותרות היתוליות בעברית. באחת הפרודיות המפורסמות היטלר מתלונן על בעיית החניה בתל אביב: "חיפשנו חניה במשך שלוש שעות. עברנו ברוטשילד, אבן גבירול ובוגרשוב (אחד מעוזריו של הפיהרר מצביע על מפת קרב). לא מצאנו חניה באף מקום. הכל היה תפוס או אדום-לבן. אז נסענו לחנות ברידינג אבל גם שם לא היה". ואז היטלר שואל: "ואחרי כל הסיבובים האלה, מה עשיתם בסוף?" עוזריו משיבים בגמגום: "לא הייתה לנו ברירה, חנינו בחניה של אופנועים. קיבלנו דו"ח של 250 שקל". היטלר נתקף היסטריה: "גנבים! 250 שקל! הם גנבים! הפקחים האלה כולם מאפיה אחת גדולה! מה הם חושבים לעצמם?! אין בהם טיפת אנושיות!".

שליט מפחיד אחר המוצג על המסך באופן גרוטסקי הוא קים ג'ונג-און, מנהיג קוריאה הצפונית. הקומדיה המטורפת 'ריאיון. סוף' מ-2014 מתמקדת בשני אמריקאים (ג'יימס פרנקו וסת' רוגן) שנשלחים לחסל אותו בממלכת הרשע המסוגרת במהלך ריאיון בלעדי. האופי הקפריזי של "איש הרקטות הקטן" מתבטא בשלל מצבים אבסורדיים, שבהם מתגלה המנהיג הגוץ כמי שמתייפח כתינוק, מעריץ בסתר את הלהיט 'זיקוקים' של קייטי פרי ומרבה לנצל נשים, מצד אחד, ומפתה אל חיקו את פרנקו החטוב באמצעות מה שהוא מכנה "מלכודת זין הדבש", מצד שני.

בוז על המסך

הסרט 'ריאיון. סוף' בקושי הצליח לעלות למסכים אחרי שהאקרים מסתוריים חיבלו במחשבים של חברת סוני העולמית. המאמצים הקרימינליים האינטנסיביים של הדיקטטורה הצפון קוריאנית למנוע כביכול את עלייתו של שובר קופות הוליוודי, החושף אותה במערומיה, ממחישים את ההזדקקות ההדדית של תעשיית האשליות והפוליטיקאים זה לזה.

הקולנוע והטלוויזיה, כמי שמייצרים ומשווקים להמונים את הדימויים והתדמיות של הפוליטיקאים, עלולים להשפיע באופן מכריע על עתיד הקריירה ועל סיכויי ההישרדות שלהם, ובעיקר על האופן שבו יירשמו העסקנים תאבי השררה בספרי ההיסטוריה או יתאיידו מהם. בו בזמן, סרטי הקולנוע ותוכניות הטלוויזיה זקוקים נואשות לעסקנים שבחייהם שזורים החומרים שמהם עשויים שוברי קופות: כוחנות חסרת מעצורים, מניפולטיביות חסרת מצפון, חמדנות ונאפופים עתירי דמעות, זרע ודם, נהנתנות אדנותית ונצלנית, תלות קיצונית באהדתם של ההמונים ובנאמנותם היועצים, קשרים אפלוליים בין הון, תקשורת ושלטון, ומתח מתמיד בין שליחות אידיאולוגית לפיתויים מושחתים.

היחס האמביוולנטי של תרבות ההמונים כלפי הפוליטיקאים מחזיר את בני האדם לחיפוש נואש אחר "מלך פילוסוף" (אפלטון), "נסיך" ציניקן (מקיאוולי), מונרך נאור אך שתלטן (הובס) ו"אדם-על" (ניטשה), שישלוט בהם ויעשה בהם פחות או יותר כרצונו. אף כי הביקורת על הפוליטיקאים חיונית וניקוי הראש אכן הכרחי, יש לא מעט סכנות בהצגתם המתמשכת של פוליטיקאים על המסך כחבורת אוכלי חינם חסרי מצפון, שרק כוחנות ושחיתות מדריכות אותם.

הצגת הפוליטיקאים כאוסף של יצורים גרועים, חדלי אישים וחסרי עמוד שדרה מוסרי, החולבים את הקופה הציבורית, מסייעת לדרדר את עמדת ההמונים נגד הפוליטיקה בכללותה ואולי אף מובילה אותם למסקנה שהדמוקרטיה המערבית נכשלה. כך שלא פלא שבסקרים, הנערכים בדמוקרטיות מערביות, עולה סנטימנט הולך וגובר בעד סממנים דיקטטוריים ובעד קיצוץ כנפי הדמוקרטיה. לשיסוי שיטתי ותעשייתי של הציבור בנבחריו עלולות להיות תוצאות הרסניות, עד כדי חורבנם של משטרים דמוקרטיים.

יחסי הגומלין בין הפוליטיקאים ובין המסך כוללים גם לא מעט "חציות קווים" של שחקנים, שהמירו את זירת התיאטרון בקריירה פוליטית מוצלחת; או בכזאת הנדמית לקרקס, תיאטרון אבסורד, קומדיה מטורפת או טרגדיה יומיומית בבית המחוקקים. בבריטניה, למשל, נבחר השחקן מייקל קשמן לפרלמנט האירופי. עם חברי הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור נמנים השחקן אנדרו פולדס וכוכבת הקולנוע והתיאטרון האגדית גלנדה ג'קסון. בארה"ב הדוגמה הבולטת ביותר היא רונלד רייגן, שעשה הסבה מכיכוב במערבונים בינוניים לקריירה פוליטית שמרנית, נבחר למושל קליפורניה ובהמשך לנשיא; זאת תוך שיגור קלישאות אופייניות לז'אנר המערבון כמו "כשאינך יכול לסייע להם לראות את האור, תגרום להם להרגיש את החום" ו"איננו יכולים לסייע לכל אחד, אך כל אחד יכול לסייע למישהו".

בין כוכבי המסך שעברו לפוליטיקה נמצאים גם ארנולד שוורצנגר, שכיהן כמושל קליפורניה והצהיר בין השאר: "נישואי גייז צריכים להיות בין גבר ואישה"; קלינט איסטווד ששימש כראש העיר כרמל שבקליפורניה; ואפילו אשף תוכניות האירוח הטראשיות ג'רי ספרינגר, שהמיר את זירת הקללות, היללות ומריטות השיער בקריירה מוניציפלית כשנבחר לראשות עיריית סינסינטי, אוהיו.

קווין ספייסי בבית הקלפים

קווין ספייסי בבית הקלפים

מעניין כי הנשיא אובמה ורעייתו הנערצת מישל ביצעו דווקא מהלך הפוך. באופן די נדיר, עם תום כהונתו של הנשיא חתמו השניים על חוזה עם נטפליקס. החברה החדשה שהקים הזוג אובמה, שניתן לתרגם את שמה באופן חופשי ל'הפקות ברמה גבוהה יותר' ('Higher Ground Productions'), תפיק סדרות וסרטים עבור ענקית הסטרימינג במשך כמה שנים. אובמה הסביר: "אחת ההנאות הפשוטות של תקופתנו בשירות הציבורי היא האפשרות להכיר הרבה אנשים נפלאים מכל שדרות החברה ולסייע להם לחלוק את חוויותיהם עם קהלים רחבים. מישל ואני מקווים לעבד ולאצור את הקולות הכישרוניים, מעוררי ההשראה והיצירתיים שמסוגלים לקדם אמפתיה והבנה בין בני האדם ולסייע להם לשתף את העולם כולו בסיפורים שלהם".

מעניין כיצד המעבר הדרמטי של אובמה מקדמת הבמה אל אחורי הקלעים יאתגר, ישבש או ימציא מחדש את החלוקה הקלאסית בין הפוליטיקאים ובין העין הטלוויזיונית הכל-יכולה, שמייצרת באופן יומיומי את הדימוי הציבורי שלהם ולמעשה מחזיקה אותם בחיים. הפוליטיים, כמובן.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook