fbpx

בואו נדבר על נתניהו // הטור של נדב איל

0

לפני כמה שבועות פתחתי את העמוד הראשון של 'מקור ראשון' – עיתון מצוין – וגיליתי שהשמאל הרכרוכי, העלוב וחסר חוט השדרה הפך לתנועת גרילה. לפחות שני מאמרים בעמוד הראשון הזהירו ממהפכה צבאית ממשמשת ובאה.

האזהרות היו נוקבות, אמיתיות, ללא אירוניה כלשהי. הן הזכירו באורח עמוק את הדרך בה מתעצבת דמות השמאל בשיח הפוליטי העכשווי: השמאל הוא שילוב יוצא דופן של חולשה ועוצמה. הוא משפיע באורח ענק־ממדים על המדינה, בדרכיו האפלות, אך הוא גם חלש מאוד וחסר תוחלת ורלוונטיות. השניות הזו, שמזכירה את דמות היהודי בשנות ה־30 במקומות מסוימים, נובעת מכך שהשמאל הפך למיעוט האולטימטיבי. יאיר לפיד נוהג לומר שיש יותר צמחונים בישראל מאנשים שמגדירים עצמם שמאלנים (ומתבסס בכך על סקר 'ליברל' שהובא בשנה שעברה). וזה נשמע מדויק. יש יותר ערבים, חרדים, צמחונים ואולי רגישים ללקטוז מאשר שמאל.

הכותבים – מה לעשות, לא ממש משורות המחנה – באו אל הנושא עם האג'נדה הנזכרת למעלה, ולכן הניתוח שלהם היה מוגבל (וגם מופרז). אך הם הצליחו לשים את האצבע על סנטימנט שקיים במחנה הולך ומתרחב במרכז־שמאל, והוא סנטימנט שנע בין קיצוניות לייאוש, בין אובססיביות לבריחה מוחלטת.

******************

הסנטימנט עצמו קשה מאוד. החלק המטריד ביותר בו הוא האובססיה לבנימין נתניהו. הבעיה איננה נעוצה בטיעון שרואה בנתניהו את ייצוג ה"תהליכים" שעוברים על החברה הישראלית, אלא בכך שרבים מאוד רואים בנתניהו עצמו את התהליכים האלה. לראש הממשלה שונאים רבים, והאפקטיביים ביותר אינם בשמאל הישראלי, אלא דווקא בימין. גם שותפיו הנוכחיים סולדים ממנו ומתדרכים נגדו באורח תכוף, וגם הם מקדמים נרטיב שהולך ומתפשט בשיחה הפוליטית המקומית שלנו. הנרטיב רואה בנתניהו חזות הכול. הקיפאון העמוק בחשיבה הישראלית בימין? אשמת נתניהו, שבולם כל שינוי בסטטוס קוו. הגזענות בחברה הישראלית? נתניהו הוא המסית העליון, ראש המסיתים. אין סיפוח? זה ביבי. יש סיפוח? גם ביבי. התפשטות השחיתות? הדג מסריח מהראש.

זה דבר טבעי שמנהיג מדינה מואשם בתחלואיה הרבים, אבל אורך שלטונו של נתניהו – בצירוף היותו דמות פוליטית לא אהובה בעליל בקרב הצמרת הפוליטית כאן (שמאל וימין כאחד) – גורמים לכך שעל נתניהו מושת רעיון מסוכן, שמתייחס אליו כאל פקק כזה שמונע התקדמות טבעית. הדימוי הזה, של פקק, הוא דימוי שחברי קבינט נוכחיים, כמו גם ח"כים בשמאל, יחתמו עליו בקלות. גם אני חושב שנתניהו הוא פקק, אבל בניגוד אליהם, אני בכלל לא בטוח מה יקרה אם יישלף – ובכל מקרה הדימוי הזה מסוכן.

נתחיל עם המסוכן. יש הקצנה ברטוריקה בשמאל הישראלי כלפי נתניהו, גם הקצנה רעיונית; היא מוטעית והיא יכולה לזרוע זרעי אלימות. יש התרחבות של רעיון שרואה בו את מיצוי הרע, ולא מכיר בלגיטימיות של שלטונו ממש. זו קיצוניות שכבר איננה מצויה רק בחד"ש ושמאלה ממנה.

אבל הנה העניין העקרוני יותר: נתניהו הוא בן דורו, הוא מנהיג דורי, ומה שהוא הביא ועדיין מביא לפוליטיקה הישראלית הוא מהויות אמיתיות של החברה הישראלית. נתניהו איננו חוצן, הוא לא מלך או קיסר שהמליך את עצמו עלינו, הוא הבחירה האמיתית והעמוקה והחוזרת ונשנית של עם ישראל בקלפיות, ומכלול תכונות האופי שלו, ובהן השליליות, מתאימות כמו כפפה ליד לחברה הנוכחית.

במציאות בה נובורישיות היא שם המשחק, נתניהו רוצה לשהות במלון היוקרה 'עז הזהב', ולמה? כי הוא יכול, כי הוא שיחק אותה. במדינה בה לא מדברים כמעט אף פעם על מדיניות בהקשר של מוסר ציבורי, שהביטוי 'מוסר' נעלם כמעט מהשיחה הפוליטית, ברור שיהיה מנהיג שעוסק יומם ולילה בהצדקת המצב הקיים. לאחרונה ראיתי שוב את נאומו של ג'ון קנדי, המודל הראשוני של מנהיג בעידן הטלוויזיה, ביום בו כפה על המשמר הלאומי של אלבמה להכניס את הסטודנטים השחורים הראשונים לאוניברסיטה שם. "אנחנו כאומה בעיצומו של משבר מוסרי", אמר קנדי לאומה, אומה שהחלה חווה מהומות גזע. האם קנדי נאם לאומה כדי לומר לה שהמיעוט מאיים על קיומה? כדי לאיים שהם חייבים לציית לחוקיה? להזהיר מפני הסובייטים האורבים בחשכה?

קנדי, נשיא שבאותה עת עוד היה אמור להתכונן לבחירה מחדש, נשיא מהמפלגה הדמוקרטית שמוקד כוחה עודנו היה בדרום, נאם לאומה האמריקאית ואמר שאפשר לצפות מהקהילה השחורה לשמור על החוק – אבל לה, לקהילה הזו, יש את הזכות שהחוק ייאכף בשוויוניות ושהחוקה תהיה עיוורת צבעים. הוא אמר לרוב: המיעוט הזה, שעושה צרות, בעצם צודק. הנאום הזה של קנדי לא נתפס כיריקה בפניה של האומה האמריקאית, אבל דמיינו לכם שר ביטחון או ראש ממשלה אצלנו שמדבר על "משבר מוסרי", בגלל יחסנו למיעוט כלשהו.

******************

היחסים בין מנהיג ואומה מורכבים, מעצבים ומעוצבים באורח הדדי ומתמשך. כן, נתניהו יצר מציאות עם "נתניהו טוב ליהודים" ו"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ו"הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" ועוד ועוד, אבל הציבור הישראלי בוחר שוב, ושוב ושוב, להעצים את המציאות הזו. העיסוק האובססיבי בנתניהו (ברמה רעיונית; ברמה תחקירית מובן שאין שאלה על העיסוק בו כראש הממשלה) מזיק לכל מתנגדיו, מימין ומשמאל. הוא מעצים את דמותו, הוא מחזק שיח שמתמקד בסיסמאות ריקות על פני כל עניין עקרוני, הוא מתעלם מעובדות היסוד של החברה הישראלית. המרכז־שמאל הישראלי מייחל כל כך לנפילתו של נתניהו שהכול הופך למשני, נניח אביגדור ליברמן, או הדרך לפלס נתיב ללבם של ישראלים רבים יותר, או בניית אסטרטגיה גושית שהייתה עשויה להביא אותו למהפך.

והנה העניין: כמו הרבה מנהיגים מסוגו, נתניהו לא באמת חשוב, עד שיוכיח אחרת. כחובב היסטוריה די עקבי, קל לזהות את דמות המנהיג שהוא נתניהו: הפוליטיקאי המתוחכם אך קצר הראות, זה שעוסק בהישרדות ומפספס את התמונה הגדולה, מי שמנסה לרכוב על גב הנמר אבל לבסוף הנמר טורף אותו, אחד שכולם מדברים עליו היום ואף אחד לא מחר. ומדאיג מזה, חשש מתגנב ללב שהוא הסוג של הפוליטיקאי השמרן, הפופוליסט, שבדיעבד אומרים עליו שגידל בחממותיו את הצמחים הפראיים באמת, שהתעלמותו מהקיצוניות היא שהביאה להשתלטותם הסופית, בפסיביות האינסופית. כמה שורות בספר ארוך שייכתב על הרפובליקה הישראלית, רגע לפני משהו הרבה יותר טוב או לחלופין, ובאורח לא פחות סביר, הרבה־הרבה יותר גרוע.

הניחו לנתניהו. נתניהו הוא לא הסיפור, הוא אפילו לא פתרון של תעלומה. אין תעלומה. הוא נציג בכיר ומובחר מאוד של תפיסה מתמצקת בחברה הישראלית. התפיסה הזו איננה בדיוק במחוזות הימין או השמאל; היא רוח תקופה. איך מספרים סיפור ישראלי בו זהויות אינן כלי פוליטי של הפרד ומשול? איך יוצרים חברה ישראלית מתפקדת ללא שיסוע פנימי או הפחדה חיצונית? איך פותרים ממש בעיות ספציפיות, ומשיבים שיחה חיונית ובריאה על צרכים של הציבור, להבדיל מצללים בחשכה? אלה שאלות חשובות מאוד. נתניהו לא.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook