fbpx

באיזו זירה להתמקד? // הטור של גרשון הכהן

0

אירועי מלחמה, כמו כיפור 1973, מחוללים תפניות אסטרטגיות מובהקות וגלויות. ישנן תפניות פחותות במוחשיותן, אך לא פחות משמעותיות. כאלה היו שתיים, מרכזיות, שחוללה שנת 2018 במצבה הביטחוני־אסטרטגי של ישראל.

 

התפנית הראשונה מתבטאת בהתעצמות האיום בזירה הצפונית, בשילוב כוחות הציר: איראן, סוריה, חזבאללה. התאוששותו של שלטון אסד, בביסוס שליטה מחודשת על מרבית שטחי סוריה, החזירה את כוחות צבאו להיערכות מחודשת בגבול רמת הגולן. הצטרפו להם במרחב כאמור האיראנים וחזבאללה. נוכחותה ומעורבותה של רוסיה בזירה זו, עם המשבר שהתהווה בינה לבין ישראל לאחר נפילת המטוס הרוסי, הוסיפו אילוצים על חופש הפעולה הישראלי במרחב.

 

התפנית השנייה מתבטאת בחיכוך שנוצר בזירת עזה, שהובל מראשית האביב ביוזמת חמאס, בהעזה מטרידה שאתגרה את ישראל, בשאלת הרלוונטיות של עליונותה הצבאית למול חמאס.

 

בין שתי התפניות נוצרה מערכת זיקות שחייבה את מדיניות הביטחון הישראלית לדילמת סדר העדיפויות ביניהן. בביטויה הגלוי, כפי שהוצגה גם על ידי ראש הממשלה, הדילמה התמקדה ראשית כל בסדר העדיפויות לרכישת תמיכה וחופש פעולה בממד המדיני, ורק לאחר מכן בשאלת סדר העדיפויות להקצאת הכוח הצבאי. ההתמקדות בזירה הצפונית, במאמצים להרחקת הנוכחות הצבאית האיראנית מאדמת סוריה, הובנה ונוצלה היטב על ידי חמאס ואיפשרה לו את נטילת הסיכונים ביצירת אירועי הסלמה, בהליכה מתריסה על סף ההידרדרות למלחמה. הנהגת החמאס – המכירה על בשרה את עוצמת צה"ל ואת הפער ביחסי הכוחות לטובת ישראל – הרשתה לעצמה להתהלך על סף המלחמה, מתוך הכרת המגבלות המונעות (לפי שעה) את ממשלת ישראל מקבלת ההחלטה ליציאה למלחמה. בתודעה זו ובניצולה המושכל טמון הפוטנציאל שאיפשר לחמאס התנהלות במה שנראה כמשוואת איזון אסטרטגי למול ישראל.

 

שתי תפניות אלה, בהשפעתן ההדדית על מדיניות הביטחון הישראלית, ראויות לבחינה יסודית. הן מאתגרות את הנחות היסוד שעליהן התבססה בעשורים האחרונים תפיסת הביטחון הישראלית. מאז הושג הסכם השלום עם מצרים, נבנה צה"ל להכרעה בזירה הצפונית, מתוך הנחת תנאים אסטרטגיים לריכוז המאמץ לזירה זו. גם תהליך אוסלו התבסס על ההנחה שאיומי הזירה הפלסטינית מעזה ומיהודה ושומרון יאפשרו להמשיך להתייחס לזירות אלו כזירות משניות.

 

כאן התפתח ההיסט המטלטל את מערכת הביטחון: האיום שהתפתח מעזה, הגם שעדיין נותר משני בהשוואה לאיומי הזירה הצפונית, מטיל ספק בתשתית התפיסה הישראלית להפעלת הכוח במלחמה. המגמה להיפרדות מן הפלסטינים ולנסיגה מתכנסת לקווי 67' מובלת על ידי האליטה הביטחונית הישראלית, ומבקשת להבטיח כי היפרדות ביצירת גבול מוגדר בינינו לבין הפלסטינים תחולל יציבות ביטחונית. אם בכל זאת יתהווה מצידו השני של הגבול איום ביטחוני משמעותי, מבטיחים שצה"ל בעליונותו יכריע אותו ביממות ספורות. במבחן המציאות, למול איום החמאס ברצועת עזה, במורכבות השיקולים העיתיים, הבטחות אלה התגלו כמופרכות. מאז ראשית ימי אוסלו משהו משמעותי השתנה ביחסי הכוחות בינינו לבין הפלסטינים. גם בתופעת המלחמה חלו בעשורים האחרונים שינויים גלובליים. תומכי הנסיגות לא הפנימו את משמעות השינויים – בחינתם את עוצמת צה"ל במבחן היעילות והרלוונטיות למול האיומים המתהווים נראית כלוקה בהערכת יתר.

 

תפניות הקיץ האחרון מחייבות בירור: כיצד ניתן להמשיך לבקש מהלך היפרדות נוסף גם ביו"ש, כשקרבתם של אזורים אלה לריכוז האוכלוסייה והנכסים העיקריים של מדינת ישראל ברצועת החוף עלולים להפוך לפוטנציאל איום. כזה שאם יתממש, יחייב מענה כזירת לחימה עיקרית. השאלה היא: האם למול התפתחות איומים משמעותיים ביותר מזירה מרכזית אחת, יש לישראל יכולת למענה ראוי?

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

 

צילום: גיל אליהו, הארץ

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019