fbpx

ארץ שבורה | משפיעים 2020 | רשימה פותחת מאת יונתן שם־אור

0

זה שבור. האופטימיים מבקשים מאיתנו להמתין עם האבחנה. זה רק סדוק, הם אומרים, זה רק נראה כמו הפנים המקומטות של פרדי קרוגר, שבא להרוג אותנו בסיוטי החלום, אבל זה עדיין שלם. יש משחות קסם. יש דבק פלאים. יש בוטוקס פוליטי שימתח את הכל. המפטי דמפטי עדיין מתנדנד על הגדר, המפטי דמפטי טרם נפל.

אבל זה שבור. אולי פעם, בעידן אחר, במקום אחר, תלמידים מפוהקים יגרדו את הראש בניסיון לזכור את הטקסט כאשר יישאלו במבחן. מנה חמש סיבות לחורבנה של ישראל. היום, כאשר תלמידים מתבקשים לספר על הנסיבות שהביאו לחורבן בית המקדש השני ואובדן העצמאות הריבונית במהלכן של שבעים וכמה שנים, הם מקיאים את מה שהולעטו בו. שנאת חינם, הם כותבים, שנאת חינם.

אבל שום שנאת חינם לא הרסה את יהודה הקדומה. היה ויכוח בין שתי תפיסות. בין קנאים שהאמינו כי הם חיילים בצבא האל, שהתפקיד שלהם הוא להילחם למענו ולשחרר את האדמה הקדושה מהכיבוש הרומי, והיה חלק אחר. מתון. משכיל. מפותח. זה שאמר כי השעה אינה מתאימה, כי יחסי הכוחות נגדנו, כי העצמאות עוד תשוב אלינו, ועד אז עלינו לגדול, לפרוח ולהתחזק. הקנאים ניצחו. פעמיים. הם ניצחו ב־70 לספירה, פתחו במרד והביאו לתבוסה איומה ולחורבן המקדש, והם ניצחו שוב ב־132 לספירה, כאשר בר כוכבא, בהשראתו של רבי עקיבא, הוציא את העם לסיבוב תבוסה אחרון בן שלוש שנים, שממנו לא קם אלא אחרי 1,762 שנה, בקונגרס הציוני הראשון בבזל.

אבל אנחנו לא תלמידים באיזה עידן עתידי. אנחנו העדים. אנחנו השוברים – ואנחנו השבר. כבר יותר מעשר שנים שהמחנות הפוליטיים בישראל מתארגנים סביב קווי השברים הקדמונים, לוחצים עליהם ומביאים למיטוט המבנה. הלכנו לבחירות שוב, ושוב, ושוב. עוד לפני טרפת סיבובי התיקו האחרונים. על מה דיברנו? במה עסקנו? לא במה שחשוב. סדקנו. זה מה שעשינו. אבל לא התנפלנו על עצמנו כי ככה באמת חשבנו. מישהו הטעין אותנו. קל להיווכח. המונים מדברים כאן במקהלה, משמיעים בדיוק אותם דברים, אותם טיעונים, אותן תלונות. כאשר יותר משני אנשים אומרים בדיוק אותו דבר, זו עדות להיעדר מחשבה עצמית. רק מוחות גדולים חושבים דומה. מוחות שטופים מהדהדים את מה שהוזרק להם. 

עת מלחמה

מתחוללת כאן מלחמה. זו לא מלחמת אחים, מפני שהצדדים הניצים לא חשים שום קרבת דם ביניהם. זו מלחמה מומצאת, מתוחכמת, נטולת סיבת אמת, זולת זו שלא נאמרת לעולם מפי היוזם שלה. ביבי נתניהו הצליח לנכס אליו את המצביעים שלו ולגרום להם לחוש כי פגיעה בו היא אגרוף בבטן שלהם. לכן זה לא רק ביבי שנאחז בכיסא. אלה בעיקר המצביעים שלו, שלא מוכנים לוותר. פעם אחר פעם, סיבוב אחר סיבוב. הם מאמינים לתעמולה שלו כי ניצחון הצד השני, זה הקרוי בפיו ובפיהם "סמול", יחזיר אותם למעברות ולריסוס ה־DDT, לימי מפא"י שרק זקני העדה בכלל זוכרים. הם אומרים שמאל כשם קוד לאשכנזים, אבל גם זה צופן מזויף. 50% ממצביעי הליכוד הם בני המוצא השנוא, המתנשא, הפריווילגי מעצם היווצרותו בעיירות העוני של מזרח אירופה (רוב אלה, באופן טבעי, הם עולי חבר העמים מ־30 השנים האחרונות).

אין מאזן שנאה בין המחנות. צד אחד, זה הנמצא בשלטון, שונא את הצד השני; אבל המחנה הדמוקרטי מתעקש להכיל את שונאיו. זה די דומה ליחס של שני המחנות אל האויב הערבי. גוש השונאים ומחפשי הגשר. אבל המחנה הלא שונא איננו נקי לחלוטין. אין בו שנאה, אבל לעיתים הוא מתקשה להתגבר על התיעוב. אולי בצדק. ההבדל העיקרי בין השמאל לימין הוא ברצון להפוך את הזולת לדומה לך. לשמאל פחות אכפת במה אתה מאמין ואיך אתה חי, כל עוד לא תרצה לכפות עליו משהו. ימין (הכל בהכללות גסות, כמובן), גם בגלל טבעו הפרנואידי, מנסה לערפד את כולם ולהפוך אותם לדומים לו.

הם לא מוותרים. שום טיעון הגיוני לא מצליח לחדור את סף תודעת הזהות. הליכוד שולט כבר יותר מ־40 שנה, נתניהו מולך כאן כבר 14 שנה במצטבר ו־11 ברצף, בנוסח כמעט רודני, בלי שום אופוזיציה במחנה שלו; ולמרות דברי התועמלן המוכשר מרחוב בלפור, המצב הכלכלי גרוע. כמעט בלתי אפשרי להגיע לדירה, מחצית האוכלוסייה משתכרת פחות מ־7,000 שקל לחודש, מאות אלפי ילדים חיים על סף תת־תזונה, וקצב קריסת העסקים כאן הוא הגבוה במדינות המפותחות. תעמולה מצליחה לעבוד כאשר המציאות מוסתרת. בצפון קוריאה כל המידע שעשוי לסתור את התעמולה פשוט מצונזר. בארצות אחרות, כמו ישראל, אלה העומדים בראש מדליקים כל הזמן מדורות רגשיות, כדי להסיט את מבט האנשים ממה שבאמת קורה. צבא שלם של תועמלני זהות מסבירים למצביעי הליכוד כי הם לא באמת שולטים, ושהאשכנזים שמפסידים בקלפי מנהלים פה את העניינים – באמצעות מוסדות לא דמוקרטיים כמו בית המשפט, האקדמיה ופקידים בכירים בשירות הציבורי שנשלחו להרווארד בידי קרן וקסנר כדי ללמוד איך עושים את זה. איך בונים כאן את הדיפ סטייט, מדינת העומק החשאית שמפעילה פה את כולם כמו מריונטות.

האשמת האופוזיציה במחדלי השלטון היא פטנט עתיק של כל הרודנויות. סטלין עשה את זה דרך קבע. ארדואן עושה את זה מדי יום. שליטי איראן מאשימים את הצעירים בחורבן שנפל על הארץ. למעשה, זה כמעט בלתי נמנע. ככל שאתה פחות דמוקרטי, אתה מועד יותר לכישלון. שום שלטון ריכוזי לא מסוגל לספק את הסחורה. אין אדם אחד שיכול לנהל באמת מדינה. כאשר אתה מציג את עצמך כאבי האומה, כמנהיג שבלעדיו הארץ תיפול, האנשים מצפים ממך לדאוג לכל מחסורם. אם אתה אבא, תתנהג כמו אחד. אבל זה מעבר לכוחות אנוש. כאשר אתה שולט כך מטעם הימין הישראלי, אתה מועד להתרסקות על בסיס יומי. שם, בימין הזה, מאז ומתמיד, המילה היא המעשה. לכן אין שום בעיה לשנות אותה כל יום בהתאם לצרכים. כל עוד האנשים שלך מתודלקים במנות שנאה למחנה השני, אפשר לשרוד ככה. עד שהמציאות דופקת על הדלת. עד שמגיעה הקורונה.

זרקור הקורונה

הקורונה היא מגפה. היא לא הומצאה על ידי חברות תרופות כדי שאלה יוכלו למכור חיסונים. היא לא נוצרה בהתוועדות סודית של מנהיגי העולם העסקי כדי לגרום לדילול האוכלוסייה. אלה הם האחרונים שרוצים פחות קונים למוצרים שהם דוחפים לנו. נכון שמדובר, מהבחינה הרפואית, במגפה לא קשה במיוחד, עם אחוזי תמותה קטנים (1:10,000 בעולם, 1:18,000 בישראל. התמותה מסרטן – 1:1,111), ופגיעה קלה עד אפסית ברוב הנדבקים. אבל העולם החליט שזו מגפה, האנשים מתייחסים אל הקורונה כאל מגפה, וזה המצב. הוטלו סגרים, יש מגבלות, עסקים נפגעו. איש לא יודע מתי זה יסתיים, אבל נראה כי כל השנה הקרובה עדיין תעבור עלינו בצל הנגיף המעצבן הזה.

הקורונה היא אירוע היסטורי שייכנס לדברי ימי העולם, כי בפעם הראשונה הגלובוס כולו חווה יחד מגפה עולמית, שלא פסחה על שום מקום, כולל אלה שניסו להכחיש את קיומה. אבל היא הרבה יותר מזה. היא הסרגל, קנה המידה שבעזרתו אנחנו מודדים עתה את חוסנן האמיתי של מדינות, אומות וחברות, את עוצמת הכלכלות, את מערכי התמיכה, אלה שהיו קיימים ממילא לפני המגפה וכל מה שהיה צריך זה רק לחזק אותם קצת.

ישראל התגלתה במלוא עליבותה. כבר בהתחלה, סגר של שבועות בודדים הכניס את המדינה לסחרור. עשרות אלפי עסקים קרסו. מיליון מובטלים וחל"תיים ללא תקווה לחזור, נפלטו ממעגל התעסוקה. מאות אלפי עובדים, הקטרים של המשק, העצמאים, נותרו בלא שום סיוע. חודשים ארוכים חלפו עד שחלק מהם קיבל פרוטות – ליתר דיוק, מספר אלפי שקלים בודדים לכל התקופה. כאשר המשבר החריף בנו עוד תוכניות סיוע. ועוד אחת. אנשים הלכו לאיבוד במבוכי הבירוקרטיה. רק חלק מהם קיבל משהו.

מדינת ההיי־טק לא השכילה לבלום את המגפה. חיסון עדיין רחוק, אבל מזמן יכולנו לייצר ערכות בדיקה מיידיות שיודעות לומר, בשנייה, מי חולה ומי לא. לא היה מי שידחף, לא היה מי שינהל. החלטות נקבעו בגלל שיקולים פוליטיים. כדי לא לפגוע ברגשות הדתיים והחרדים – האוכלוסייה בעלת שיעורי ההדבקה הכי גבוהים בישראל – וכדי לא לפגוע בקואליציה, סגרו את מוסדות התרבות, כי "למה תיאטרון כן ובית כנסת לא?".

ישראל מפוררת. עכשיו כולם רואים מה הוא גובה הסיוע לנזקקים. קשישים חסרי כל מקבלים קצבה של 2,000 ומשהו שקלים. זה גם מה שמקבלים נכים קשים. ככה. שהדפוקים ירגישו את המצב שלהם טוב־טוב. השרים (כמעט 50 אלף לחודש), חברי הכנסת (יותר מ־40 אלף) ופקידי השירות הציבורי (16 אלף לחודש בממוצע) קופצים את ידם. סדום.

ורק הטייקונים ממשיכים לחגוג. הם דווקא מקבלים סיוע. עשרות מיליארדים. הקורונה היא פנס שהאיר עלינו, ופתאום כולם ראו את השברים. את השירות הציבורי הרעוע והמיושן, את מערכת הבריאות שהאוצר חנק במשך עשור, כשיעקב ליצמן התעסק במאה ואחד דברים אחרים; את העצמאים, שאין להם לא אבא ולא אמא, והם פשוט נופלים אל התהום. את מערכת החינוך העקומה מכל כיוון, מהמבנים ועד התכנים; את העבודות הציבוריות, שלעולם מתעכבות כאן בשנים ארוכות, מפגרות אחרי לוחות הזמנים ושותות תקציבי עתק מחוץ לתוכניות. כל הארת פנס מקרית תמיד הראתה שבר, והקורונה היא שטף אור של זרקורים שלא מאפשרים מסתור. הכל שבור.

יוצאים לרחובות

אין באופוזיציה מנהיג בעל שיעור קומה שמהווה כתובת ברורה. אין כאן דה־גול שממתין בכפר הקטן שלו לקריסת המבנה הפוליטי הרקוב ולקריאת האומה. פרט, כמובן, לאהוד ברק שעדיין מקווה. ובכל זאת, גם בלי מנהיגים, ההמון יוצא לרחובות. אולי לא בסדרי הגודל של האביב הערבי בכיכר תחריר, אולי לא במאות אלפים, אבל מדי שבוע עשרות אלפים עומדים על עשרות גשרים ומול הבתים של נתניהו וקוראים לו ללכת הביתה. הם לא אומרים מה כן, מספיק מה לא. אתה, נתניהו – לא.

בבית ברחוב בלפור סופרים את המפגינים, ומחליטים שהם שווים רבע מנדט של אנרכיסטים שמאלנים. אבל עשרות אלפי מפגינים שנמצאים ברחובות, בימי קורונה, מייצגים מחצית מהעם. מכונת התעמולה של בלפור מנסה ליירט, לקרוא למפגינים בשמות גנאי, לצייר אותם כאלימים, מסוממים, אנסים, פסיכופתים, עושי צרכים בחצרות. פתאום, זה כבר לא תופס. משבוע לשבוע נתניהו והליכוד מחליקים למטה על חומת המנדטים, כמו חילזון בסופה. זה כמובן לא משנה כלום, המנדטים שהליכוד מאבד מתווספים בעיקר למפלגת ימין אחרת, ימינה, הרבה יותר אידיאולוגית וקנאית מהליכוד.

מנסים לחזור אל הטריקים הישנים. המציאו את קרב האסי, נחל קטן ויפה שעובר בתוככי קיבוץ ניר דוד, ואנשי בית שאן רוצים לרחוץ שם. "דווקא", כמו שאמרה בטלוויזיה בית־שאנית זחוחה אחת לפני שנכנסה עם האוטו אל גן העדן הנעול. יאיר נתניהו קרא לקיבוצניקים "קומוניסטים ארורים" שבזזו את אוצרות המדינה, ורק חייך כאשר קרא את הטוקבקים בטוויטר שקראו לו פרזיט ושלחו אותו לעבוד. טמבלים. זאת העבודה שלו. להתסיס כל הזמן. לתקוף את היריבים הפוליטיים ולהפוך אותם לאויבים. זה לא מחזיר את האנשים לבתים. הם עדיין ברחובות. והם מתרבים משבת לשבת. גם מלונות המגדלים של דובאי, שתכף נפתחים בפני כל הישראלים, לא משנים את התחושה הכללית. כל כתבת צבע שמתנהלת באיזה מרכז מסחרי של עיירת פיתוח מוכיחה את זה, שוב ושוב. האנשים מבינים מה קורה. קרבות הזהות כבר לא מעניינים איש. אין אוכל. אין דירה. אין עתיד. אין הווה. מה אכפת לנו מה היה פעם אולי באיזה עבר רחוק עם הסבתות שלנו. 

חץ הזמן

הארץ שבורה. מביטים קדימה, ורואים קיר. בצדדים תהומות. אפילו הפתרון המיידי, זה שאולי היה עוזר – אולי – לא קורה. בכל מקום אחר מפלגת השלטון שכשלה שלוש פעמים רצופות הייתה מחליפה את המוביל. לא כאן. הם כבר לא קוראים לעצמם ליכודניקים. אנחנו, הם אומרים בגאווה, כמו רונית, מעריצת נתניהו שהטמיעה בשעתה את המונח השגור כעת – אנחנו ביביסטים. נתניהו ממשיך, ומוביל אחריו את כולם אל התהום האחרונה, זו שממנה כבר לעולם לא ניתן לטפס או להמריא. לא מעט אנשים בכירים במפלגה שלו יודעים שזה המצב, אבל הם לא מעיזים לפתוח את הפה, הם לא מצליחים להתאגד סביב מישהו אחר ולשלוח את נתניהו אל חייו, אל המשפט הפלילי שלו, אל כל מקום שבו כבר לא יוכל להרעיל את האומה.

הארץ שבורה. שום מתווה לתיקון לא נראה בשום מקום. העתיד נראה כמו המדור התחתון בגיהינום. תסס השנאה שנוצר פה בעשור האחרון השמיד את הפיסות האחרונות של הסולידריות, שבלעדיה אין אומה. הקורונה גם חידדה את הקונספט הזה. כולם אויבים, כל זר הוא האדם שרוצה לעשות אותי חולה.

אין שום דרך להתגבר על הקביעה של החכם באדם, קהלת, שאמר: "מעוות לא יוכל לתקון". אין שום אפשרות לבנות מחדש את הביצה מהחביתה. המפטי דמפטי ישב על חומה, המפטי נפל נפילה איומה, וכל אנשי המלך וכל פרשיו, לא יוכלו לחבר אותו שוב מעכשיו. אלא אם.

זו אופציה כמעט מטורפת, אבל אולי היא תפעל. היא לקוחה מעולם הבדיון, אבל מה עוד נותר לנו. כאשר מקרינים סרט לאחור, משנים, לפחות בתודעה, את חץ הזמן. אולי אם נריץ את סליל חיינו כאן לימים שלפני ביבי, לתקופה שלפני הטירוף הגדול, המלל האינסופי, השקרים שמחליפים זה את זה בקצב מהיר כל כך שנועד למנוע היאחזות של איזו אמירה בזיכרון – אולי אם נרוץ אחורה אל הזמנים שלפני הסתות האימה, שלפני קרבות הזהות המטורפים, השקריים, נוכל לצאת מזה. אם נלך אל הימים ההם, שבהם עוד ניסינו להיות עם, ולא אסופה של שבטים שונאים. לעשות ריוויינד, ואחר כך, כאשר נלחץ על הפליי, ניווכח בנס.

נכנס לדלת מסתובבת, ונצא בעתיד אחר.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook