fbpx

ארבע הערות על המצב // הטור של נחמה דואק

0

1. החל מ־1 בינואר מתנהלת ישראל ללא תקציב מדינה מאושר. הפעילות מנוהלת כשכל משרד מקבל 1/12 מדי חודש, על פי תקצוב שתוכנן לפני שנים. הכל משותק, גם אם ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, טוען בלהט שהכל בסדר ודבר לא נפגע. אז זהו, שזה לא בדיוק נכון. אי אפשר לצאת למכרזים, אלא לכאלו שאושרו בעבר. אי אפשר לאשר תוכנית הצטיידות, לשנות סעיפי תקציב, לנייד תקציבים, להשתמש בתקציבי פיתוח ועוד ועוד. כל העברה תקציבית דורשת אישור של ראש אגף התקציבים. שר האוצר? אין לו סמכות.

למעשה, זה למעלה משנה, מאז פיזרה הכנסת ה־20 את עצמה לדעת בטרם עת, מדינת ישראל מתנהלת ללא כנסת מתפקדת, עם שתי מערכות בחירות עקרות שלא הובילו אלא למבוי סתום; עם ממשלה שפועלת מבלי שקיבלה את אמון הכנסת. המדינה מנוהלת על ידי ממשלת מעבר שנייה, שגם בה הפך נושא מינוי השרים לעוד כלי פוליטי להפעלת לחץ על חברי הליכוד ועל שותפים מהימין, בידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא יכול לפטר ולמנות שרים כאוות נפשו ללא צורך באמון הכנסת, וכל זה כדי לאבטח את בסיס התמיכה בהשגת חסינותו מפני העמדה למשפט. האם זה נמצא בבסיס מהות הדמוקרטיה? ממש לא. זה כרסום יסודות הדמוקרטיה.

2. דמוקרטיה היא אכן שלטון העם. מכאן, האם לא ציין נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין את המובן מאליו כשאמר ב־31 בדצמבר שאמנם העם הוא הריבון, אך רצוי שייקח בחשבון פרמטרים נוספים כאשר הוא מגיע להצבעה בקלפיות? בהתאם לצייטגייסט, רוח התקופה, האמירה הזאת קיבלה מיד פרשנויות על גבי פרשנויות, ובצדק. כי שוב נכנס הנשיא לשדה מוקשים. הפעם הראשונה הייתה עם רעיון הנבצרות, בתחילת המו"מ הקואליציוני אחרי בחירות ספטמבר. רעיון שכלא את הצדדים למצב בלתי אפשרי, הכיל רעיונות משנה מבושלים למחצה וגרם לראש הממשלה להיתלות עליו כאדם טובע שמחפש קרש הצלה. נבצרות, נבצרות, נבצרות. רעיון העוועים הזה לא הביא הצלה לאיש. הוא כן הוביל לעוד פלונטר, שהוביל לעוד מבוי סתום, ולבסוף לעוד מערכת בחירות שנגררנו אליה.

זו הצרה גם עם האמירה האחרונה של נשיאנו המוערך. היא גרמה לכך שמיד התייצבו שני המחנות האחד מול האחר. במחנה המרכז־שמאל אהבו ואמרו שראוי להקשיב לנשיא, שאומר דברי טעם והיגיון – ושעל העם לזכור שנגד ראש הממשלה תלוי כתב אישום חמור בגין שלושה תיקים. ושאם יורשע בשוחד, בהכרח יוביל הדבר לרישום קלון. אות הקין של אנשי הציבור. מנגד, בחרו אנשי הימין, מטבע הדברים, להיתלות ברישא של דברי הנשיא, שאמר שהעם הוא הריבון ויש להתחשב בתוצאות הבחירות וברצון הבוחרים – והרי העם רוצה עוד מהטוב הזה שנקרא ביבי. ושוב, כפי שכבר אמרנו בעבר, נעמדו זה מול זה שני המחנות – בעד ביבי ונגד ביבי. טוב, גם הפעם, לא יצא מזה.

3. גדעון סער יצא מהפריימריז מרוט נוצות. כך לפחות נותחה התוצאה על ידי רוב הפרשנים. אחרי מסע בחירות קצר ותכליתי, פאניקה מצד ראש הממשלה וביקור בסניף הליכוד בזרנוגה עילית, קיבל סער 27.5% מהקולות, 5% פחות מהתוצאה שקיבל סילבן שלום כשהתמודד מול נתניהו (אך לא כשהאחרון ראש ממשלה) ו־5% יותר ממשה פייגלין. מביך למדי. אלא שכדאי להביט על הנתונים בעוד דרך. כאשר שלום ופייגלין התמודדו מול נתניהו, הם לא קיבלו מולם את כל צמרת הליכוד, נוסף על היכולות המרשימות של נתניהו. למעשה, סער התמודד מול נתניהו, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, מירי רגב, גילה גמליאל, מיקי זוהר ועוד ועוד. שורה ארוכה של בכירים יותר ובכירים פחות בליכוד, שהתייצבו לדגל.

הנ"ל פעלו פחות מאהבת נתניהו, שגם הם יודעים שנמצא בשלבי הסיום של הקריירה הפוליטית שלו, אלא יותר נגד סער אישית. הם פעלו פיזית בשטח כדי לשכנע לא לאפשר לסער להרים ראש ולהגיע לעמדת מנהיגות משמעותית. ולאחר מאבק מול נתניהו ולהקתו, הוא הגיע לתוצאה שהגיע. מכאן, שכל ה־27.5% הם תומכי ברזל של סער, ובהתמודדות בעידן שאחרי ביבי הם יהיו שם כשלד מרכזי להתמודדות מול בכירי הליכוד האחרים. וגם, מתוך 119 אלף המתפקדים הגיעו קצת יותר מ־50%, ונתניהו קיבל בפועל פחות קולות ממנדט בכנסת. לזכותו ייאמר שהצליח לעורר את השטח, את הפעילים, וזה בהכרח נותן לליכוד נקודות לקראת מערכת הבחירות הקרובה.

4. פרשת ההצבעות הכפולות בכנסת הובילה ב־2005 לשינוי חוק החסינות. לא עוד מעשה אקטיבי של הכנסת, שמקבלת דרישה מהיועץ המשפטי לממשלה שמבקש להסיר חסינות של חבר כנסת שנגדו הוחלט להגיש כתב אישום, והיא זו שמסירה את החסינות (האוטומטית שלה היה זכאי כל חבר כנסת). שינוי החוק הוביל לכך שחבר כנסת שהיועמ"ש מחליט להגיש נגדו כתב אישום, צריך לפנות לכנסת ולבקש חסינות, וחבריה מחליטים אם כן או לא מעניקים לו חסינות. מאז שינוי החוק שניים ביקשו חסינות ונדחו – באסל גטאס, שהואשם והורשע בהברחת טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים בכלא; וסעיד נפאע, שהואשם בביקור בארץ אויב, הורשע וישב שנה בכלא. גם גטאס ישב בכלא. שנתיים. השר לשעבר חיים כץ הגיש בקשה לקבל חסינות, בהמשך לכתב אישום שהוגש נגדו, והוא ממתין שתוקם ועדה בכנסת שתדון בבקשתו. אגב, בקשתו תידון בוועדה, לוּ תקום, לפני בקשת נתניהו.

כעת הצטרף נתניהו למצעד המבקשים. בושה, כבוד, הכל בעיני המתבונן. נתניהו מעין מסביר שכאשר אמר "מה, מה פתאום" – לא העריך שסער יתמודד מולו ושהוא ינצח ניצחון כל כך מוחץ, שמעיד על כך שהעם רוצה אותו. לכן הוא מבקש חסינות, כדי להיענות לרצון העם. הוא הרי לא רוצה שום דבר לעצמו. זה הכל למען העם. הוא חוזר ואומר שהוא מקדיש את חייו למען המדינה. הבעיה, שבזמן שהוא מקדיש את חייו למענה, המדינה הולכת פייפן.

טורים נוספים מאת נחמה דואק:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook