fbpx

אני לא שירלי, טמבל // הטור של לילך וולך

0

אני תמיד נעצרת רגע כשבסדרות אמריקאיות (בעיקר סדרות, בעיקר אמריקאיות) הדמויות אומרות באגביות "We'll figure it out". פשוט ככה, הם ווי וויל פיגיור איט אאוט, לא משנה מה – חוב של 200 אלף דולר לשלם עד מחרתיים; המתבגר שלהם נעדר ובדיוק מצאו ביער את ז'קט הפוטבול שלו תלוי על עץ; העולם נגמר ורק שניהם נשארו ליישב אותו מחדש ולה בכלל יש וגיניסמוס; הם וויל פיגיור איט אאוט. והכל מתוך ביטחון מלא שאם הם רק יחשבו על זה עוד קצת, הם יצליחו לפיגיור את זה. זו קצת עצלות ברמת הדיאלוג, אבל זו גם דרך חיים של אנשים מסוימים, זה הרי חייב להיות נכון בשביל מישהו.

כשהייתי ילדה, כל הזמן אמרו לי שאין באמת חיים כאלו כמו של הנערים שחיים בסדרה 'בוורלי הילס 90210'. וחשבתי לעצמי, אבל חייב להיות מישהו, מישהם, שכן חיים ככה, בתוך הסטים האלו עם הבריכה בצורת כליה, ושמלות חגיגיות מדי, וכרטיס האשראי של אבא, והמחשבה שאם רק תרצה את זה מאוד זה מספיק כדי שזה יתגשם. סדרות מלאות דמויות אלפא, דמויות שמעולם לא נתקעו עם הבנאליה שבה אמנם כן, התקבלת למקהלה, אבל את שרה רק קולות ועומדת מאחורה. הם לא עברו דרך אותה דלת מסתובבת שוב ושוב ושוב בלי להבין שום דבר מהרמז העבה הזה, הם לא חיו בתוך כל חומר המילוי הבינוני והמשמים שבין לבני החיים, ותמיד־תמיד קיבלו סולו. תמיד היה פיגיור, ספרה אחת סופית ברורה, תשובה אחת החלטית, והם תמיד הגיעו אליה.

 

אני לא מצליחה טו פיגיור איט אאוט, אני מסתובבת בין החדרים, מבזבזת את אור היום, מושכת את מזרן היוגה בחוסר חשק אל מרכז הסלון, הולכת לשטוף כלים ולבשל ולאפות, אוספת כביסה בלאות לתוך גיגית, ואין לי תשובה. אני מקווה שקורה משהו איפשהו מאחורי הערפל שהמוח שלי מתנהל בו, איזו כירה קטנה אחורית שדולקת ועובדת מבלי משים על הברקה, על פתרון. אני מנסה להתעלם מזה, כמו לא להסתכל על קומקום שמנסה לרתוח, להחזיק עוד קצת את המחשבה המיסטית שתשובה תגיע, שזה יסתדר מעצמו, שיהיה בסדר, שיהיה פאקינג בסדר. לא משנה מה בדיוק, כי כל פעם זה משהו אחר, זה הבנק שמתקשר, זו העבודה שלא מסתדרת, זה דיכאון שמרים ראש או השינה שמתרחקת, זה כל פעם משהו אחר וגם בדיוק אותו הדבר. זה הלופ האינסופי שאני לא מצליחה לרדת ממנו, הנסיבות הן רק תמונות נוף מתחלפות.

אני מקשיבה בסבלנות לקול הקבוע, שלא כיף איתו במסיבות, שאני חיה איתו מי יודע ממתי: "את יודעת, פרינסס? יש אנשים שאין להם את הלוקסוס של להיכנס לדכדוך". זה קול נכון, שדובר עובדות. בסרקסטיות, אבל עדיין – עובדות. הייתי יכולה להיות עכשיו עם שלושה ילדים ומשרה וחצי, אדם מעורב שהולך למפגשים של ועד השכונה או מה שזה לא יהיה, אדם עם רישיון נהיגה שמסיע ומחזיר, ומיטרטר ומתפשר ואין לו את הלוקסוס להידכדך עכשיו. פשוט אין. שלא נדבר על אותה סינית בשדות, שקוטפת וקוטפת ולא שואלת את עצמה אם היא מרגישה מספיק מלאה עם בחירות החיים שלה. אבל זה מה שיש, ואלו הבעיות שלי, הן אמיתיות והן מכבידות כמו בגדים מעופרת. התשובה הקבועה שלי לתוקפני הייעוץ ששואלים: "את יודעת מה הבעיה שלך?", הייתה תמיד: "וואו, כן. ממש. רוצה לשמוע?". אבל אני לא מצליחה טו פיגיור איט אאוט.

אני מוצאת את עצמי חושבת על שירלי טמפל, כלומר על הדימוי והמותג שירלי טמפל, המתוקה והחייכנית עם פרצוף הקאפקייק והפרופורציות הלא סבירות בין ראש וגוף שהפכו אותה למה שנראה כמו פלא – תינוקת עצומה עם יכולות תקשורת של מבוגר אלגנטי ומשויף חברתית. נולדנו באותו התאריך, וזה מאוד הרשים אותי כילדה. חשבתי שיש בזה איזה סימן קוסמי עבורי, איזה מסלול שנפתח דרך סרנדיפיטי יום ההולדת. כל הקיום של הדמות שירלי טמפל היה כזה שטוען בתוקף שאפשרי להיות מאושרת במצבים איומים ממש – עוני, יתמות, התעללות. זה באמת מילא אותי השראה, אבל גם היה מוכרח לבוא עם סט מסוים של פיצ'רים שלא כוללים להיראות כמו וונדסדיי אדמס.

לפני כמה שנים ראיתי קטע מתוך 'עיניים זוהרות' שלה, שרה את השיר שהפך אותה לכוכבת, "On the Good Ship Lollipop". זה היה בלתי נסבל, ילדה בשמלה קצרה מדי, עושה חיינדעלך לתריסר גברים מבוגרים שמעבירים אותה מיד ליד ומלכלכים אותה בממתקים. הדבר הראשון שטרק את הדלת על הזיכרון הישן שלי היה המחשבה שכמעט ואין סיכוי בעולם שהילדה הזו עברה את יום הצילום הזה בלי מבט או נגיעה או הערה, שלא צמרר אותה להיזכר בהם כשהייתה מבוגרת יותר. אפילו גזיר הקרטון שירלי טמפל נסדק ולא הצליח להחזיק בשבילי את העליצות שבהוויית "תחייכי והעולם יחייך אלייך".

אני בטוחה שיש אנשים, כל מיני דמויות אלפא, שיכולים פשוט לפצח את זה, לפענח את זה, להכניע את זה, מה ש*זה* לא יהיה, ולהפוך את זה ללימונדה. אני לא. אני עושה רשימות כדי להפוך משהו מכל הסליים הזה לקונקרטי:

 

  • כביסה
  • לפרוק מזוודה כבר!!!
  • להכניס בגדי חורף לשקית ואקום
  • חלב, קוטג', טואלט דאק
  • עוף במרינדה
  • להתקשר לטריפל סי

 

אני מעבירה את הדף הזה איתי מחדר לחדר שירדוף אותי במעשיות שבו. חוזרת למחוק בזעם כל מטלה שעשיתי. מרשה לעצמי כוס קפה ועוגייה כל כמה סעיפים. ואני יודעת שאני מושכת זמן, מנסה לא להסתכל על הקומקום שהלוואי ומתישהו ירתח. אני לא יודעת איך פיגיורינג אאוט דברים, אני לא סוג האדם הזה. אני גם לא אחרי זה, מספרת את הסיפור הזה בנשימת רווחה, מנקודת המבט של מי שהלכה לאיבוד בתוך החיים של עצמה אבל מצאה את השביל בחזרה. זה לא הסיפור הזה, והבגדים שלי עדיין עשויים עופרת. כל מה שאני יודעת עכשיו, כל מה שאני נאחזת בו, זה שאם יש בעיה אחת וכמה אפשרויות, הרי שיש יותר פתרונות מבעיות.

זה עוד לא שירלי טמפל, אבל מה כבר בחיים האמיתיים הוא שירלי טמפל?

 

הטור פורסם בגיליון יוני 2018 של ליברל

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook