fbpx

אני, האחר // הטור של פיני אסקל

מ'ג'וקר' ועד 'לחיות עם עצמך': למה אנחנו מנסים לברוח ממי שאנחנו?

0

לא נגעתי בך – אל תיגע בי. היה פעם משחק ילדים מעצבן כזה. הכלל היה פשוט: כל עוד האצבע שלי נוגעת באוויר ולא בפנים שלך – אסור לך לגעת בי. אז מה אם פלשתי למרחב המחיה שלך; כל זמן שלא יצרתי איתך מגע פיזי – הכל מותר. כשאתה מבוגר, המשחק הזה משתכלל ומגיע למעמד של מוטו, אג'נדה, דרך חיים. אידיליה מנומסת של חיה ותן לחיות. ובמילים אחרות, בכל זאת: לא נגעתי בך – אל תיגע בי.

אמנם המשמעות של הביטוי הזה היא רחבה ועמוקה – במיוחד בשלהי עידן הפרטיות ובעיצומו של עידן הבדלנות – אבל אפשר גם בקלות לרדד אותה לתוך ממדים של קוביית קומיקס. כל עוד החיים שלך לא מפריעים לי – אתה עשוי לחיות לנצח. אבל אם תתחיל להפריע לי – אתה עלול למות עוד היום. זה הפשט של המסר שעובר בעלילת הסרט 'הג'וקר', כמו גם בעלילת הסדרה הטובה ביותר של העשור האחרון: 'מר רובוט'.

בשני המקרים צריך להתחבא, אם מאחורי איפור של ליצן, אם מאחורי מסכה ונדטאית של אף־סוסייטי. בשני המקרים אם כל אחד היה שומר את האצבע לעצמו ולא פולש למרחב הקולקטיבי, הרי שכולם היו חיים ונותנים לחיות עד עצם היום הזה. בשני המקרים ישנו אדם בעל הפרעה נפשית שמתמודד עם המציאות המורכבת שנכפתה על אוכלוסייה שלמה בזמן נתון, מחזיקה אותך הפוך באיזו רכבת תחתית ולא תניח לך עד שייפלו מכיסך הסנטים או גרגירי הכבוד האחרונים שלך. זה מצריך מאותו אדם מידת הכלה אלוהית, כרטיס ביקור שמסביר לאנשים הרגילים באדיבות את הצחוק המטורף והבלתי נשלט שלו. כולם כבר יודעים איך זה עומד להסתיים – פיצוץ הרואי מולטי־תאגידי או רצח בשידור חי. לא נגעתי בך – אל תיגע בי, לא נגעתי בך אל – תיגע בי, לא נגעתי בך אל – – – שיט, נגעת לו בטעות בריסים.

——

אף אחד לא באמת רוצה להיות פול ראד. אפילו פול ראד לא רוצה להיות פול ראד. ראד הוא סמל לבינוניות. הוא השחקן היחיד בכל הוליווד שמסוגל לגלם גיבור־על בגודל נמלה. יש לו פרצוף אלסטי מעצבן, אבל לא מספיק אלסטי מעצבן כדי להיות ג'ים קארי. ואל תתפסו פה אף אחד במילה, אבל הוא כנראה הילד שהמציא את המשחק הזה, לא נגעתי בך – אל תיגע בי.

בסדרה הקומית הסוריאליסטית 'לחיות עם עצמך' מגלם ראד אדם בינוני למדי בשם מיילס. הוא ודאי לא גיבור קלאסי, ואפילו לא מוצלח בתור אנטי־גיבור. מיילס הוא סתם יצור פרברי, פרסומאי במגמת ירידה, בעל זוועתי שגרתי. בעקבות משבר קיומי כלשהו שמגיע על רקע כלום ושום דבר, מחליט מיילס בעצת חברו ללכת לספא מיוחד שאמור לשנות את חייו. בסוף התהליך הוא יוצא משם בטעות עם כפיל, שיבוט.

ההבדל בין מיילס המקורי למיילס השיבוט נמצא בפרטים הקטנים והיומיומיים. אין פה עניין של כוחות על־טבעיים. אתה מצליח להריח את האוויר, נהנה מקטיף ירקות, משתין בפעם הראשונה בצבעי יוניקורן, מבקש במסעדה תה וצלחת פירות במקום המבורגר וקולה, מפצח בריף של לקוח בצורה הכי סאחית שיש (אנטנה סלולרית מקומית שהיא למעשה חיבור למשפחה ולקהילה, כן כן), אוהב ומעריך מחדש את אשתך הבריטית.

למען ההגינות – וכדי שלא נעליב אף אחד או ניתן רעיונות קיצוניים למישהו – מיילס השיבוט הוא לא באמת טוב יותר ממיילס המקורי. מצד אחד הוא מתנהל כמי שקרא את ספר הקלישאות הגדול ביותר עבור מי שרוצה להיות בן אדם טוב יותר, כולל הכנת ארוחת ערב רומנטית, יכולת חברתית מעוררת השתאות והבנה אינסופית בצורכי הסביבה, ומצד שני הוא אפילו לא מזיין טוב יותר ממיילס המקורי. אבל הכמיהה הזאת לשינוי, השנאה העצמית הזאת שגורמת לנו לרצות להשתנות, הצורך להעלים את עצמך לטובת גרסה משודרגת – כל אלה הם עדות למצב הנפשי הרעוע הנוכחי שבו נמצאת האנושות.

——

אנחנו חסרי ביטחון. אנחנו מפחדים. אנחנו מנסים לברוח מעצמנו. אם נצטרך להתמודד עם השונה זה אומר שנצטרך להתמודד עם עצמנו, זה אומר שנצטרך ללמוד מחדש, זה אומר שנצטרך להכיל את האחר. אולי יהיה לו צחוק מטורף, אולי הוא יגיש לי כרטיס ביקור מנומק ברכבת, אולי הוא יהיה כהה יותר או בהיר יותר, אולי הוא ידבר בשפה שאני לא מבין, אולי הוא יפתח מסעדה עם אוכל חריף מדי ליד הבית שלי, אולי הוא יהיה עשיר יותר, חכם יותר, יפה יותר וטוב יותר ממני. אמא'לה. אם כך, אני חייב להשתפר מיד. אבל אני עצלן. אז ברקזיט. או חומה. או "הערבים נוהרים". או "אנחנו" ו"הם". או "לא נגעתי בך – אל תיגע בי". או שיבוט.

אנחנו לא תמיד שמים לב לזה אבל אנחנו כל הזמן מחפשים פתרונות קלים כמו שיבוט. הנטייה התרבותית לרטרו, להתרפק, להתגעגע, היא דבר טבעי. אנחנו זקוקים למוכר ולטוב, ריבוטים, ספין־אופים, סיקוולים, פריקוולים. התרבות הפופולרית מעניקה לנו את כל זה באהבה. זה כל כך קל. הנה, תראו, כך נולד הג'וקר. הנה, תראו, כך נראתה הילדות שלנו בשנות ה־80. הנה, תראו, עוד פרק של 'שליחות קטלנית'. אנחנו נמצאים בעולם החדש, מתמכרים מחדש לתחושות של העולם הישן ומבינים בזכות הבור שנפער בין שתי התקופות את האמת המחרידה. אתה לא מספיק טוב, כל מה שחלמת להיות לא התגשם, כל הפחדים שלך נותרו כמות שהם, אתה הג'וקר, או גרוע יותר – אתה פול ראד. עכשיו אתה צריך לחפש את הספא המיוחד הזה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook