fbpx

אני בוחר משמע אני קיים? // הטור של יעל אפטר

0

עוד חודש נצעד לקלפי. איש־אישה ובחירותיהם, נטיל את המעטפה עם הפתק הנבחר, ומיד נתחרט.

 

כמו ראש השנה למלכים, או לאילנות, כך הבחירות הן ראש השנה לדמוקרטיה שלנו, לישות הפוליטית של כל אחד מאיתנו. וכמו בראש השנה, גם פה הן מאתחלות את התקופה מחדש, מאפשרות לעצור רגע ולעשות חשבון נפש: מה עשיתי בשנים שחלפו מאז הבחירות האחרונות, האם הפכתי לאזרחית טובה יותר, האם עשיתי משהו בעל ערך דמוקרטי בחיי.

 

כמו בטקסי חשבונות הנפש של ראש השנה או של יום ההולדת, גם בדרך אל הקלפי אנו מבטיחים לעצמנו הבטחות, נודרים נדרים ומבקשים משאלות. יודעים שלא הרבה מהם יתממש עד לחשבון הנפש הבא.

 

וכמו בתקופה של טרום יום ההולדת או בדרך אל השנה החדשה, גם בשבועות שלפני ההליכה אל הקלפי אנו אוהבים להרגיש שאין לנו ברירה. אין לנו איך לשפר את חיינו, שאליהם אנו מוטחים בכל בוקר מחדש, בלי בחירה אמיתית. העולם נגדנו כי הוא לא מאפשר לנו להגיע אל הבחירה הטובה. הוא מערים עלינו קשיים בניסיון שלנו להפוך לאדם טוב יותר, לדמוקרטיה טובה יותר.

 

אבל, כמו בחיינו, כך גם מאחורי פרגוד הקלפי – יש לנו בחירה. למעשה, אפילו יותר מדי. ישראל היא בין המדינות שיש בהן הכי הרבה מפלגות מתמודדות. 46 רשימות מנסות לזכות בקולנו בבחירות הללו. אז מה לא בסדר? למה אנחנו מרגישים שאין לנו במי לבחור ואין לנו על מי לסמוך?

 

אחת התשובות האפשריות היא כי בעצם, אנחנו לא רוצים לבחור. הבחירה בפתק אחד, כמו בנתיב חיים אחד, תאיין מיד את כל האפשרויות האחרות. וכל עוד לא בחרנו, הכל פתוח. הבחירה במפלגה אינה שונה מבחירה בארוחת בוקר ישראלית קלאסית: אם אקח מקושקשת, זה אומר שכבר לעולם (כלומר עד מחר) לא אוכל ביצת עין; אם אקח מטבל שמנת, כנראה כבר לא אטעם את האבוקדו. כל כך הרבה נתיבים ייסגרו, ואני לא מצליחה לראות את זה שנפתח.

 

כי חיינו כאן הם אליפות מתמשכת בשמירה על האופציות הפתוחות. "בישראל כל חתימה על חוזה היא רק תחילתו של משא ומתן", אמר פעם איש העסקים והפילנתרופ האמריקאי מתיו ברונפמן. כי גם כשכבר סיכמנו – ננסה למצוא עוד דרך לקבל גם את הדברים שעליהם ויתרנו בעצם חתימתנו, שתי דקות קודם לכן.

 

הבחירה הזו שאמורה להזכיר לנו כמה אנו חופשיים, רק כובלת אותנו בכבלים סמויים אל הדיקטטור שבנו. "חירות המוגבלת על ידי האחריות", תיאר עמנואל לוינס את הפרדוקס הזה, ולכן "בן חורין אינו בן חורין, כי הוא אחראי לעצמו". אנחנו לא כל כך אוהבים להיות אחראים לעצמנו, ויום הבוחר מסמן לנו את הרגע שבו אין לנו אל מי לשאת עיניים, אלא אל עצמנו.

 

ייתכן שיש לזה פתרון פשוט. סמנטי: אם במקום ב"לבחור" היינו משתמשים בפועל החלופי "להצביע" – אולי הכל היה פשוט יותר. ב"הצבעה" יש משהו פחות מחייב. הרי ניתן לעשות אותה רק בהינד אצבע אחת, לעומת ה"בחירה" שבה יש התכווננות אנושית שלמה וממוקדת. הבחירה מעידה על רצון, על כוונה, היא ויתור על דברים אחרים, היא החלטה של מה אנחנו רוצים להיות. להצביע הרבה יותר קל. מה גם שתמיד אפשר להצביע על אשמים.

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: Muammer Awad Anadolu Agency Getty  Images IL

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019