fbpx

אני אנווט // מאת רותה קופפר

0

האם הז'אנר האינטראקטיבי צפוי לכבוש את מסכי הטלוויזיה שלכם?

 

אי שם בניינטיז נפתחה מסעדת 'מונגוליאן גריל בר' בתל אביב. במהרה היא הייתה לתופעה מסקרנת. מקום שמגיעים אליו סועדים ומרכיבים לבד מנות אסייתיות משלל אפשרויות – כמה סוגי בשר, ירקות ורטבים – כל סועד בתורו הניח את התערובת האישית על פלטה חמה, הקפיץ וערבב, ובסוף קיבל מנה אישית, מעשה ידיו להתפאר. האם המנה האינטראקטיבית הזאת הייתה טובה יותר מזו שהיה מכין שף מיומן במסעדה רגילה? ספק גדול. אבל זה היה מיוחד, שונה, אינדיבידואלי. ובשורה התחתונה? לא קיים יותר.

 

נדלג שני עשורים קדימה. כעת אנו בסוף שנות העשרה של המילניום השלישי בלוח הגרגוריאני, בעיצומו של תור הזהב המתמשך של הטלוויזיה. ולאחרונה עלה בענקית הסטרימינג נטפליקס סרט טלוויזיה ממפעלות הדיסטופיה העתידנית 'מראה שחורה' ששמו 'בנדרסנאץ". וגם הוא – אינטראקטיבי.

 

'בנדרסנאץ" מתחיל בשנת 1984, ברפרור ברור לרומן של ג'ורג' אורוול, ומתמקד בגיבור סטפן (פיון ווייטהד), מעצב משחקי מחשב צעיר. סטפן מנסה לעבד ספר מסוג "בחר לך הרפתקה" למשחק וידיאו אינטראקטיבי, שגם שמו 'בנדרסנאץ". ככל שהצופים מתקדמים בעלילה, הם מתבקשים לקבוע בעזרת השלט מהלכים בחייו של הגיבור. כמו למשל כיצד יגיב לטראומה משפחתית, לקונספירציות אפשריות ולעיצוב המשחק ההולך ומסתבך שלו. האם הוא ישתמש בסמים? האם ילך לטיפול? האם יהרוג את אביו? האם יקשיב לקלטת של 'תאומי תומפסון', או אולי ללקט של 'לזה אני קורא מוזיקה!'. דבר אחד ברור, כל בחירה יכולה להעביר אותו על דעתו.

 

אלה החלטות משמעותית ואף הרות גורל במידה. כי לפחות בזמן הצפייה, זמן שמדלג קדימה ואחורה, אי אפשר לשנות יותר מדי מהלכים ברגע שכיוון מסוים נקבע. אם רוצים, אפשר אחר כך להתחיל לצפות בסרט מחדש ולבחור כיוונים שונים לגמרי – אבל ברגע שהוחלט על צעד מסוים, צריך להתקדם ממנו והלאה. אם בוחרים שלא לבחור באפשרויות המוצגות ב'בנדרסנאץ", הסרט פשוט יתקדם לפי אחת העלילות שלו – עד סופה.

 

תסמכו על נטפליקס

עם עלייתו של הסרט מבית 'מראה שחורה', שוב גבר העניין בטלוויזיה ובקולנוע אינטראקטיביים. כלומר, תוכן וידיאו המזמין השתתפות פעילה בעיצוב מהלך הנרטיב שלו. בעקבות שידור הסרט הזה אפשר יהיה לראות בעתיד עוד ניסיונות ובמקביל לנסות להיזכר בדוגמאות אחרות מן העבר.

 

מובן מדוע בנטפליקס האמינו בניסוי הטלוויזיוני הזה. שירות הסטרימינג חובק העולם שינה בשנתיים האחרונות את המודל שבו צופים בטלוויזיה באופן רדיקלי. כעת הם מנסים לפרוץ עוד גבולות ולהפריח עוד שממות. אם לפני המודל הנטפליקסי היה מודל של רשתות ארציות אמריקאיות, שלהן סדרות העולות בעונות מסוימות של השנה (הרוב – החשובות לפחות – בסתיו, מקצת בחורף, ועוד פחות מזה בקיץ), כמעט תמיד עם כמות קבועה של פרקים. לצידן התקיימו ערוצי כבלים החותרים תחתן עם סדרות מיוחדות, העולות מתי שנוח לערוצים, עם כמות קטנה יותר של פרקים המשודרים אחת לשבוע; וכמובן, הערוצים שמתקיימים מהשאריות – ומשדרים שידורים חוזרים בסינדיקציה.

 

ואז בא השירות הזה ופשוט מעלה את כל הסדרות, עם כל הפרקים, בבת אחת וברצף. לפני נטפליקס, הרעיון להעלות את כל הפרקים של סדרה בפעם אחת היה נחשב לבזבוז כלכלי. היום הוא מתבקש – ואיש לא דואג לרווחתה של נטפליקס, להפך. מאחר שזה הצליח, אומרים פרנסי השירות לעצמם, צריך לחשוב על עוד דרכים לחדש ולסקרן את הצופים.

 

הגיוני גם שיוצרי 'מראה שחורה', שכל תכליתה היא לדמיין ולהזהיר מפני השינויים הטכנולוגיים העתידיים, יהיו הראשונים להתנסות בהגשת סדרת טלוויזיה שהיא על גבול המדע הבדיוני, במתכונת הזאת.

 

כאן חשוב להדגיש, 'מראה שחורה' לא הייתה הראשונה שעשתה את זה במתכונות קצת שונות, ואפילו לא הראשונה במתכונת הזאת בנטפליקס. קדם לכך ניסיון אינטראקטיבי בתוכניות ילדים, שוב בנטפליקס. 'Puss In Book: Trapped in an Epic Tale' ו'Buddy Thunderstrucks', שעלו לשירות ב־2017, היו הראשונות שאיפשרו לילדים להחליט כיצד הסדרה תתפתח. הראשונה הציעה לצופים יותר מ־12 החלטות עלילתיות. עוד סדרות שאיפשרו פעילות אינטראקטיבית אצל ילדים היו 'מיינקראפט' ואחרות (האחרונה מבוססת על משחק מחשב אהוד במיוחד).

 

בכתבה לאתר The Verge הסבירה מנהלת החדשנות של נטפליקס, קרלה אנגלברכט פישר, מדוע התחילו קודם עם תוכניות ילדים. "ילדים כבר נוגעים במסכים, מדברים אליהם", אמרה. "הם חושבים שהכל אינטראקטיבי".

 

תנו לצפות בשקט

עכשיו כשזה נעשה, גם בסדרה למבוגרים, נשאלות עוד כמה שאלות על הניסוי הזה: ראשית, האם הוא הוכח כנחוץ, טוב, או לפחות מהנה? האם מדובר בהתחלה של שינוי הצפייה בטלוויזיה? והאם זה באמת כל כך חדש, או שהיו לזה תקדימים ולא מדובר ביותר מטרנד חולף? על כל אלה ננסה להשיב כאן.

 

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם כל העניין הזה טוב או מהנה? התשובה כמובן תלויה בנשאלים. בארה"ב הביקורות ל'בנדרסנאץ" היו מעורבות. ה'ניו יורקר' קבע שזה "ניסוי מרגש, לא רק משום שהוא מוצג על במה מרכזית של נטפליקס, אלא בגלל החיבור המחוכם בין תוכן לצורה. בלעדי החיבור הזה היה מדובר יותר בגימיק מאשר במהפכה". ב'לוס אנג'לס טיימס' גם התרשמו מאוד מ"המכניקה האינטראקטיבית", ועל הסרט כתבו כי "הוא מבוצע לעילא, מאורגן ומהודק, היוצרים חשבו בו על כל פרט והוא גם פשוט כיפי".

 

והיו אחרים שהתפעלו פחות. רבים דיברו על הגימיקיות שבהחלטה להפוך את הסרט לאינטראקטיבי. במאמר ב'פורבס' הפנו את תשומת הלב לבעיה: "מבקרים וצרכנים אמרו כי איבדו עניין בהתפתחות הדמויות והיו מרוכזים לגמרי בקבלת החלטות. זה יכול להפוך צפייה בטלוויזיה למשהו הדומה למשחק מחשב. (…) כאשר אתם אחראים להתפתחות עלילתית של סדרה, אתם לא חווים מנוחה, כמקובל ברוב הצפייה השגרתית מול המסך, אלא מתח. חוץ מזה, הרבה מסכים לא תמכו בסרט האינטראקטיבי".

 

ב־CNN נאמר: "בשורה התחתונה (…) סיפור המסופר היטב ונצפה באופן פסיבי, תמיד ינצח סיפור בינוני שמעמיד פנים שהוא שם את הצופה בכיסא הנהג". וגם ב'דיילי ביסט' לא התלהבו: "מתברר שכאשר טלוויזיה נהפכת למשחק מחשב, האמינות של הסיפור מוכתמת על ידי הריגוש שבבחירה ובשליטה".

 

מהפכה? עדיין לא

בעניין משחק המחשב והרעיון לשלב בין שתי החוויות של המסכים, אין ספק שהרעיון להפוך את הצפייה לאינטראקטיבית לקוח מהעולם הזה. הצעירים שבין הצופים של נטפליקס גדלו על משחקי מחשב ומשחקי קונסולות למיניהן. הם מורגלים בבחירת המהלכים של הדמויות שהם משחקים איתן. נכון לחזר אחריהם בדרך הזאת. גם המבוגרים יותר מכירים ביטויים אחרים של טלוויזיה אינטראקטיבית, כמו למשל בתוכניות ריאליטי או תחרויות ריאליטי – הקהל מצביע מביתו ומשפיע על עתידם של המתמודדים, בין אם הם דיירי 'האח הגדול' או על בימת 'אמריקן איידול'. כלומר, אינטראקטיביות מסוימת כבר קיימת מזמן.

 

כמו כן, הרבה מהצופים אוחזים במכשיר אחד נוסף במקביל לצפייה בטלוויזיה – סמארטפון או טאבלט; דעתם מוסחת והם לרוב עושים כמה פעולות במקביל. בכל רגע הם גם יכולים להעדיף את המסך הקטן יותר שבידם על פני הגדול יותר שמשדר את תוכני הטלוויזיה (בהנחה שהם לא צופים בתוכני הטלוויזיה במכשיר הקטן). אולי האינטראקטיביות תחייב אותם לצפות בריכוז רב יותר בטלוויזיה. הרי במקרה הזה הם היוצרים והתסריטאים, כמעט.

 

כל זה אולי מסביר את הנחיצות של היצירה האינטראקטיבית מצד גופי השידור, שאולי יאמצו אותה כשיטה. באשר לצופים, בשלב זה ניכר שלא מדובר בהמצאה ברמה של מכשיר מקליט כ'יס מקס', שירות VOD או אפילו משחק כ'אנגרי בירדס'. כלומר, זאת לא המצאה משנת־חיים, שאי אפשר לדמיין איך הסתדרנו בלעדיה קודם לכן. אבל אולי זאת התחלה של עוד דרך לצרוך סיפור.

 

יש המצאות עלילתיות שמקדימות את זמנן, כמו למשל הסדרה 'רצח מדרגה ראשונה' של סטיבן בוצ'קו מ־1995, שניסתה לספר סיפור אחד לאורך עונה שלמה, ולא סיפור בפרק כפי שהיה מקובל עד אז (עיתוני ארה"ב אף תהו בכותרות הביקורות שפרסמו, "האם אמריקה יכולה להתרכז לאורך זמן רב כל כך?"). הסדרה לא הייתה הצלחה, וגם לא קאלט כמו 'טווין פיקס' שהקדימה אותה עם הציר העלילתי הזה, אבל הרעיון הזה של מקרה רצח אחד המפוענח לאורך עונה שלמה קיים באינספור סדרות מתח ודרמה היום.

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

איור: סוהיני טל

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019