fbpx

אני אנווט // האם הז'אנר האינטראקטיבי צפוי לכבוש את מסכי הטלוויזיה שלכם?

0

אי שם בניינטיז נפתחה מסעדת 'מונגוליאן גריל בר' בתל אביב. במהרה היא הייתה לתופעה מסקרנת. מקום שמגיעים אליו סועדים ומרכיבים לבד מנות אסייתיות משלל אפשרויות – כמה סוגי בשר, ירקות ורטבים – כל סועד בתורו הניח את התערובת האישית על פלטה חמה, הקפיץ וערבב, ובסוף קיבל מנה אישית, מעשה ידיו להתפאר. האם המנה האינטראקטיבית הזאת הייתה טובה יותר מזו שהיה מכין שף מיומן במסעדה רגילה? ספק גדול. אבל זה היה מיוחד, שונה, אינדיבידואלי. ובשורה התחתונה? לא קיים יותר.

נדלג שני עשורים קדימה. כעת אנו בסוף שנות העשרה של המילניום השלישי בלוח הגרגוריאני, בעיצומו של תור הזהב המתמשך של הטלוויזיה. ולאחרונה עלה בענקית הסטרימינג נטפליקס סרט טלוויזיה ממפעלות הדיסטופיה העתידנית 'מראה שחורה' ששמו 'בנדרסנאץ". וגם הוא – אינטראקטיבי.

'בנדרסנאץ" מתחיל בשנת 1984, ברפרור ברור לרומן של ג'ורג' אורוול, ומתמקד בגיבור סטפן (פיון ווייטהד), מעצב משחקי מחשב צעיר. סטפן מנסה לעבד ספר מסוג "בחר לך הרפתקה" למשחק וידיאו אינטראקטיבי, שגם שמו 'בנדרסנאץ". ככל שהצופים מתקדמים בעלילה, הם מתבקשים לקבוע בעזרת השלט מהלכים בחייו של הגיבור. כמו למשל כיצד יגיב לטראומה משפחתית, לקונספירציות אפשריות ולעיצוב המשחק ההולך ומסתבך שלו. האם הוא ישתמש בסמים? האם ילך לטיפול? האם יהרוג את אביו? האם יקשיב לקלטת של 'תאומי תומפסון', או אולי ללקט של 'לזה אני קורא מוזיקה!'. דבר אחד ברור, כל בחירה יכולה להעביר אותו על דעתו.

'בנדרסנאץ'

'בנדרסנאץ'

אלה החלטות משמעותית ואף הרות גורל במידה. כי לפחות בזמן הצפייה, זמן שמדלג קדימה ואחורה, אי אפשר לשנות יותר מדי מהלכים ברגע שכיוון מסוים נקבע. אם רוצים, אפשר אחר כך להתחיל לצפות בסרט מחדש ולבחור כיוונים שונים לגמרי – אבל ברגע שהוחלט על צעד מסוים, צריך להתקדם ממנו והלאה. אם בוחרים שלא לבחור באפשרויות המוצגות ב'בנדרסנאץ", הסרט פשוט יתקדם לפי אחת העלילות שלו – עד סופה.

תסמכו על נטפליקס

עם עלייתו של הסרט מבית 'מראה שחורה', שוב גבר העניין בטלוויזיה ובקולנוע אינטראקטיביים. כלומר, תוכן וידיאו המזמין השתתפות פעילה בעיצוב מהלך הנרטיב שלו. בעקבות שידור הסרט הזה אפשר יהיה לראות בעתיד עוד ניסיונות ובמקביל לנסות להיזכר בדוגמאות אחרות מן העבר.

מובן מדוע בנטפליקס האמינו בניסוי הטלוויזיוני הזה. שירות הסטרימינג חובק העולם שינה בשנתיים האחרונות את המודל שבו צופים בטלוויזיה באופן רדיקלי. כעת הם מנסים לפרוץ עוד גבולות ולהפריח עוד שממות. אם לפני המודל הנטפליקסי היה מודל של רשתות ארציות אמריקאיות, שלהן סדרות העולות בעונות מסוימות של השנה (הרוב – החשובות לפחות – בסתיו, מקצת בחורף, ועוד פחות מזה בקיץ), כמעט תמיד עם כמות קבועה של פרקים. לצידן התקיימו ערוצי כבלים החותרים תחתן עם סדרות מיוחדות, העולות מתי שנוח לערוצים, עם כמות קטנה יותר של פרקים המשודרים אחת לשבוע; וכמובן, הערוצים שמתקיימים מהשאריות – ומשדרים שידורים חוזרים בסינדיקציה.

ואז בא השירות הזה ופשוט מעלה את כל הסדרות, עם כל הפרקים, בבת אחת וברצף. לפני נטפליקס, הרעיון להעלות את כל הפרקים של סדרה בפעם אחת היה נחשב לבזבוז כלכלי. היום הוא מתבקש – ואיש לא דואג לרווחתה של נטפליקס, להפך. מאחר שזה הצליח, אומרים פרנסי השירות לעצמם, צריך לחשוב על עוד דרכים לחדש ולסקרן את הצופים.

הגיוני גם שיוצרי 'מראה שחורה', שכל תכליתה היא לדמיין ולהזהיר מפני השינויים הטכנולוגיים העתידיים, יהיו הראשונים להתנסות בהגשת סדרת טלוויזיה שהיא על גבול המדע הבדיוני, במתכונת הזאת.

'Buddy Thunderstrucks'

'Buddy Thunderstrucks'

כאן חשוב להדגיש, 'מראה שחורה' לא הייתה הראשונה שעשתה את זה במתכונות קצת שונות, ואפילו לא הראשונה במתכונת הזאת בנטפליקס. קדם לכך ניסיון אינטראקטיבי בתוכניות ילדים, שוב בנטפליקס. 'Puss In Book: Trapped in an Epic Tale' ו'Buddy Thunderstrucks', שעלו לשירות ב־2017, היו הראשונות שאיפשרו לילדים להחליט כיצד הסדרה תתפתח. הראשונה הציעה לצופים יותר מ־12 החלטות עלילתיות. עוד סדרות שאיפשרו פעילות אינטראקטיבית אצל ילדים היו 'מיינקראפט' ואחרות (האחרונה מבוססת על משחק מחשב אהוד במיוחד).

בכתבה לאתר The Verge הסבירה מנהלת החדשנות של נטפליקס, קרלה אנגלברכט פישר, מדוע התחילו קודם עם תוכניות ילדים. "ילדים כבר נוגעים במסכים, מדברים אליהם", אמרה. "הם חושבים שהכל אינטראקטיבי".

תנו לצפות בשקט

עכשיו כשזה נעשה, גם בסדרה למבוגרים, נשאלות עוד כמה שאלות על הניסוי הזה: ראשית, האם הוא הוכח כנחוץ, טוב, או לפחות מהנה? האם מדובר בהתחלה של שינוי הצפייה בטלוויזיה? והאם זה באמת כל כך חדש, או שהיו לזה תקדימים ולא מדובר ביותר מטרנד חולף? על כל אלה ננסה להשיב כאן.

נתחיל בשאלה הפשוטה: האם כל העניין הזה טוב או מהנה? התשובה כמובן תלויה בנשאלים. בארה"ב הביקורות ל'בנדרסנאץ" היו מעורבות. ה'ניו יורקר' קבע שזה "ניסוי מרגש, לא רק משום שהוא מוצג על במה מרכזית של נטפליקס, אלא בגלל החיבור המחוכם בין תוכן לצורה. בלעדי החיבור הזה היה מדובר יותר בגימיק מאשר במהפכה". ב'לוס אנג'לס טיימס' גם התרשמו מאוד מ"המכניקה האינטראקטיבית", ועל הסרט כתבו כי "הוא מבוצע לעילא, מאורגן ומהודק, היוצרים חשבו בו על כל פרט והוא גם פשוט כיפי".

והיו אחרים שהתפעלו פחות. רבים דיברו על הגימיקיות שבהחלטה להפוך את הסרט לאינטראקטיבי. במאמר ב'פורבס' הפנו את תשומת הלב לבעיה: "מבקרים וצרכנים אמרו כי איבדו עניין בהתפתחות הדמויות והיו מרוכזים לגמרי בקבלת החלטות. זה יכול להפוך צפייה בטלוויזיה למשהו הדומה למשחק מחשב. (…) כאשר אתם אחראים להתפתחות עלילתית של סדרה, אתם לא חווים מנוחה, כמקובל ברוב הצפייה השגרתית מול המסך, אלא מתח. חוץ מזה, הרבה מסכים לא תמכו בסרט האינטראקטיבי".

ב־CNN נאמר: "בשורה התחתונה (…) סיפור המסופר היטב ונצפה באופן פסיבי, תמיד ינצח סיפור בינוני שמעמיד פנים שהוא שם את הצופה בכיסא הנהג". וגם ב'דיילי ביסט' לא התלהבו: "מתברר שכאשר טלוויזיה נהפכת למשחק מחשב, האמינות של הסיפור מוכתמת על ידי הריגוש שבבחירה ובשליטה".

מהפכה? עדיין לא

בעניין משחק המחשב והרעיון לשלב בין שתי החוויות של המסכים, אין ספק שהרעיון להפוך את הצפייה לאינטראקטיבית לקוח מהעולם הזה. הצעירים שבין הצופים של נטפליקס גדלו על משחקי מחשב ומשחקי קונסולות למיניהן. הם מורגלים בבחירת המהלכים של הדמויות שהם משחקים איתן. נכון לחזר אחריהם בדרך הזאת. גם המבוגרים יותר מכירים ביטויים אחרים של טלוויזיה אינטראקטיבית, כמו למשל בתוכניות ריאליטי או תחרויות ריאליטי – הקהל מצביע מביתו ומשפיע על עתידם של המתמודדים, בין אם הם דיירי 'האח הגדול' או על בימת 'אמריקן איידול'. כלומר, אינטראקטיביות מסוימת כבר קיימת מזמן.

כמו כן, הרבה מהצופים אוחזים במכשיר אחד נוסף במקביל לצפייה בטלוויזיה – סמארטפון או טאבלט; דעתם מוסחת והם לרוב עושים כמה פעולות במקביל. בכל רגע הם גם יכולים להעדיף את המסך הקטן יותר שבידם על פני הגדול יותר שמשדר את תוכני הטלוויזיה (בהנחה שהם לא צופים בתוכני הטלוויזיה במכשיר הקטן). אולי האינטראקטיביות תחייב אותם לצפות בריכוז רב יותר בטלוויזיה. הרי במקרה הזה הם היוצרים והתסריטאים, כמעט.

כל זה אולי מסביר את הנחיצות של היצירה האינטראקטיבית מצד גופי השידור, שאולי יאמצו אותה כשיטה. באשר לצופים, בשלב זה ניכר שלא מדובר בהמצאה ברמה של מכשיר מקליט כ'יס מקס', שירות VOD או אפילו משחק כ'אנגרי בירדס'. כלומר, זאת לא המצאה משנת־חיים, שאי אפשר לדמיין איך הסתדרנו בלעדיה קודם לכן. אבל אולי זאת התחלה של עוד דרך לצרוך סיפור.

'רצח מדרגה ראשונה'

יש המצאות עלילתיות שמקדימות את זמנן, כמו למשל הסדרה 'רצח מדרגה ראשונה' של סטיבן בוצ'קו מ־1995, שניסתה לספר סיפור אחד לאורך עונה שלמה, ולא סיפור בפרק כפי שהיה מקובל עד אז (עיתוני ארה"ב אף תהו בכותרות הביקורות שפרסמו, "האם אמריקה יכולה להתרכז לאורך זמן רב כל כך?"). הסדרה לא הייתה הצלחה, וגם לא קאלט כמו 'טווין פיקס' שהקדימה אותה עם הציר העלילתי הזה, אבל הרעיון הזה של מקרה רצח אחד המפוענח לאורך עונה שלמה קיים באינספור סדרות מתח ודרמה היום.

הלקח מסרטי התלת־ממד

לעומת זאת, סרטי תלת־ממד, שהפכו ללהיט ענק בתחילת העשור הנוכחי – תופעה שאף זכתה לשם "אפקט אווטאר" על שם הלהיט של ג'יימס קמרון – נמצאים בירידה. עיקר נוכחותם כיום הוא בזכות האהדה המסוימת שעדיין קיימת לחוויה אצל קהל צעיר, ובעיקר בזכות העובדה שזה איפשר לבתי הקולנוע לייקר את הכרטיסים לסרטים. "אין בזה חדש של ממש", נכתב באתר Collider. "תלת־ממד היה להיט הן בשנות ה־50 ובשנות ה־80, אלא שהפעם זה היה אמור להיות אחרת בגלל הקִדמה הדיגיטלית. התלת־ממד היה אמור להיות כלי חדש שקולנוענים יכלו לתעל לסיפור קולנועי, אבל זה לא קרה.

"אף שהיה בום בקופות התלת־ממד בגלל סרטים כמו 'אווטאר' ו'אליס בארץ הפלאות', האופנה הזאת חלפה. ב־2017 ירדו ההכנסות בקופות ב־18% ל־1.3 מיליארד דולר בשנה, הירידה החדה ביותר שנרשמה בשמונה השנים שקדמו לה, וירידה משמעותית מההכנסות בסך 2.2 מיליארד דולר שנרשמו מסרטים כאלה ב־2010".

כמו בכל מנוע עסקי, ענקי הבידור חטאו בשימוש יתר. "הרצון לקדם סרטי תלת־ממד היה הגיוני מבחינה עסקית. זאת הייתה דרך למכור כרטיסים יקרים יותר וכן להעניק חווייה שרק אולם הקולנוע יכול לספק", נכתב בקוליידר. "זאת הייתה דרך להילחם בטלוויזיה ובעלייה של נטפליקס. אם האולפנים לא היו משתמשים בו לעייפה, הם לא היו עדים למותו כעת".

זהו לקח שגם היצירה האינטראקטיבית יכולה להפיק. בינתיים היא לא נשחקת בכלל. אבל עוד מוקדם לקבוע שזה לא יקרה. בכל מקרה, גם לה היו תקדימים.

יצר מגיפה קולנועית, 'אווטאר'

יצר מגיפה קולנועית, 'אווטאר'

אינטראקטיביות באמצעות פרספקטיבה

ב־2016 הוקרן בכמה בתי קולנוע בארה"ב הסרט 'משמרת לילה' ('Late Shift'), על מאט (ג'ו סאוורבטס), סטודנט שנכפה עליו להשתתף בשוד של בית מכירות. בעזרת אפליקציה שהתקינו הצופים לפני הצפייה בסרט, הם יכלו להחליט על כל מיני מהלכים ככל שהתקדמה ההקרנה – איך שיחה תתקדם, איך מכירה תסתיים. הסרט הציע שבעה סופים שונים, ויותר מ־100 אפשרויות שיובילו לאחד מהם. אלא שהיה על הצופים לפעול מהר – אחרת הסרט התקדם לפי גרסת הבמאי הראשונית.

ב־2018 היה ניסיון אינטראקטיבי אחר בטלוויזיה. 'מוזאיק', מותחן של סטיבן סודרברג, מבכירי הבמאים בהוליווד, שודר ברשת HBO כסדרה בת שישה פרקים – וקודם לכן כאפליקציה. המשתמשים אמנם לא יכלו להשפיע על העלילה של הסדרה, אבל הם יכלו לבחור דרך נקודת המבט של מי מהדמויות לצפות בה, וכך ללמוד דברים שונים על ההתרחשויות בה. המשתמשים יכלו גם לחקור לבדם בעזרת קריאת מסמכים, מיילים, דו"חות משטרה ועוד גילויים שהוצעו באפליקציה. הסדרה הציעה תכנים כמעט זהים, אבל בלי העבודה הקשה.

הבמאי ארמן פֵּריאָן נדרש לעניין "העבודה הקשה", כלומר המאמץ הנדרש מן הצופה בצפייה אינטראקטיבית – וניסה לפתור את זה בדרך אחרת בסרטו 'הנהר הזועם' ('The Angry River') מ־2017. כמו הסדרה של סודרברג, גם הסרט הזה הוא אינטראקטיבי, וגם הוא לא מציע דרך לשנות את העלילה – אלא את האפשרות לצפות בו דרך נקודות מבט שונות. במאמר ב'פורבס' מסופר ש"כאשר פריאן יצר את הסרט האינטראקטיבי שלו, הוא רצה שהטכנולוגיה תהיה שקופה מבחינת הצופים ותשאיר אותם עם חוויית צפייה רגילה, אבל לגמרי אחרת".

'מוזאיק'

'מוזאיק'

"רציתי לעשות סרט שבו הקהל ישפיע על הסרט", אמר פריאן, "אבל מבלי שהוא יצטרך לצאת מהחוויה של הצפייה על ידי הקלקות ותנועות. הוקסמתי מהאפשרות של הקשר בין ראייה ופרספקטיבה, משהו שאני מאמין שהוא מהותי לקולנוע. הגעתי למחקר על מעקב העין, וזה איפשר לי להשיג את מבוקשי באופן שיהיה נגיש לקהל, מבלי לפגום בחוויה ומבלי שזה יהיה יקר מדי".

פירוש הדבר שהסרט, העוקב אחר משפחה של מבריחים מפורטלנד, אורגון, יבטא את תחומי העניין המודעים והלא מודעים של הצופים. זאת בעזרת טכנולוגיה של מעקב אחר תנועת העין, שתקבע באיזו דמות הצופים הכי מתעניינים – והם ילוו את ההתרחשויות מנקודת המבט שלה. זה דבר שיוביל לאחת מחמש סיומות אפשריות של הסרט. בזכות הסרט הזה קיבל פריאן את פרס הבמאי הצעיר בפסטיבל קאן בשנה שעברה. בהמשך הפך למושא סיפורו של הסרט התיעודי מבית ערוץ 'ארטה', על "העתיד של הגשת סיפור".

"מרגש אותי לחשוב שהאמנות האינטראקטיבית תפתח דיאלוג בין הקהל והאמן", אומר פריאן. "אני רוצה לשאול שאלות ולראות מה התשובות שלכם דרך אמנות. סיפור אינטראקטיבי מאפשר לנו לשלב את עצמנו בתוכו. כולנו הרגשנו את הלב שלנו מאיץ כשצפינו במותחן, ונמס כאשר ראינו שחקנים יפהפיים – למה שלא נעשה עוד שימוש בזה?".

'הנהר הזועם'

'הנהר הזועם'

הזמנים שבהם קשקשנו על המסך

טלוויזיה אינטראקטיבית נוסתה כבר בעבר בדרכים הרבה פחות מתוחכמות מאשר מעקב אחר תנועת עין. באמצע שנות ה־90 נהנו סרטים אינטראקטיביים מעדנה מסוימת, בגרסאות של משחקי מחשב. מתכנתי המשחקים הצליחו לשלב סרטים בתוך המבנה של המשחק.

ב־1998 הופק הסרט 'Tender Loving Care', שטען כי הוא מעניק "חוויה דומה למשחק מחשב בזמן הצפייה". הסרט חולק לכמה פרקים, שביניהם הצופים יכלו להשתלב בסיפור בדרכים שונות. אחרי צפייה בכל פרק המשתמשים נשאלו על המסך כמה שאלות כדי לבחון את עמדתם באשר למה שהם ראו, ורק אחרי מענה על השאלון חזרו לאירועים. הסרט כלל סצנות משתנות וסופים רבים, שהושפעו ממידת המעורבות של הצופים.

עוד קודם לכן, בין השנים 1953–1957, שודרה תוכנית ילדים בשם 'ווינקי דינק ואתם' בכל שבת בבוקר. היא עקבה אחר הרפתקאותיו של ווינקי דינק וכלבו ווּפר. הילדים בבית, שרכשו ערכה עם יריעת פלסטיק שקופה, יכלו להשתמש בה באופן אינטראקטיבי. כלומר, באופן המוגבל מאוד של העידן ההוא. כך, למשל, הם היו מצמידים את היריעה למסך ומציירים עליה גשר וכך עוזרים לווינקי דינק לחצות בעזרתו נהר באמצע מרדף מותח. בכל פרק היה קטע של ציור בנקודות שצריך לחבר ביניהן על היריעה המוצמדת. המנחה היה מבקש מהילדים לעשות זאת בבית כדי שווינקי יוכל להמשיך בדרכו.

באתר VideoUniversity מספרים שהסדרה הייתה מאוד פופולרית בגלל המהלך השיווקי הזה שבוצע בשנות ה־50 בארה"ב, השנים שבהן הילדים גילו את הטלוויזיה. הסדרה אפילו שבה לשידורים חוזרים של כל 65 הפרקים שלה בין השנים 1969 ל־1973, ובשנות ה־90 יצאה לשוק ערכה חדשה של 'ווינקי דינק', בסמוך לעליית פרקים חדשים של הסדרה. לבסוף ההפקה הופסקה, בגלל חששות הולכים וגוברים מפני סכנות הקרינה של הטלוויזיה שהילדים נצמדו אל המסך שלה בעקביות, וכן בגלל תלונות רבות של הורים שלעיתים קרובות ילדיהם לא ציירו על יריעת הפלסטיק – אלא קשקשו ישירות על מסך הטלוויזיה עצמו.

בעידן של נטפליקס, הטכנולוגיה המתקדמת וההתמכרות שלנו לצפייה בשני מסכים במקביל, החשש הזה כבר לא קיים. אולי רק מאצבעות שמנוניות כתוצאה מאכילת ג'אנק בעת הצפייה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook