fbpx

אנחנו נגד הם // הטור של לילך וולך

אני יודעת לומר מיד מי זה "אנחנו" ומי זה "הם", כולנו יודעים. העניינים האלו נסגרים כבר במוח הזוחלי שלנו

0

האנחנו נגד הם הראשון שלי היה ארגנטינה־ישראל. אני לא חושבת שזה אפילו היה מכוון במיוחד מצד ההורים הארגנטינאים שלי, שלא היו מרירים במיוחד כלפי המולדת השנייה. היו את מעט הדברים הרגילים: ישראלים רוצחים את הבשר שוב עם המנגלים הנמוכים שלהם. אנשים לא יודעים לעמוד בתור כמו בני אדם. אין בשום מקום ריבת חלב נורמלית. כולם עצבנים גם כשאין סיבה. מרחב אישי הוא לא מרחב אישי. ברחנו מהפשיסטים שם, נתקלנו בפשיסטים כאן. הדברים הרגילים.

לא ידעתי אז לומר מה שונה בילדים הישראלים־לגמרי, אבל ידעתי ששונה. והם דיברו אל ההורים שלהם שונה, וההורים שלהם ענו להם שונה. פעם אחת הוזמנתי לארוחת שישי אצל ליאת, בתה של המטפלת של אחותי התינוקת. אהבתי את הבית של ליאת, היו בו דברים שלנו לא היו: תמונות מוזהבות של רבי זקן, ריח של קפה שחור ומה שאזהה שנים אחר כך ככורכום, זרים של פרחי פלסטיק בכל מיני צבעים, ממתקים משומשום ושקדים מצופים בסוכר קשה. התרגשתי מאוד מההזמנה, לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, זו שהלכתי איתה להופעה של מרסדס סוסה. חשבתי שוודאי כל כך מצאתי חן בעיני משפחת אבוטבול, שהחליטו כולם יחד להזמין אותי להצטרף לשעה האינטימית שבה כל אחד בבית שלו.

על שולחן השבת חיכו חלה גדולה מכוסה מפית, שפע צלוחיות סלטים גדושות ופחיות קולה וספרייט פתוחות. תרמתי בנדיבות למשפחת אבוטבול את המעט שידעתי בגילי הרך על העולם ועל גזים שבורחים. הסבירו לי, בפנים משועשעות, שאחרי שנכנסת שבת אסור לפתוח פחית. הסברתי בחזרה, כמו העליזה גרוסקופ חכמוני שאני, שאני כן יכולה. שלמעשה אני יכולה להראות להם עכשיו שמותר לי, אם נשארו במקרה עוד פחיות סגורות במטבח. הם לא היו מעוניינים. בבית של ליאת רצו לדעת אם אצלנו בבית אוכלים חלב ובשר ביחד. אני חושבת שבהתחלה התפארתי שכן, אצלנו עושים הכל רגיל, וכשהתגובות היו פחות מתרשמות משציפיתי, שיניתי את התשובה לכמעט אף פעם לא, למעשה אני לא יכולה לזכור אף דוגמה.

לא הצלחתי ליישב את חוסר הנחת שכרסם בי, עם זה שהשקו אותי והאכילו אותי והתעניינו בי ובדעותיי אצל המשפחה של ליאת. אני עדיין לא בטוחה אם הייתה בזה נדיבות גרידא מצידם, תשוקה מיסיונרית זעירה, או השתעשעות בקופיף מגולח ומלובש. לא הסכמתי לחזור על החוויה, למרות שהיא קיפלה בתוכה מחמאה ועלתה כאפשרות עוד כמה פעמים. היה לי מאוד ברור, בלי לומר שום דבר מזה להוריי, זה אנחנו נגד הם.

——

ב"אנחנו" אני לא מתכוונת ולא התכוונתי גם אז רק לתא המשפחתי הזעיר שלי. בירושלים של שנות ה־80 היו לא מעט עולים חדשים ארגנטינאים, והשערות הדקיקות שבפנים פנים האוזן היו מסתמררות כשהייתי קולטת אפילו פירור של ספרדית ברחוב. גם הם היו אנחנו. אפילו שלא, כפי שהסבירו לי כששאלתי, לא כל מי שדובר ספרדית במקום הזה הוא משפחה. ואם נכנסנו לניואנסים, יכולתי לזהות שגם בתוך האנחנו הארגנטינאי יש עוד כל מיני סוגי אנחנו קטנים יותר. ועדיין, היה מקום יציב ועיקש שחשב, עדיין חושב, שהם גם כן קצת משפחה.

אחרי כן נוצרו אנחנואים חדשים. אני לא זוכרת אם זו הייתה מורה בבית הספר, אני לא מצליחה לזכור את אמא שלי כזו שאומרת לי, "אם את לבד ברחוב, אם הלכת לאיבוד או אם את צריכה עזרה, תחפשי קודם כל אישה. אם אין אישה, פונים לגבר עם כיפה". ורק אז לגבר רגיל? "אנחנו לא פונים לגבר רגיל".

מעגלי האנחנו התרחבו והסתדרו מחדש. אנחנו נשים. אחר כך אנחנו גברים, אבל עם כיפה. בירושלים, בשנות ה־80, גבר עם כיפה אומר שזה לא גבר ערבי. אנחנו לא גבר ערבי. אני מוכרחה להניח שזה לא משהו שאמא שלי אמרה. אנחנו הכרנו יותר גברים ערבים מאשר גברים עם כיפה. אבל משהו עקרוני כבר חלחל. בחוץ לבד מפחיד, ובחוץ לבד אני צריכה לדעת לזהות במהירות מי משלנו.

אני יודעת לומר מיד מי זה "אנחנו" ומי זה "הם", כולנו יודעים. אנחנו נושמים לרווחה כשאנחנו פוגשים מישהו דובר עברית בשדה תעופה זר. מתרככים למראה שרשרת מגן דוד על שותף לקרון באיזו רכבת בארץ רחוקה. אותה שרשרת, פה בתחנת סבידור מרכז? לא בטוח. תלוי איפה מיקמת את האנחנו וההם במשוואה החדשה הזו. לא חשוב באיזה מין בית גדלת ועל איזה מין ערכים – אנחנו מתובנתים כימית להגיב בשטף חיבה למי שדומה לנו, וברתיעה ממי שלא. כל מערכת קבלת ההחלטות במילי־השנייה שלוקח לנו להחליט אם אנחנו בטוחים או בסכנה, בכלל לא מספיקה לעבור דרך החלק השכלתני של המוח. העניינים האלו נסגרים כבר במוח הזוחלי שלנו. זה אנחנו והם. אנחנו נגד ההם. זה מספיק עבור אוהדי קבוצות כדורגל, זה מספיק כדי להצית מלחמות, זה מספיק כדי לעצור את הנשימה בלי לרצות בזה כשנכנס למעלית אדם מצבע אחר. זה הספיק כדי שלא אוכל לזהות, לא משנה כמה רציתי בכך, את ליאת והמשפחה שלה כ"אנחנו" החדש שלי. וזה העציב אותי זמן רב.

——

כל השנים סיפרתי לעצמי את הסיפור הזה אחרת. ראיתי בזה איזה קלאש דיקנסיאני, היתומה הקטנה שלא מצליחה למצוא את מקומה במשפחה המאמצת החמה אך זרה בעיקרה. חשבתי "אנחנו פשוט הגענו מאוחר מדי, אחרי שחילקו כבר תפקידים ושורות". המלודרמה המהגרית מאוד שבתה את ליבי, כי גם אם לא הקלה על שום דבר, היא כן נתנה צורה והקשר לתחושה שה"אנחנו" שלי קטן בהרבה משל ההם.
בסיפור שעגול יותר מהחיים עצמם, הייתי צריכה לגדול ולהינשא לאחיה הגדול של ליאת אבוטבול, מושיקו אבוטבול, שלא גילה בי מעולם שמץ של עניין או אפילו אותת הכרה בקיומי. זה לא קרה. דברים אחרים קרו בִּמקום.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook