fbpx

אמת לשעתה // מ'אני, טוניה' ועד 'חוליגן אמריקאי': אמת ועובדות בקולנוע

כך משחקים הקולנוע והדוקו בעידן הנוכחי עם האמת והעובדות

0

באחד הפרקים של 'ארץ פראית מאוד', סדרת הדוקו המדוברת של נטפליקס על אושו ומאמיניו, מספר רוברט וויבר, העוזר לתובע המחוזי באורגון, סיפור מטורף. מטורף אפילו בסטנדרטים של שאר המעשים המיוחסים לנפשות הפועלות.

וויבר מספר כיצד ניסו שליחים מטעם רג'נישפורם (העיירה של מאמיני אושו שהוקמה באזור) לזהם את מאגרי המים האזוריים, במסגרת מאבקם בשלטונות המקומיים. לדבריו, הם ניסו להחדיר למאגרי המים בונים חולים, וכשנתקלו בקשיים לוגיסטיים – מוטות ברזל מסורגים שמנעו את כניסת הבונים השמנמנים – הם טחנו אותם בבלנדר ושפכו את הנוזל שנוצר פנימה.

אחרי פאוזה קצרה לזעזוע הנדרש מוסיף וויבר, "אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי, אבל הוא סופר לי על ידי מישהו שהיה שם". בום. הסיפור הזה נבלע בתוך בליל הטירוף שרובו ככל הנראה אכן אירע באותן שנים באורגון. סיפורים פנטסטיים על הונאות ענק, ניסיונות רצח, הרעלה המונית וקרשנדו של מין, כוח, כסף וניו אייג'. האם כל אלה קרו באמת? באמת שזה לא משנה.

׳ארץ פראית מאוד׳ // צילום: Samvado Gunnar Kossatz , ויקיפדיה

׳ארץ פראית מאוד׳ // צילום: Samvado Gunnar Kossatz , ויקיפדיה

זה זמן רב שאין משמעותה של המילה "דוקומנטרי" שיקוף המציאות כהווייתה. מניפולציות הן חלק מהמשחק כבר שנים. אבל נראה שתהליך הבידוריזציה של הסוגה התיעודית לא יכול היה למצוא לעצמו כר פורה יותר מזה שבתקופתנו, בעידן טראמפ. כי כשהניוז הן פייק, והעובדות הן הצעת הגשה, אין לה לתרבות ברירה אלא לרתום את הגבולות המיטשטשים לעזרתה ולהפוך אותם לאמצעי מבע חדשים.

אם בעבר היו היוצרים הדוקומנטריים מנסים להחביא את המניפולציות שהם עושים על החומר המצולם, הרי שעכשיו אף אחד לא מסתתר. הקאט מגיע אחרי המשפט המפליל, אין במה להתבייש. כולם עושים את זה. נכון, לא נכון, מה זה משנה? הסיפור הוא טוב, ואם זה מספיק למנהיג העולם החופשי אז בטח שגם לנו מותר.

בעבר הייתה זו נחלתם של יוצרי בדיון לספר סיפורים פנטסטיים, לבדות נרטיבים, להרכיב מחדש עולמות מאבני המשחק של המציאות. כיום זה המגרש של כולם. בתקופה שבה לכל איש יש שם ואת האמת שלו, השיח התרבותי הדינמי מגיב בדרך היחידה שהוא מכיר: יצירה. האמת היא פלסטלינה והיוצרים עושים בה כבשלהם, משחקים עם העובדות והופכים את היעדר העוגן העובדתי לשחקן חדש בערכת הכלים היצירתיים שברשותם.

הנה כמה דוגמאות.

לענה (Wormwood) / ארול מוריס

ב־1988 הוקרן לראשונה 'הקו הכחול הדק', פסגת יצירתו של הבמאי התיעודי המוערך ארול מוריס, והסרט שבמידה רבה היה הראשון לבשר את לידתו של הז'אנר החדש – True Crime. הסרט בחן מחדש את סיפורו של רנדל אדמס, צעיר אמריקאי שהורשע ברצח שלטענתו לא ביצע. תוך כדי כך הוא הציג דרך חדשה לספר סיפור בקולנוע התיעודי, בין היתר עם סצנות מבוימות, שתפקידן למלא את הוואקום הוויזואלי לסיפור שלא תועד בזמן אמת.

׳לענה׳

׳לענה׳

'הקו הכחול הדק' נחשב עד היום לאחד הסרטים החשובים בז'אנר ורבים טוענים שבזכותו נפתח לבסוף מחדש תיקו של אדמס (הוא זוּכּה ויצא לחופשי). מורשתו הקולנועית של מוריס הפכה ללחם חוקם של יוצרים דוקומנטריים בכל העולם. במידה רבה היא אחראית לסדרות כמו 'הג'ינקס' ו'Making a Murderer' הפופולריות.

בהקשר הזה, כשדוקו־פשע הפך שם קוד ללהיט כמעט בטוח, החליטו בנטפליקס לחבור אל אבי הז'אנר ולתת לו להתפרע עם סדרת דוקו חדשה בשם 'לענה' ('Wormwood') שמספרת את סיפורו של פרנק אולסן, מדען אמריקאי שהשתתף ללא ידיעתו בניסוי שערך ה־CIA עם אל.אס.די וקפץ (?) אל מותו ימים ספורים לאחר מכן.

׳לענה׳

׳לענה׳

חקירת הפרשה של פרנק אולסן הופכת ב'לענה' להסתעפות של תיאוריות קונספירטיביות יותר ופחות. בראשן החשד שמא השקיפות שבה נקטו ב־CIA – שמספר שנים לאחר מכן הודו בניסויים ובהשתבשותם במקרה של אולסן – תפקידה להסיט את תשומת הלב מסיפור גדול וקודר הרבה יותר, שקשור למה שאירע באותה תקופה במשרדי הארגון.

הסדרה עלתה לספרייה של נטפליקס, והאלגוריתם היעיל עשה את שלו והחל להציע אותה לאנשים שמקוטלגים על ידו כצרכני דוקו. אלא שאז תקף את הצופה המיומן רגע של בלבול. 'לענה' נפתחת כמו סדרת דרמה איכותית, שספקיות הטלוויזיה היו שמחות להתהדר בה. היא נראית ומתנהגת כמו דרמה מתוסרטת לכל דבר, כולל שחקן קולנוע מוכר ומוערך בתפקיד הראשי (פיטר סארסגארד).

לצד סצנות מבוימות ומשוחקות היטב, משבץ מוריס ראיונות שערך עם האנשים האמיתיים שהיו מעורבים בפרשה. בראשם עם בנו של אולסן, אדם כה רהוט ומסתורי עד שלפעמים נדמה שגם דבריו הם בעצם תסריט שנכתב היטב על ידי מישהו אחר.

כשמוריס לוקח את סארסגארד, ולצידו שחקנים מוכרים נוספים מהנוף המתוסרט (מולי פרקר מ'בית הקלפים' וג'ימי סימפסון מ'ווסטוורלד'), הוא משחק עם מוסכמות הז'אנר באופן כזה שיוצר היבריד חדש לחלוטין. זה כבר לא דוקו שעושים בו מניפולציות לצורכי דרמה באמצעות "צילום מחדש" של דברים שאירעו. מאידך, זו בטח לא דרמה שמבוססת על סיפור אמיתי. זהו יצור כלאיים פורץ דרך שלוקח משני העולמות. 'לענה' הפילם־נוארי נראה ומרגיש כמו סרט שהיצ'קוק היה שמח להיות חתום עליו. בינות לענני עשן הסיגריות והצללים טווה מוריס סיפור שהאלסטיות של האמת עומדת במרכזו ומעבד את הרובד הנוסף הזה אל המסך באופן מהפנט וחדשני כמו שרק הוא (בינתיים) יודע.

חוליגן אמריקאי (American Vandal)

טרנדים הם מושג חמקמק שכולו דיוק בתזמון. הראשונים לזהותם ולאמצם יהיו אלה שייהנו מהארומה המשכרת של חדשנות ועדכניות. כל השאר יגיעו אחר כך ויעניקו לטרנד את הגושפנקה הסופית ככזה. אלה שיעלו על העגלה אחרונים ייאלצו להזין עצמם משאריות נטולות בשר, מכרסמים את מה שנותר מהעצם כעדת כלבים מורעבים. מהתופעה שעד לפני חודשים ספורים הייתה טרייה, מסקרנת ועסיסית, נותרו שיירים עייפים ושחוקים.

ואז מגיעה הפרודיה. כשכבר לא נותר מה לחדש וכולם שבעו מהטרנד, הבשילו התנאים לקחת אותו ולהפוך אותו על ראשו, או לפחות לסדר את זה כך שיחליק על הבננה. כך קרה גם לז'אנר ה"פשע האמיתי", ששם רגל בכל תחום בתרבות המערבית בשנים האחרונות.

מה שהתחיל ב־2014 עם הפודקאסט המצליח 'Serial', והמשיך עם להיטים כמו 'הג'ינקס', 'Making a Murderer' ו'The Keepers', הפך לז'אנר שכל ספקית תוכן ביקשה להתהדר בו. תהליך הבידוריזציה של הדוקו־פשע הושלם. פרשיות אמיתיות הפכו למקבילה הטלוויזיונית של הקומיקס בקולנוע – מעיין בלתי נדלה שאליו פונים כולם כדי להביא עוד ועוד חומרים, סיפורים, עוולות ומסתורין.

למה לשלם לתסריטאי אם אפשר למצוא רוצח כריזמטי ואקסצנטרי או מטיף חולני ונכלולי שיצמיד את הצופים למסכים? בעולם שבו התאמת המציאות למידותיך היא עניין שבשגרה, אין סיבה שלא לרתום את הגישה החדשה לאלוהי הרייטינג ולהפוך את מדורי הפלילים לסדרת מתח אפלה שהסקנדינבים היו שמחים לחתום עליה.

׳חוליגן אמריקאי׳

׳חוליגן אמריקאי׳

אחרי ההצלחות המסחררות, תיאוריות הקונספירציה והתנצחות המעריצים והשונאים, לכולם כבר ברור שקווי זמן הם מושג חמקמק שאפשר לשחק איתו; שבניית דרמה היא אמנות הדורשת פשרות אתיות. כך הביאה נטפליקס את התשובה המוחצת שסתמה לכולם את הפה: 'חוליגן אמריקאי', סדרה מוקומנטרית, שהיא פרודיה מושלמת על סדרות הדוקו־פשע. משתתפים בה כל כוכבי הז'אנר: צילום תזזיתי באווירת Found Footage, גילויים מפתיעים של היוצר שהופכים את הקערה על פיה בכל פרק, הצגה דרמטית של ראיות, התלבטויות "אותנטיות" לגבי הכיוון של החקירה וכיוצא באלה. לא קשה לעשות פרודיה מהז'אנר, שאף שנראה מרתק ומפתיע, בכל פעם מחדש הוא למעשה נוקשה למדי: זוועה, חקירה, טוויסט בעלילה, גילוי, סוף.

יוצרי הסדרה, דן פראולט וטוני יסנדה, שכותבים למחייתם באתרי המערכונים CollegeHumor ו־Funny or Die, לקחו את הז'אנר המצליח וחיברו אותו עם ז'אנר מצליח אחר: סדרות נעורים. הם שילבו בין המוסכמות המוכרות של הראשונה כפי שתוארו, למשחק ההיררכיות הפופולריות של השנייה (הילד הרע, החנון, המורה המרושעת וכו'). באופן זה הם הציגו תוצאה משעשעת מאוד, שהאינטליגנציה שלה מסתתרת בירידה לפרטים ובהקפדה יתרה.

'חוליגן אמריקאי' מנסה לגלות מי אחראי לריסוס ציורים של איברי מין זכריים על מכוניותיהם של מורי בית הספר ומתייחסת לסוגיה ברצינות תהומית, עד שצופה מעט פחות מיומן עשוי לטעות ולחשוב שמדובר בסיפור אמיתי לגמרי.

זו התמודדות חדשנית ומעניינת עם התרבות החברתית הרוחשת של טינאייג'רים על מהירותם לתייג ואדישותם, ועל אטימותו של הממסד החינוכי שמופקד עליהם. לצד אלה מציעים היוצרים אמירה נוקבת לגבי האופן שבו התרוקנה המילה "תיעוד" מתוכנה. הם מציגים עולם שבו בידור הוא ערך עליון. עולם שבו זהות מרסס הפינים הצעיר מקבלת טיפול זהה לזה שתקף מינית עשרות נערות שהיו תחת אחריותו, או זה שרצח את אשתו ולא נענש, רק כדי שדמותו הממצמצת תהפוך לאייקון תרבות שמופיע על חולצות ובסדרות טלוויזיה ומערכונים. הפשע הוא בידור, וככזה – אין לנו זמן לעובדות מיותרות, יש לנו קליף האנגר להגיע אליו.

אני, טוניה

בסוף 2017, בדיוק בזמן לשיא הרחש־בחש של עונת האוסקרים, יצא 'אני, טוניה', שחזר אל אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתעשיית הסקנדלים האמריקאית: פרשת טוניה הארדינג וננסי קריגן.

בינואר 1994, זמן קצר לפני אולימפיאדת החורף, הותקפה קריגן, חברת נבחרת ההחלקה האמנותית של ארה"ב לאולימפיאדה, וברכה נשברה. הארדינג, חברתה לנבחרת והמתחרה שלה, ובן זוגה דאז ג'ף גילולי, הואשמו בתכנון התקיפה ובהוצאתה אל הפועל. מה באמת קרה שם? תלוי את מי שואלים. במקרה של 'אני, טוניה' שאלו לא מעט אנשים, גם אם בדרך כלל רק מצד אחד.

'אני, טוניה' רחוק מלהיות סרט ביוגרפי סטנדרטי ש"מבוסס על מקרה אמיתי". הוא שונה לחלוטין ומצהיר על עצמו ככזה מהדקה הראשונה שבה מופיע כיתוב קצת שונה מהמוכר בז'אנר: "מבוסס על ראיונות אמיתיים לגמרי, סותרים בפראות ונטולי אירוניה עם טוניה הארדינג וג'ף גילולי".

הצהרת הכוונות ברורה מההתחלה. "חברים, אנחנו לא מתחייבים על האמת, זו האמת שלנו, כלומר שלהם, כלומר גם הם לא אומרים בדיוק את אותם דברים וגם לא בטוח שהם דוברי אמת, אבל נו, זה מה שזה". בערך. בקיצור, תיהנו מהסרט.

והסרט אכן מהנה. מאוד. הוא לא מבוים כמו ביוגרפיות הוליוודיות שלמדנו להכיר, אלא יותר כמו קומדיה קצבית, שמשובצים בה רגעים יפהפיים ואנרגטיים של החלקה על הקרח וראיונות עם כוכבי הפרשה (כלומר, עם השחקנים שמגלמים אותם). באמצעות שימוש בעדויות מול המצלמה המוכרות מהז'אנר הדוקומנטרי – שלא לומר ריאליטי – ממקם הבמאי קרייג גילספי את הסרט באזורים מבלבלים במכוון, במרחב שבין האמיתי למומצא במודע.

׳אני, טוניה׳

׳אני, טוניה׳

'אני, טוניה' ספג לא מעט ביקורת על העמדה הברורה שנקט בעד הגיבורה שנצרבה בתודעה האמריקאית (והעולמית) כשלילית. גילספי מנקה את הארדינג מרוב החשדות. הוא תולה את הבעייתיות בהתנהלותה בכך שהייתה קורבן לאלימות סיסטמטית לאורך חייה ובמערכת היחסים המתעללת שניהלה עם אמה הקשה.

הארדינג, לפי הדיווחים, שינתה אז את סיפורה ללא הרף ולבסוף דבקה באחד, שאותו אנו רואים בסרט. "אין אמת", אומרת בסרט השחקנית מרגו רובי, בדמותה של הארדינג. "היום לכל אחד יש את האמת שלו, וזו האמת שלי". משפט פנטסטי הממצה את רוח תקופתנו. כאמור, למה לבזבז את הזמן על סבטקסט כשאפשר פשוט לומר את הדברים. במובנים רבים 'אני, טוניה' הוא סרט על אמריקה של דונלד טראמפ. אמריקה שמצבה הסוציו־אקונומי רחוק מלהיות הפסגה שאליה ציפו. אמריקה של הלא משכילים, מעמד הפועלים, אלה שהקשיבו לאמת של טראמפ והחליטו שהיא מתאימה להם. זו לא ננסי קריגן, הילדה הטובה עם התלבושות האלגנטיות; זו טוניה הארדינג, הווייט טראש עם האיפור המוגזם. זו האמת שלה ועם כל הכבוד לבית המשפט, זה הדבר היחיד שקובע.

׳אני, טוניה׳

׳אני, טוניה׳

חיות אמריקאיות (American Animals)

החודש עלה בבתי הקולנוע בארה"ב הסרט 'חיות אמריקאיות', שכבר הוצג בכמה פסטיבלי קולנוע וזכה להצלחה ולהערכת המבקרים. הסרט, שחוזר לפרשת שוד מפורסמת שאירעה בקנטאקי ב־2004, נפתח בכיתוב המוכר כל כך אבל עם שינוי אחד קטן: "זה לא מבוסס על סיפור אמיתי". לאט־לאט נמחקות המילים "לא מבוסס על", ועל המסך נותר מסר ברור: "זה סיפור אמיתי" – ומבהיר מיד לצופה שהוא עומד לחזות בתרגילי אקרובטיקה נרטיבית. במרכז הסרט ארבעה סטודנטים שהחליטו לשדוד את ספריית האוניברסיטה ולהוציא משם ספר עתיק ויקר ערך. העניינים, כמו שנהוג, משתבשים.

אם במקרה של ארול מוריס ניתן לראות יצירה היברידית שמגיעה מהדוקומנטרי אל המתוסרט, הרי ש'חיות אמריקאיות' עושה את הדרך ההפוכה עם היברידיזציה אחרת ומרתקת לא פחות.

במאי הסרט בארט לייטון כבר עסק בחיבור בין דוקומנטרי למתוסרט בסרטו 'המתחזה' ('The Imposter'). כאן הוא אורז את הסרט במסגרת סיפורית מעדות הדוקו, בדומה למה שקורה ב'אני, טוניה', עם עדויות מצולמות של הדמויות הראשיות שנותנות קונטקסט ומניעות את העלילה.

אלא שכאן, והנה הטוויסט, אלה האנשים האמיתיים שלקחו חלק בשוד שאירע 14 שנים קודם לכן. הם כבר לא צעירים כמו השחקנים שמגלמים אותם, ומה שאירע להם מאז ניכר על פניהם כרמז מטרים לעתיד לבוא. אם תהיתם איך נראה ספוילר אנושי – אז ככה.

במקום שארבעת הכוכבים האמיתיים של הסיפור ישמשו את הסרט על מנת לחזק את האותנטיות שלו, לייטון עושה בהם שימוש על מנת לערער על האמיתות המופיעות בו. גרסאותיהם שונות, ולכל אורך הסרט הם שותלים ספקות ומתארים סצנות שונות לחלוטין שמוצגות בסרט שוב ושוב בהתאם לפרטים שהם מספקים.

הם יודעים היום יותר ממה שידעו אז ומציגים תצוגת תכלית שכולה פרספקטיבה. הרי מי מאיתנו לא משנה את סיפור חייו לאורך השנים? מי תופס את עצמו ואת מה שאירע לו באותו אופן שעשה זאת כשהיה צעיר? בשנות ה־30 המאוחרות לחייך אתה לא אותו בן אדם שהיית בתחילת שנות ה־20 שלך, ויש לכך משמעות נרטיבית ש'חיות אמריקאיות' לא רק שלא מתעלם ממנה אלא אף מעבד אותה באופן מסקרן. הסרט הבדיוני מתקיים ברובו בתפיסת עולמם שלהם כצעירים (ומגולמים על ידי שחקנים) ובמקביל מציע רובד נוסף שמתקיים בספירה שונה, מפוכחת יותר, לאה יותר, וגם שונה לפרקים ממה שמתואר בזו הראשונה ברמת הפרטים המוצגים.

׳חיות אמריקאיות׳

׳חיות אמריקאיות׳

לכל אורכו עוסק הסרט בפער בין הדמיון למציאות ברבדים שונים. המושג "סרט שוד", במיוחד בספירה ההוליוודית, הוא ז'אנר מובחן שמביא עמו דימויים מוכרים. ארבעה סטודנטים שראו הרבה סרטים בחיים שלהם, חושבים שהקולנוע לימד אותם איך שוד יעיל וטוב צריך להיראות. הדימוי, כמו שיודעים בני דמותם האמיתיים, רחוק מהמציאות. המצוינות הקולנועית בסצנות מהסוג הזה הופכת לחובבנות אנושית מייאשת. הם לא בדיוק ה־11 של דני אושן, הם אפילו לא הצוות הכושל של 'דג ושמו וונדה'.

אבל מעל לכל מרחף המתח בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. בין העובדות לבין האופן שבו כל דמות בוחרת לספר את הסיפור. לייטון העיד שהיה לו חשוב לשמר את האמת שבנרטיב שהביא את הארבעה לעשות את מה שעשו ולכן בחר להכניס לתוכו תזכורת מתמדת שמבהירה: אלה אנשים אמיתיים, הם באמת עשו את זה. הוא לא מעוניין שהצופה יתמסר לפנטסטיות המרגשת של סרט שוד שבו אין לשום דבר השלכות במציאות. לדבריו, בניגוד לסרטים אחרים שמבוססים על סיפור אמיתי, הוא לא לקח את החופש להעצים את הדרמה באמצעות תוספות למה שקרה אלא נשאר צמוד לעובדות ככל שהיה יכול. ככל שכל אחד יכול. מאידך הוא ביקש מהשחקנים לא לפגוש את בני דמותם האמיתיים כי לא רצה שיחקו אותם אלא שיתפקדו בעולם הקולנועי כדמויות עצמאיות.

המשחק הכפול הזה שנמשך לכל אורכו של 'חיות אמריקאיות' וטוען אותו בערך מוסף, נדמה לפעמים כמו הגיבור האמיתי של הסרט. כי כשלכולם כבר ברור ש"מבוסס על סיפור אמיתי" הוא משפט ריק מתוכן, התרבות נדרשת למצוא דרכים חדשים לספר סיפור. וכשהיא עומדת באתגר, למי אכפת אם העובדות הן אלטרנטיביות.

׳חיות אמריקאיות׳

׳חיות אמריקאיות׳

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook