fbpx

אמריקה של טראמפ | הכתבה המרכזית | רותם דנון

0

כשאימץ הקונגרס הקונטיננטלי של ארה"ב רשמית את עיצוב "החותם הגדול" שלו, הפכה דמות "הנשר האמריקאי", או "הנשר הקירח", לסמלה הבולט של המדינה הצעירה. "הנשר" בכלל אינו נשר למעשה, אלא ציפור מסוג עיטם לבן ראש, ממשפחת הנציים. כך או כך, דמותו מלווה את האומה האמריקאית מאז ועד היום.

בואכה אוגוסט 2015, החליט המועמד הטרי לנשיאות דונלד טראמפ, אדם שטעם רע והמוני אינו זר לו, שהוא רוצה את "הנשר הקירח" על כתפו, בצילום הפורטרט שלו לכתבה במגזין 'טיים'. עיטם לבן ראש בן 27 שנים ובעל השם הסמלי "הדוד סם" הובא למשרדיו הנוצצים של טראמפ. אך לפני שנצץ פלאש אחד בחדר, החליט העיטם לתקוף את המיליארדר. שוב ושוב ניסה לעוט עליו ולנקרו. הצילום נכשל. סמלה של אמריקה הגדולה, החזקה, אמריקה של פעם, כמו דימה את ניסיונם של שארית האמריקאים השפויים – בחברה, בתקשורת, במישור הציבורי – לעצור את הפסיכוזה המוזרה ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית. אבל טראמפ, ככל שינקרוהו, כן ירבה וכן יפרוץ.

************

"אמריקה" ו"עסקים" הם שני מונחים השזורים זה בזה. "המרדף אחר האושר", אותו מונח חמקמק ממגילת העצמאות האמריקאית, הפך ברבות השנים למרדף אחר העושר. להיות אמריקאי זה לרצות להצליח. טראמפ אינו איש העסקים הראשון שרץ לנשיאות. אבל הוא המועמד הראשון מטעם מפלגה גדולה שלא החזיק באף תפקיד ציבורי קודם. שבעה מאלו שאכלסו את הבית הלבן היו בעברם אנשי עסקים. "מדד סיינה", המשקלל מחקרים וניתוחים של היסטוריונים כדי לדרג את איכות הנשיאים בהיסטוריה האמריקאית, מגלה שהשקלול הממוצע של אותם שבעה מציב אותם בשליש התחתון של הנשיאים. כישלון חרוץ.

זה אינו מקרי. רוב אנשי העסקים מגיעים ממנטליות של "אני". וזה בסדר. ההגשמה העצמית שלהם יכולה לעתים למשוך למעלה עסק שמזין פיות רבים ומקדם את הכלכלה כולה. אבל בין זה לבין הנשיאות, יש הבדל גדול. כך היה, למשל, במקרה של המו"ל וורן הארדינג, שנבחר לנשיאות ב־1920 ושנא כל רגע בתפקיד. הארדינג העדיף לערוך משחקי פוקר אל תוך הלילה מחצית מהשבוע, עם אלכוהול שנשפך בהם לרוב (בתקופה בה הוא היה אסור בחוק). כך גם בן העשירים ואיש הנפט ג'ורג' בוש הבן, שאת פצעי כהונתו מלקק העולם כולו עד היום. טראמפ, כמו עשירים רבים, היה ידוע בזגזגי התמיכה שלו בין המפלגות. לפרקים תמך בדמוקרטים (בשנות ה־80 וחלק מהעשור הקודם), לפרקים ברפובליקנים. ולתקופה קצרה, אפילו במפלגה הרפורמיסטית שייסד מיליארדר אחר, רוס פרו, מי שהביא את ההישג הגדול ביותר של "לא־פוליטיקאי" – 19% מהקולות ב־1992.

ועדיין, עלייתו של טראמפ מגיעה דווקא בתקופה שבה שנאת העשירים שוברת שיאים. ההשתקפות של המאבק נכון לעכשיו היא לא פחות מביזארית. שונאי העשירים מכוונים את חציהם בעיקר אל הילרי קלינטון, ולא אל העשיר שבחדר. הקלינטונים, לשיטתם, הם "חברים של וול סטריט", נהנתנים ומושחתים, הם מעודדי הגלובליזציה שעזרה לטייקונים והרחיבה את אי השוויון.

מלחמת עשור בעשור

אז איך הפך טראמפ, ההדוניסט המתפקע מאגו, המותג הרעשני והצבעוני ביותר בעולם העסקים האמריקאי, לאביר המעמד הנמוך? כי טראמפ אינו וול סטריט. טראמפ הוא טראמפ. הוא נוכח בחייו של המעמד האמריקאי הנמוך כבר כמה עשורים. הם צפו בו בשנות ה־80, כשהתכנית 'Lifestyles of the Rich and Famous' בהנחיית רובין ליץ' בהקה מכל מרקע. הם עקבו אחרי חייו הסוערים בכל טבלואיד. התפעלו מכיבושיו המיניים. סונוורו מקונפטי ושדיים בתחרויות 'מיס יוניברס' שהפיק, ובהו בזיקוקים בכל פתיחה של ריזורט בטעם רע, הנושא באותיות זהב גדולות את שמו. הם ידעו שהוא משקר, שהוא פושט רגל סדרתי, שהוא תגרן ומעסיק לא הוגן, שלעשות איתו עסקים זה כמו לרקוד עם השטן.

אבל הם אהבו את זה. כי טראמפ הוא מותג אמריקאי מהסוג הנחות, כזה שהמעמד הנמוך אוהב לצרוך. כמו כוס גדולת ממדים של משקה ממותק, כמו יום מיוזע במרוץ נסקאר, כמו תחרויות יופי לילדות במערב התיכון. עומקו כעומק ספרי הזבל שהוציא לאור, בסגנון הכל כך אהוב על האמריקאים של "איך להתעשר" ו"איך להצליח בחיים". יש עשירים ממנו, יש מוצלחים בהרבה ממנו, ודאי שיש ישרים ובעלי עומק יותר ממנו. אבל אין כמוהו. הוא שריד של אופנת הפוליאסטר; זו הסינתטית, הנוצצת והירודה של האייטיז; ואמריקה – אמריקה המסוימת לפחות – מתה על זה.

שנות ה־80, או הגעגועים אליהן, הן מפתח לסיפור של טראמפ. כשהחל העשור ההוא, אמריקה הייתה על הקרשים. האינפלציה גאתה, האלימות פשתה ברחובות. משבר האנרגיה העולמי הביא את התמונות הזכורות של אמריקאים בתורים ארוכים בתחנות הדלק, מתוסכלים אל מול המשאבות הריקות. משבר בני הערובה האמריקאים באיראן דרדר את המורל הלאומי לקרשים. המצב הדיסטופי הזה סייע לרונלד רייגן לייצר קמפיין דו־ראשי. שלילי ("האם מצבכם טוב יותר מלפני ארבע שנים?"); וחיובי ("בואו נהפוך את אמריקה לגדולה שוב"). ניצחונו היה סוחף. רייגן עיצב את שנות ה־80, ולמרות כמה מעידות לאורך שמונה שנות כהונתו, הוא נחשב לאחד הנשיאים הפופולריים בהיסטוריה האמריקאית, והרפובליקני האהוד ביותר אחרי הנשיא הראשון מטעם המפלגה, אברהם לינקולן.

את שני הנשיאים האחרונים שלהם, האב והבן לבית בוש, הרפובליקנים מעדיפים לשכוח. וגם את שנות ה־90 יעדיפו למחוק מההארד דיסק. למעשה, בעוד טראמפ מפזר ניחוחות של אייטיז, הדמוקרטים בונים על הנוסטלגיה לניינטיז. והרי לכם קרב העשורים הגדול. ביל קלינטון, המלך של שנות ה־90, היה מהפופולרים בנשיאי ארה"ב לדורותיה. את הנשיאות עזב עם כ־70% אהדה ופריחה כלכלית אדירה בה יצר כ־21 מיליון משרות. כפול מרייגן, כפול מאובמה. האהבה אליו מתקשה לרכך את השנאה לרעייתו, שנחשבה תמיד לדג קר, אדם אינטרסנטי ופריבילגי. וטראמפ? הוא בכלל מנסה לשכנע ששנות ה־90 היו אסון. בקרב קהלים לא מעטים, זה גם מצליח לו.

טראמפ אינו אדם מקורי. הקמפיין שלו, בשפה קולנועית, הוא "רימייק" של קמפיין רייגן. בהתאמה לשנות האלפיים, הווליום גבוה יותר, הפיצוצים עזים יותר, השפה בוטה יותר. אבל מדובר באותם מסרים. את סיסמת הבחירות "Make America Great Again" הוא העתיק בלי בושה – אחת לאחת; וגם שאר האלמנטים של שנות רייגן שזורים היטב במשנתו. ה"כבוד" שהעולם רוחש או לא רוחש לאמריקה, החוסן של הכלכלה האמריקאית, המודל של ההצלחה האישית ותחושת הגאווה של האמריקאי הממוצע. אותה דיסטופיה שטראמפ מוכר היא מזויפת כמובן. ארה"ב אינה מושפלת ברחבי הגלובוס. למרות נטייתה הגוברת לבדלנות, היא עדיין מנהיגת העולם החופשי. הכלכלה אינה על הקרשים, אלא הבריאה כמעט לחלוטין מאז המשבר שהוריש בוש ב־2008. אז למה טראמפ בכל זאת מצליח? כי הוא יודע להפוך ניואנסים דקים לסימני קריאה מפוצצים. פערי השוויון באמריקה טעוני שיפור, אין ספק, וכך גם ההכנסה הממוצעת למשק בית, שהמשיכה להישחק. גם מדיניות החוץ של אובמה ידעה שגיאות רבות. כל אלה נעים בתחום האפור שבין מוצלח יותר למוצלח פחות. טראמפ הצליח לצייר זאת בעיני תומכיו כקטסטרופה רבתי. אמריקה שלו היא גות'האם סיטי, קודרת ומיואשת. קלינטון "המושחתת" היא הג'וקר; והוא, כמובן, באטמן.

מתאבק במגרש טניס

בשנות ה־40 היה מסתובב אביו של טראמפ, פרד טראמפ, ומספר למכריו שמוצאו הוא שוודי. פרד היה גרמני. מוצא שבימים ההם לא היה נעים להתהדר בו. אז הוא שיקר, כמה פשוט. בנו הפך זאת לאמנות של ממש. הוא משקר על הכל. מנפח את הונו. מייפה את חייו. מטנף על מתחריו. משקר בבתי משפט. משקר לספקים וללקוחות. משקר לאומללים שחשבו ש'אוניברסיטת טראמפ' שהקים היא מוסד אקדמי מכובד, כשבפועל מדובר במעשה נוכלות מחפיר. הוא משקר כשהוא מספר שהוא תורם לחיילים משוחררים. משקר לגבי כמות המשרות שיצר בארה"ב, ומשקר לגבי המוצרים הרבים שהוא מייצר בזול, מעבר לים, בעת שהוא קורא "להחזיר מקומות עבודה הביתה".

טראמפ שקרן מוחלט, אבל דווקא התיוג שלו את האויבת הצליח יותר: "קלינטון הרמאית". זו האפקטיביות של טראמפ במיטבה. הנוכל הגדול ביותר שרץ לנשיאות ארה"ב משתמש בנקודת החולשה הבולטת ביותר שלו לתיאור יריבתו. המהלך הזה היה כל כך מהמם, עד שהוא פשוט תפס. כי אם תגיד משהו מספיק פעמים, הוא יידבק. הילרי קלינטון, כפוליטיקאית ותיקה, אכן מייפה את המציאות ומעת לעת גם נתפסת בשקר. פיאסקו המיילים שלה גם הוא נקודה בולטת לרעתה. אבל המרחק בינה לבין טראמפ אדיר. מחקר שבוצע לאורך הקמפיין גילה שקרוב ל־80% (!) מההצהרות של טראמפ – ואלו מגיעות בצרורות – שקריות לחלוטין. נתון מהמם. ועדיין, בקרב הזה טראמפ כבר ניצח. באופן עקבי בסקרים, 65%–70% מהנשאלים אומרים שקלינטון אינה אמינה. רק כ־55% אומרים זאת על טראמפ, הנוכל הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית.

ארה"ב אינה רגילה למערכות בחירות כה מלוכלכות. כשהאומה הייתה צעירה, וצמרתה הייתה קטנטונת, האמוציות גאו. בבחירות של 1800 הפיץ המטה של המתמודד תומס ג'פרסון פמפלטים, בהם נטען שהנשיא ג'ון אדמס הוא בעל אישיות אנדרוגינית, הקרובה במנטליות שלה לאישה יותר מאשר לגבר. אלה היו זמנים טעונים בדמוקרטיה הצעירה. אבות האומה היו בחלקם בני ברית, ובחלקם אויבים מרים. ארבע שנים אחרי אותן בחירות ירה למוות סגן הנשיא ארון בר, באבי הכלכלה האמריקאית אלכסנדר המילטון, במסגרת דו־קרב. מאז המערכות המפלגתיות התעצבו, השתנו, וכללי משחק כתובים ולא כתובים נחקקו. הפוליטיקה הפכה מכובדת. אף מתמודד לא התייחס אל בר־הפלוגתא שלו כאל "פושע" או "רמאי". גם במקרים בהם קמפיין שלילי במיוחד על דמות המתמודד שמנגד היה מתבקש, ידעו לשמור על הכללים. אפילו אם המרוץ יגיע לנקודות רתיחה גבוהות, תפנה אל המתחרה שלך כ"Mr. Clinton/ Mr. Carter/ Mr. Bush", במקסימום כאל "my opponent", "יריבי". שדה המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית, באופן מסורתי, היה כשל מגרש טניס. אנרגטי ותזזיתי מצד אחד, אבל אלגנטי ובעל כללים ברורים מהצד השני. דונלד טראמפ אינו שחקן טניס. הוא מתאבק צבעוני בסגנון האלק הוגן (שתומך בו, אגב). בעוד שמתחריו מצוידים במחבט עדין ומחכים להכות בכדור צהוב, הוא מרים כיסא מתכת כדי להטיחו בראשם.

.

כל הפרשנויות והניתוחים בפרויקט טראמפ:

כשהכריזמה מאיימת על הדמוקרטיה – טור מאת אורן נהרי

אמריקה נגד אמריקה – טור מאת אלון פנקס

לא רק אתגר דיפלומטי – טור מאת דני איילון

המועמד שמדבר אמריקאית – טור מאת יקי דיין

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

איור: אלון ברייאר

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook