fbpx

פרויקט טראמפ: כשהכריזמה מאיימת על הדמוקרטיה | אורן נהרי

0

התופעה, כמובן, אינה חדשה. הרי כבר היוונים הקדומים, כן, שוב הם, בדמוקרטיה המאוד פגומה באתונה, דיברו על מתנת החסד – כריזמה בשפתם – המוענקת על ידי האלים לאנשים מסוימים. ובאותם זמנים רחוקים התואר "דמגוג" לא היה מילת גנאי – דמגוג היה איש העם, "דמוס" ביוונית, להבדיל מאנשי מעמד האצולה – האוליגרכים (כן, אני יודע, היום האוליגרכים הם העשירים ולא האצילים. אבל יש להניח שהיוונים הכירו את השפה והביטויים שלהם טוב מאיתנו, לא?). היוונים ששמו דגש גדול, בעצם גדול הרבה יותר מדי, על אמנות הנאום והשכנוע, למדו אצל גדולי מורי הדור – מי שהיום נחשבים לאבות הפילוסופיה – את תורת הנאום, תורת השכנוע. וכך צמחו והתקוטטו זה עם זה כמה אנשים מרתקים – אחד מהם הוא אלקיביאדס, אדם ששכנע רבים וטובים באתונה לצאת למלחמות פזיזות ולמסעות מלחמה הרי אסון, שערק מאתונה לספרטה, ממנה לפרס, חזר לאתונה, נמלט שוב כשספרטה ניצחה במלחמה ומצא את מותו בתראקיה.

וכבר כאן בסיפור אלקיביאדס מילת אזהרה בטאבו – זה שאדם הוא בעל מענה לשון זריז, זה שאדם יודע להתבטא, זה שאדם הוא טלגני או יפה תואר או שתי המעלות יחד. כל זאת ועוד שורת תכונות לא עושות אותו לנשיא גדול, ראש ממשלה מצוין, מצביא מזהיר או שר אוצר מוכשר. אלה שלל תכונות רצויות כשאתה מגיש בטלוויזיה, נניח. אבל בעולמנו – ובעצם הדברים היו כאלה מאז ומעולם – יש יתרון ליופי, לנואם המבריק, למשחיז המסרים.

משה רבנו, תקפצו כעת. אברהם לינקולן. כן, אבל – על כל משה יהיה דוד המלך עתיר הכריזמה ויפה התואר. על כל לינקולן היה קנדי. או טראמפ.

בסרטים אדם משכנע בנאום הגיוני, בנוי לתלפיות. בעיקר בסוגת דרמת בית משפט. בסרט '12 המושבעים', המושבע שלא השתכנע באשמתו של צעיר ברצח נוכח עדויות חותכות מטה לאט־לאט את דעתם של 11 האחרים באמצעות היגיון. כך גם בעימות הנפלא בין קלרנס דארו לוויליאם ג'נינגס בריאן על פירוש התנ"ך בסרט 'משפט הקופים' (שבו הסוו בדוחק את זהותם). אבל המציאות היא שונה – במציאות הנואם המוכשר לא משכנע בהיגיון. הוא משכנע במלודרמה, הוא משכנע בלהטוטים, הוא יודע לבנות מתח – ולהיבנות ממנו. חשבו על הנאום המופלא של מרקוס אנטוניוס המטה את לב העם ברומא נגד הקושרים שרצחו את יוליוס קיסר, כשהוא חוזר פעם אחר פעם על המילים "ברוטוס איש כבוד הוא", עד שברור לאחרון המאזינים כי ברוטוס כמובן איננו איש כבוד.

*****************

עברו הזמנים, תגידו. היום הנואם המבריק אינו חשוב כמו בזמנים שבהם לינקולן התמודד נגד דאגלס על נשיאות ארה"ב והשניים ניהלו עימותים בני כמה שעות. להפך. היום, דווקא היום, כשהכל מתומצת לציוץ בן 140 תווים, לנאום שייחתך למשפט או שניים למדיה החדשה או הישנה, דווקא עכשיו האמירה, הסגנון, המראה, חשובים מאי פעם.

ומארק צוקרברג טעה. הוא ראה אולי בעיני רוחו את הפלת חומת ברלין באמצעות פייסבוק, את האביב הערבי שאכן הסתייע ברשתות החברתיות. כדאי גם לזכור איך האביב נראה כעת. טעה מאוד, אם אכן אי פעם חשב ברצינות שפייסבוק תעצים את האזרחים, תביא למידע חופשי מדיקטטורים לזרום אל העם, שעידן המידע החופשי יביא לקהל משכיל, בעל ידע, שיש לו כלים להתקומם.

חלקי, חלקי מאוד. כבר למדנו מניסיון העבר שהדיקטטור, או הדמגוג, יודע להשתמש בתקשורת המודרנית טוב מאשר מתנגדיו הרציונליים. ההצגה המרשימה, היכולת הרטורית, הפנייה למכנה הנמוך ואחר כך הצגת הדברים בטלוויזיה, ברשתות החברתיות. שלא לדבר על הדברים המפחידים לא פחות – השימוש בכותבי תגובות אנונימיים בשכר, מכוני מחקר אנונימיים ומה לא כדי להכפיש את היריב, ליצור מצג שווא של הרבה דעות כדי למסמס עובדות מדעיות, לבלבל ולשכתב היסטוריה – הכל הרבה יותר פשוט כיום. נכון, היום גם פשוט יותר לכנס מפגינים או מוחים. רק זכרו – חלק מהמחאות אינן בדיוק, איך נאמר, אותנטיות. חשבו על טורקיה אחרי ההפיכה, על המפגינים למען פוטין, בכל פעם שהוא צריך.

תרבות ההמונים המודרנית היא מערבית, ובמערב קמו כמה דמגוגים מוכשרים – ומרתקים. למיטיבי לכת אני ממליץ לחזור לדמותו הססגונית כיום, אבל המפחידה מאוד אז, של הסנטור ג'ו מקארתי. יואי לונג הדמוקרט היה דמגוג מוכשר מאוד, שאולי היה מביא את ארה"ב אל סף הפשיזם אם לא היה נרצח בגיל צעיר. ג'ורג' וואלאס היה בן דמותו. מה ההבדל ביניהם לבין, נניח, ג'ון קנדי? בסופו של דבר, הסגנון והמהות. לקנדי הייתה כריזמה עבור גדוד. יפה תואר, שנון, מה לא. בסופו של דבר השאלה הייתה ונותרה – למה משמשים הכישרונות? לשקרים ולפנייה למכנה הנמוך כדי להנמיכו עוד יותר, או להעלותו?

וכיום אנו בעידן טראמפ. גם אם תיבחר הילרי קלינטון לנשיאות, העובדה היא שחלק עצום מתושבי ארה"ב, מהימין הקיצוני דרך המרכז עד השמאל הקיצוני, רוצים את טראמפ. העמדות שלו לא חשובות, הרקורד שלו בעייתי, הסגנון רק מביא לו עוד מעריצים. הם רוצים את התדמית. נכון, בפוליטיקה המודרנית תדמית היא הכל, אבל כאן ארה"ב לוקחת את הנושא אל הקצה – ומעבר לו.

וזוהי מובילת העולם. לא שהכריזמה בסגנון האמריקאי תעבוד בכל מקום – פוטין השקט, האפור לכאורה, נואם לא כריזמטי בעליל, מהלך קסם על עמו. טראמפ לא נולד בחלל ריק: לינקולן או אייזנהאואר לא היו עוברים פריימריז היום במפלגה הרפובליקנית, אבל גם לא יוחנן בדר בליכוד, או פנחס ספיר בעבודה, או יוסף בורג בבית היהודי. וכן, גם לא בגין או בן גוריון. הזמנים השתנו.

***********************

אנו היום בעידן הכריזמה והדמגוגיה. לעתים מתונה, וכשיש דיון שאינו דמגוגי, אלא ענייני, אנו פוערים עיניים. קו, לא ישר אבל בהחלט קו של, לא, לא עמדות אבל אולי סגנון – מחבר את טראמפ לג'ונסון ופרג' האנגלים למלנשון הצרפתי ולפוליטיקאים ישראלים מסוימים. הקו של הכותרות, הקו של תקשורת ישירה, לעתים מבוימת, עם העם, של התדמית כחזות הכל.

והמייאש הוא שזה עובד. נכון, צ'רצ'יל הדגול אמר שדמוקרטיה היא משטר גרוע אבל טוב יותר מכל השאר. ציטוט נוסף שלו שראוי לזכור אומר שהטיעון הטוב ביותר נגד דמוקרטיה הוא שיחה בת חמש דקות עם מצביע ממוצע.

האם המסקנה היא אוליגרכיה? ולו חלקית? הרי זה מה שרצו האבות המייסדים של ארה"ב, על כן השיטה המסובכת של האלקטורים, אותה שכבת מגן אריסטוקרטית בין העם לבין השלטון. על כן הבתים העליונים, שהחלו כבתי מחוקקים של אצילים. אבל לא, זה אינו הפתרון. וגם באוליגרכיה יכולים לקום, וקמו, מנהיגים כריזמטיים שהמיטו אסונות איומים על מדינותיהם שלהם, ובדרך כלל גם על מדינות אחרות.

ואולי בעצם אין פתרון קסם שימנע דמגוגיה. חינוך, אולי. מאז ימי אפלטון וקונפוציוס – שתמכו בדיקטטורה נאורה, נזכיר – אנו האזרחים מתמודדים עם שליטים טובים ורעים, מלכים בחסד האל, דיקטטורים בחסד עצמם, מצילי העם מהדמוקרטיה ודמוקרטים הנותנים קול לעם. התקווה היא למנהיגים ראויים, אומרי אמת, מוכשרים – ושאנו, העמים, נמלא את חלקנו בעסקה בכך שנבחר אותם – כשהם קיימים – ולא נלך שבי אחרי הדמגוג המסוכן המבטיח לנו דברים שאינו יכול לבצע במקרה הטוב, או דברים איומים שהוא בהחלט מתכוון לבצע במקרה הרע.

.

צילום: אימג'בנק

.

כל הכתבות והניתוחים בפרויקט טראמפ:

אמריקה של טראמפ – הכתבה המרכזית מאת רותם דנון

אמריקה נגד אמריקה – טור מאת אלון פנקס

לא רק אתגר דיפלומטי – טור מאת דני איילון

המועמד שמדבר אמריקאית – טור מאת יקי דיין

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook