fbpx

איפה מרוחה המחאה // מאת יונתן שם־אור

0

מאז האוהלים והכיכרות של 2011, לא התעוררה בישראל זעקה חברתית־כלכלית אמיתית. וגם כשזו מתעוררת, היא לא באמת מזיזה כאן את הלוחות הטקטוניים של הפוליטיקה. למה, בעצם?

 

כיכר העיר ריקה. לכל היותר מתכנס איזה קומץ בצומת עזריאלי החשוך, השומם מאנשים. לפחות אפשר לחסום קצת את התנועה. המחאה הצהובה לא מתרוממת. ולמה שתמריא, מגחך האיש שעמד לפני ראשי המשק בכנס של 'גלובס', אנחנו סיפור הצלחה מדהים. אנחנו, בשפת המנהיגים, זה אני.

 

אם אתה חושב על סטארט־אפ גדול, כזה שנזקק לפרזנטור מעולה שיגייס לך את הקרנות והמשקיעים, חפש מישהו כמו בנימין נתניהו. לא תמצא. אתה יכול לכדרר כל חייך ולא תתקרב למסי, אבל לפחות תבין מה נדרש. לו היה נשאר בתחום השיווק, היכן שהתחיל ולאן שכיוון כאשר חי בארה"ב, התחתן עם אמריקאית ושינה את השם, בן ניתאי היה היום מיליארדר. גדול אנשי המכירות שצמח כאן עושה זאת פעם אחר פעם.

 

הוא ענק לא מפני שהוא מצליח למכור לך משהו שכבר יש לך, או בגלל שרכשת דבר שאתה ממש לא רוצה. נתניהו יודע באופן טבעי – זה כישרון מולד – מהו המפתח לשכנוע. הוא מנגן על קלידי הנפש שלך, שמוציאים מתוכך את נעימת הרקע שהוא צריך. זו המכירה האולטימטיבית.

 

באותה ועידה של 'גלובס' הוא ניצב מול אולם מלא באנשים שכבר עשו משהו ממשי בחייהם, ובעזרת כמה שרטוטים פשוטים על הלוח, תמרן אותם אליו. נינוח, שוטף, בטוח בעצמו, חברי, מסתחבק במידה, משתף, סמכותי בלי להקרין יוהרה. אחד משלנו. ("אמנון", הוא מדבר בפמיליאריות על פרופ' אמנון שעשוע ממובילאיי, שנמכרה ב־17 מיליארד דולר, "מכר בזול".) לשם אני מכוון, הסביר. אנחנו מוכרחים להיות חזקים, כי רק החזקים שורדים. צבא חזק עולה הרבה מאוד, בלי כלכלה מצליחה לא נוכל לממן את העוצמה. והכלכלה, סיכם את המבוא, צומחת רק במצב של שוק חופשי ופתוח. כמו שעשיתי.

 

הוא בא מוכן לכנס הזה. לא פחות מאשר למופע השנתי בעצרת האו"ם. רגע, הוא מתחיל לפרק את המוקשים, אומרים לי שהמדינה אמנם טסה למעלה, אבל האנשים נותרו מאחור. שהפערים גדלו. לא נכון, מרעים קול הבריטון מבלפור, תראו את השקפים. הנה. הפערים קטנו. יותר מאשר בכל מדינה אחרת ב־OECD.

 

הלאה. אומרים שכוח הקנייה קטן. אז אומרים. אנחנו עובדים עם נתונים, לא עם טוקבקים. כוח הקנייה דווקא עלה. המחירים, ברוב התחומים, ירדו בשליש ובחצי. שכר המינימום גבוה יותר מאשר בצרפת, עם הגבינות והאפודים הצהובים שלה. אין אבטלה. כל המדינה עוברת בנתב"ג. אנחנו סיפור הצלחה יוצא דופן.

*******************

הנתונים נכונים. למי, חוץ מאשר לאיזה טרחן מפסידן כמו ירון זליכה, יש כוח להיכנס עכשיו לרזולוציות מיותרות. אם מתקרבים יותר מדי לתמונה, לא רק שמאבדים את המתווה הכללי, הראייה בכלל מיטשטשת לגמרי. ההרצאה מסתיימת. ביבי מסמן לעצמו עוד וי גדול. אף אחד שם לא תקף אותו, איש לא סתר את הדברים.

 

העם, שרואה את הווידיאו בפיד של הרשת החברתית, או לפחות קטע ממנו, מעכל היטב את המסר. באמת כולם חוגגים, העם אומר לעצמו. באמת כולם נוסעים לחו"ל, באמת כולם קנו טלוויזיה 65 אינץ', באמת כל מי שאני מכיר מחליף בדיוק את הרכב, חבל לפספס את המבצעים של סוף השנה. כולם משחקים אותה, העם מסכם את המצב, חוץ ממני. זה רק אומר שאני אידיוט. כמו בסרטון הלוטו. לידך יושב מיליונר סודי. אולי, אם אתנהג נכון, זה מה שיחשבו עליי. אין עליו, העם מריע בקול כדי לחפות על המצב האמיתי שלו, בי־בי, בי־בי, בי־בי.

 

זו הסחורה שנתניהו מוכר. אתה אידיוט, אבל אני נותן לך מסכת הסוואה שתסתיר מהחברים שלך את האמת. תצביע ביבי, ומחר, מי יודע, אולי כל הטוב הזה יידבק אליך. אולי אפילו ימחקו לך את החובות בהוצאה לפועל. דברים טובים קורים למי שמאמין. כשנסגרת דלת נפתח חלון. כל עכבה לטובה. הכל מלמעלה. לעם יש הרבה מנטרות משומשות שמרפדות לו את מכות הנפילה וגם את האוברדראפט.

 

מחצית מאותו עם חיה על המינוס. וזו אפילו לא המחצית שמשתכרת פחות מ־7,500 שקל לחודש, שזה השכר החציוני בישראל. חציוני. מחצית האוכלוסייה לא עוברת את רף ההכנסה הזה. לרבים מאלה אין בכלל אוברדראפט, מפני שחשבון הבנק מעוקל או חסום. העם רואה בטלוויזיה את הפעילים החברתיים עם האפוד הצהוב, התקשורת עטה עליהם כמו כתבים צבאיים על חור של קסאם בחצר של גן ילדים בשדרות, ומזפזפ. "זה הקרן החדשה", הוא מחליט, "משלמים להם. בדוק".

 

ככה הוא אומר, העם, ונשאר בבית. כמו תמיד. כמו בכל 102 השנים שעברו עלינו מאז שהאנגלים הגיעו לכאן והסכימו לתת לנו את הארץ. כמעט תמיד. על כלכלה לא יוצאים כאן לרחובות.

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם[

 

איור: עובדיה בנישו

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019