fbpx

איפה אתם במשבר הבא? // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

על הגיבורים של 'השנים'

0

"ככל שדיון באינטרנט מתארך, ההסתברות שאחד המשתתפים יעשה הקבלה לנאצים או להיטלר מתקרבת ל־1 (ודאות מוחלטת(". זהו חוק גודווין, שנוסח כבר ב־1990, זמן שבו האינטרנט היה בגדר עוּבר שטרם נולד – ועדיין כל אחד ואחת מאיתנו חוו את תקפותו לפחות פעם אחת ב־30 השנים האחרונות. מאז ניתן להרחיב את החוק הרבה מעבר לפורומים באינטרנט, למעשה לכל דיון פוליטי באשר הוא – כולל סדרות טלוויזיה. 'סיפורה של שפחה' ו'האיש במצודה הרמה' הן דוגמאות לכך. ואליהן מצטרפת גם 'השנים' הבריטית, לטוב ולרע.

'השנים' ('Years and Years') עוקבת אחר 15 השנים הבאות (עד 2034) דרך נקודת מבטה של משפחה ממוצעת – חלקה ממעמד הפועלים, חלקה מהמעמד הבינוני. דיסטופיה שכוללת הפצצה גרעינית, קריסת בנקים ומחנות ריכוז, כולם מונעים בעיקר על ידי שני תהליכים: ההתפתחות הטכנולוגית וההקצנה הפופוליסטית בפוליטיקה. כוח המשיכה שלה הוא בכך שהיא שואבת את תחזיותיה מאירועים שמתרחשים כעת, מה שמקנה לה בעיני הצופים רמת אמינות (ובהתאם, חרדה) גבוהה. אבל היא סובלת משתי בעיות. הראשונה כבר הוזכרה: הרפרור המובהק לנאציזם ולפשיזם. זוהי סדרה שתדבר אל המחנה הליברלי, המחנה הפוליטי המפסיד בשנים האחרונות. היא תלבה את פחדיו ותגביר את תחושת צדקת הדרך שניתן לסכם במילים "תראו לאן כל זה מוביל". אבל היא לא תשכנע כמעט איש מהמחנה השני – תומכי טראמפ, הברקזיט, אורבן, לה־פן או נתניהו. והסיבה לכך היא החלק השני של חוק גודווין: כל דיון שמתארך סופו להסתיים בהקבלה לנאצים – ומי שמעלה את ההקבלה מפסיד בוויכוח. זה די פשוט – אף אחד לא משתכנע אם משווים אותו לנאצים.

'השנים' מדברת אל המחנה הליברלי – המחנה הפוליטי המפסיד של השנים האחרונות. היא תלבה את פחדיו, אבל היא לא תשכנע כמעט איש מהמחנה השני

הבעיה השנייה של 'השנים' היא מה שרבים יראו כמעלה: הקצב המהיר שלה. התרגלנו לכך שהטלוויזיה מאפשרת לנו להתעמק בדמויות, להבין אותן לעומק ולהזדהות איתן. זה מאוד מסובך לספר סיפור עמוק, אמין ומרגש על שבע דמויות בשישה פרקים. כמעט כל דמות מגלמת סגמנט קריטי באוכלוסייה, כולן (וגם הצופים) היו יוצאות נשכרות מהכפלת מספר הפרקים. ארבע מהדמויות הן קריטיות להבנת הסדרה.

 

ויויאן

ויויאן רוק היא הדיקטטור הבא. היא האנד־גיים של הפופוליזם הגואה במערב. היא השכר על נהייתנו אחר מסרים קליטים ופשוטים – והעונש על אי־המעורבות הפוליטית. היא מייצגת באופן מובהק וישיר מנהיגים פוליטיים עכשוויים כמו טראמפ. אשת עסקים שמגיעה לפוליטיקה דרך תוכניות בידור טלוויזיוניות; תסרוקת שמזכירה את נייג'ל פראג', המנהיג הבריטי הבדלני; שם המפלגה שלה, 'ארבעת הכוכבים', מזכיר את זה של מפלגת השמאל הפופוליסטית באיטליה 'חמשת הכוכבים', שכעת נמצאת בקואליציה עם הימין הקיצוני.

ויויאן חלשה בפרטים, חזקה בסיסמאות, מבטיחה הבטחות נטולות כיסוי, מנצחת בזכות ייאושם של חלקים מהאוכלוסייה ואדישותם של האחרים, ואז, כשהיא בשלטון – אין לה ולו תוכנית אחת לפעולה. נשמע מוכר? בסופו של עניין היא מתכננת להקים מחנות ריכוז כדי לפתור את בעיית המהגרים "באופן טבעי" – על ידי התפשטות של מחלות במחנות. היא מציינת בעצמה את ההקשרים ההיסטוריים: גרמניה הנאצית ומלחמות הבורים בדרום אפריקה בין הבריטים למתיישבים ההולנדים, שם הוקמו מחנות הריכוז הראשונים בעולם, פרק הידוע לכל תלמיד בבריטניה. הייצוג הישיר של מנהיגים קיימים מקנה לדמות שלה נופך של אמינות, אבל, כאמור, באותה מידה מנדף את אותה אמינות על ידי ההשוואה ההיסטורית הנ"ל.

אחד הדברים המעניינים לגביה, שעשוי לחמוק בגלל הקצב המהיר, הוא משפט שהיא אומרת לסטיבן לקראת סוף הפרק החמישי, כשהוא אומר לה: "את ראש הממשלה, את יכולה לעשות מה שאת רוצה". "לא. הם יהרגו אותי", היא עונה. והשאלה היא מי זה "הם"? האם אלה הבוחרים, או האם מדובר באנשי צללים, מושכים בחוטים שעבורם רוק היא מריונטה? במקרה הראשון זוהי אצבע מאשימה של יוצרי הסדרה ל"עם". במקרה השני זהו טיעון דומה לטיעונם של הטראמפיסטים (וגם של ביביסטים) על קיומה של "דיפ סטייט" אנטי־דמוקרטית. בשני המקרים, אין אלה חדשות טובות לליברליזם.

 

סטיבן

סטיבן אמור להיות האיש שמעמד הביניים מזדהה איתו. בעל משפחה, עובד בעבודה מכניסה. ברשותו בית בשווי 1.2 מיליון פאונד – וזה אחרי כמה שנים של משבר כלכלי. הנה, כל כך מהר, מי שנראה כאדם יציב כלכלית מגיע לפי פחת, עובד בשמונה עבודות "גיג אקונומי" במקביל, ולא גומר את החודש. אם זה קורה לו, זה יכול לקרות לכולם. זה אולי נראה הזוי, אבל דווקא יש בכך אמינות. תשאלו את כל בני המעמד הבינוני רגע לפני מהפכה או משבר.

סטיבן הוא הדרך שלנו להבין איך אנשים נורמלים, כמוני כמוכם, מגיעים למצב שבו הם מבצעים פשעים נוראיים. הצורך לשרוד גורם לו לשתף פעולה עם הקמת מחנות הריכוז. הכעס על מות אחיו והתסכול על חייו החדשים דוחפים אותו למעשים איומים. אבל המצפון שלו מתעורר בסופו של דבר כשהוא שולח את הראיות לתקשורת ויורה בבוס שלו. יש רק בעיה אחת: הוא בוגד באשתו ובמשפחתו. לא כל כך ברור למה זה דרוש מבחינה נרטיבית. התוצאה היא ניתוק רגשי שלנו ממנו, והחלשה של רמת ההזדהות.

 

אדית

ראסל טי. דיוויס, יוצר הסדרה (אחד היוצרים המשמעותיים בבריטניה, שעומד מאחורי תחיית 'ד"ר הו'), יוצא מגדרו כדי שנזדהה עם האחות המרדנית וההרפתקנית של משפחת ליונס. היא משמשת השראה לפעולה האזרחית, שבלעדיה אי אפשר להציל את בריטניה ואת המערב. היא מקריבה עצמה למען גילוי האמת, כשהיא סופגת קרינה רדיואקטיבית בתיעוד ההפצצה הגרעינית, הרבה לפני ששאר הגיבורים – ואנחנו הצופים – מבינים שהגיעו מים עד נפש. היא גם זו שלבסוף הופכת – בהצלחה או לא, לעולם לא נדע (דיוויס התחייב שלא תהיה עונה שנייה) – לדמות וירטואלית שאמורה לחיות לנצח, השלב הבא באבולוציה של האנושות.

אדית, אפוא, היא דמות המופת. הגיבורה המוסרית של הסדרה. הבה נביט במאפייניה: היא לסבית שנמצאת בקשר זוגי עם אישה שחורה. היא עצמאית והיא משכילה. היא גילום של המחנה הליברלי בגוף אחד. יותר מזה: היא מגלמת בדמותה ובגופה גם את העיתונות החוקרת, זו המושתקת והמגודפת, הפייק ניוז, אויבי העם, האנשים שקמים בבוקר כל יום במטרה להפיל את השלטון ללא שום סיבה מלבד שנאת הלאום והעם. אדית היא האנטיתזה – והאנטיטוקסין – של ויויאן רוק.

ואולי כדאי לשים לב לעוד סממן שלה: אין לה ילדים. היא תמות ללא המשכיות.

 

מיוריאל דיקון (סבתא)

הנוכח־נפקד הגדול ביותר ב'השנים' הוא דור ההורים. הבייבי בומרז, שיש הטוענים שהם־הם הגורם המרכזי לבעיות העולם, כיוון שבעזרת הורדות הריבית והפנסיות התקציביות, חיו על חשבון צאצאיהם והביאו את המערב לפשיטת רגל – אינם נוכחים. האם מתה לפני ההתרחשויות והאב מת מבלי שנראה אותו. במקומם אנו פוגשים את מיוריאל (ומכאן עולה שאלה אחת: אם לסטיבן, נכדה של מיוריאל, יש ילדה בת 20+, הוא צריך להיות לפחות בן 50. בת כמה אם כן צריכה להיות סבתא שלו?!).

כיוון שהסדרה מתרחשת בבריטניה ונוצרה קודם כל עבור קהל בריטי, אפשר לומר שמיוריאל היא המלכה אליזבת: כמוה, היא הסבתא של כולם, עומדת במרכז הקונצנזוס. כמוה היא אינה מואשמת בדבר כיוון שאינה מעורבת עלילתית או פוליטית. כמוה היא סמל לעבר טוב וגאה יותר. וכמוה היא משמשת השראה לגאולה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019