fbpx

איך עוברים למתקפה // נדב איל על איום הקצוות הרדיקליים

0

כשהמילים הללו ייקראו כבר נדע מי ניצח בצרפת, ואם הציביליזציה הצליחה לנצח בקרב אחד במסגרת הנסיגה המבוהלת הכללית. כעניין של בדיחה די אכזרית, ובאורח קבוע, העורך דורש ממני את הטקסטים בדד־ליין שמחייב אותי לצפות פני עתיד. עניין מסוכן. כך התמקצעתי במקצוע הנבואה, שבו אני כמובן מתנסה בזהירות מתבקשת ועם מספיק אמצעי יציאה שיאפשרו לי "הכחשה אמינה", אם לצטט את הביטוי הוושינגטוני המקובל. דווקא עבד לי לא רע; לפני הבחירות הקודמות בישראל נכתב כאן שככל הנראה ינצח בנימין נתניהו ויקים ממשלת ימין צרה עם 69 מנדטים. הקואליציה הנוכחית מונה 66. לקראת בחירות 2016 בארה"ב שוב ירד המגזין לדפוס ימים ספורים לפני הבחירות, וכתבתי טור עגמומי מאוד שכותרתו הייתה 'זמן טיפשות' וזו הייתה פסקתו המסיימת: "טראמפ אולי ניצח ואולי הפסיד בבחירות האלה, אבל מה שהוא חשף זה ריקנות אדירה ומרקיבה בלב העץ המזדקן שהוא המערב. ללא טיפול יסודי, העץ יקרוס לתוך עצמו. מי יודע, אולי אתם קוראים את זה אחרי שקרס. אני כל כך מקווה שלא".

תקוותיי כאמור נכזבו, אבל נבואתי די הוכיחה את עצמה. לגבי צרפת אין לי מושג מי ניצח, אבל כאשר השורות האלה נכתבות עמנואל מקרון עדיין מוביל בכ־20%. הקמפיין שלו, מצד שני, נראה כמו אסון מוחלט. הביקור שלו ושל מרין לה פן במפעל ווירלפול הבהיר עד כמה מקרון איננו מועמד אותנטי. הניסיון שלו להציג את מפלגתו כמין "דרך שלישית" ושבירה של הפוליטיקה המסורתית היא בדיחה ונשף מסכות, וצרפת כולה יודעת את זה. מקרון הוא בשר מבשרה של השיטה הצרפתית. הוא אכן, כפי שלה פן טורחת ומזכירה, מייצג את הקשר העמוק בין הממסד, מגזר הבנקאות העשיר והגלובליזציה שמיטיבה עם המעמדות העליונים שהוא ייצג היטב. הניסיון שלו להעטות על עצמו את גלימת המהפכנות מגוחך כשם שהוא נראה מזויף. לה פן מסמלת את קיצו של המערב הנאור ממש, את הלגיטימציה המחודשת לפשיזם, והטרגדיה – שהיא ניהלה קמפיין אמיתי, להבדיל ממקרון.

הקמפיין של מקרון ייצג את הדפנסיביות העמוקה של העולם הליברלי. כשהוא מנסה להסביר לפועלי התעשייה הקשוחים באמיין את יתרונות הגלובליזציה, הוא אומר "אני מתחנן בפניכם". יש בזה עניין סמלי, כי זה הרי המצב הגלובלי. אין עוד ימין ושמאל ממש, אלא ישנה השאלה היסודית של זמננו: גלובליזציה כן או לא. סגור או פתוח. בצד אחד מתגודדים הרדיקלים, משמאל ומימין. בצד השני המיינסטרים הפוליטי מימין ומשמאל. באמצע, אנשי מעמד הביניים ההמומים, מתנדנדים ומתנועעים בהלם מגל השינויים המהירים שתוקף אותם ואת כולנו.

בהתמודדות הזו, הליברליזם מתחנן. תבינו, הוא אומר, הגלובליזציה בעצם היטיבה עם העולם, היטיבה גם עם מעמד הביניים – וגם עם העניים. מאות מיליוני בני אדם יצאו מחיי דלות. המשכורות אולי לא עלו, אבל כוח הקנייה גבר. העולם בטוח יותר, גם אם הוא מרגיש מעורער ומאיים. עולם העבודה של כולנו משתנה, אבל האפשרויות גדלות. בבקשה בבקשה, אומר הגלובליזם, תנו עוד קצת צ'אנס להראות שהכל עוד יהיה בסדר. הגירה? בסדר, נמתן את ההגירה. ערכים לאומיים הם באמת מאוד חשובים, לא נוותר עליהם לעולם. רק אל תרוצו למלנשון, ללה פן, לפודמוס בספרד, לג'וזפה גרילו באיטליה. נהיה טובים.

זו הכניעה. המסקנה המרכזית שעולה מהפרק הרלוונטי ב'מצעד האיוולת' של ברברה טוכמן על מלחמת וייטנאם היא שבלתי אפשרי לנהל מו"מ תוך כדי נסיגה. הצד השני כבר מריח את הניצחון המובטח, את אובדן האמונה ואת השניות השזורה בהתנהלות כולה. הלסתות שלו כבר נסגרו על הפרס המיוחל, ואין טעם לשחררן. זה, פחות או יותר, מה שקורה לליברליזם ולערכים אוניברסליים וגלובליזציה. במקום לומר את האמת שלהם, נציגיהם מנסים לפייס בחצאי שקרים את הציבור שכבר מכין את הקלשונים ואת המדורה הגדולה.

האמת של התפיסה האוניברסלית היא שהמצב הנוכחי הוא בלתי נמנע. ההתמזגות של הכלכלה הגלובלית, כלי תקשורת בינלאומיים, עולם תודעתי שלם משותף – כל אלה מובילים להתנגדות. התנגדות של פועלי תעשייה קשי יום שמאוימים על ידי יבוא. התנגדות של מנגנונים מסורתיים, דתיים ואחרים, שחשים באמריקניזציה גוברת. אך חזרה אל עולם של איים, של מדינות לאום מגובות עם חסמי סחר, של מדינות ריבוניות חזקות ומוסדות בינלאומיים בלתי קיימים – היא בלתי אפשרית, אלא במחיר של מלחמה (או מלחמות) גדולה. מצד שני, גם המשך המצב הקיים, שבו כל מלחמת אזרחים במדינה קטנה יחסית כמו סוריה משפיעה על העולם כולו – איננו בר קיימא. ליברליזם שאיננו מתנצל יסתער על המצב הנוכחי ויאמר: לא דרושה לנו פחות אינטגרציה בינלאומית, אלא יותר. אתם רוצים למנוע הגירה אדירה מאפריקה לאירופה? בבקשה, תתחילו לתת סכומים אדירים, סכומי תכנית מרשל, כדי לשקם את אפריקה אחרי הביזה האלימה שעברה ב־100 שנים של קולוניאליזם. (אני יודע שיש כאלו שינחרו בבוז, וייחסו הכל לאפריקאים עצמם. אנא מכם: לכו אל גוגל ותקישו Congo rubber terror. אל תעשו את זה לפני או אחרי האוכל.) ואותה מנהיגות, כן, צריכה להסתער על העולם הפיננסי משולח הרסן, עמוס השחיתות, הנשק העליון של הרדיקל. העולם זקוק למדיניות מיסוי עם מרכיבי אחידות שאינם מאפשרים עוד לחברות בינלאומיות להתחמק לנצח מתשלום מסים לטובת רווחי עתק שמצמיחים "פילנתרופים". הם אינם תורמים, אלא ברונים שודדים שזורקים כמה בננות לקופים בכלובים. הקופים הם אנחנו, אגב.

אף מנהיג בכיר לא נושא את הדגל הזה עוד. אף אחד לא אומר בגלוי שהימין והשמאל הרדיקליים מספקים ערימה חלולה של שקרים. לבחור בהם איננו רק לבחור בשקר; זו בחירה בשקר שתוליד מלחמה. קשה מאוד למצוא פוליטיקאי שמצהיר שאי אפשר להשיב את הגלגל לאחור, שכעת נדרשת מהמערב יותר מעורבות, וגם יותר כסף, עבור הדרום הגלובלי. וכן, דרושים גם מוסדות בינלאומיים עם שיניים, וזה אומר ויתורים מסוימים על מרכיבי ריבונות. האם למישהו יש מודל אחר לעולם? הצעה שונה? האם מישהו מאמין שהפתרונות שהציגה לה פן, שמתמצים בביטוי "יד קשה", יצליחו לסכל את סיבות היסוד של המשבר העולמי? מנהיגי המערב יודעים את האמת, אך פוחדים מהצל של עצמם. רוח התקופה רודפת אותם בחשיכה המשתלטת של זמננו. מקרון ניסה לתת אור נחוש להתנגדות, אבל הוא לא הרהיב עוז לומר את האמיתות הללו ממש, ואפשר להבין מדוע. הבוחרים לא נמצאים שם יותר.

אי אפשר לנהל מו"מ מתוך נסיגה, והגלובליזציה איננה יכולה לסגת ולנסות למצוא פשרה. ערכים מסורתיים, קהילתיים – כן. הבנה שגיוון הוא ערך בעולם גלובלי, גיוון ולא אחידות? בוודאי. אך כניעה לשקרים? התחנפות לגזענים ופשרות עם פשיסטים? זו לא הדרך לקנזס. זו הדרך לרייך רביעי, ואת הרייך הזה צריך להשמיד כשהוא עוד קטן, כשהוא רעיון זעיר של שקר שקוף בחושך.

צילום: Frederick Florin, AFP

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019