fbpx

איך נולד הקשר הגאוני וההרסני בין מוזיקה וסמים // מאת ירון טן ברינק

0

בשדה מרעה גדול של מחלבה קטנה, על גבולה של עיירה קטנה בשם בית אל, עמדו מארגניו של פסטיבל מוזיקה והמתינו דרוכים ל־25 אלף איש. היו שם דוכני מזון ל־25 אלף איש, מספיק מים ל־25 אלף איש, צוותים רפואיים ל־25 אלף איש ובתי שימוש ל־25 אלף איש. בשעות הבאות דרסו את גדרותיו ושעריו יותר מחצי מיליון צעירים וצעירות עם פרחים בשיער ומבט מוזר בעיניים.

כך שעל פי כל אמת מידה סבירה, באוגוסט 1969 היה אמור להתרחש במדינת ניו יורק אסון קטסטרופלי בקנה מידה אפי. המזון והמים אזלו תוך שעות. מושל המדינה, נלסון רוקפלר, הכריז על האתר כאזור אסון. הכאוס היה מוחלט. ולכאורה לא סייעה לו כלל העובדה שחלק מהנוכחים, ואולי מרביתם, בדיוק שלחו את המוח שלהם הרחק אל החלל החיצון.

בכל תולדות המין האנושי, עד לאותו רגע, לא נראה ריכוז כזה של חומרים משני תודעה פר מטר רבוע. הפוסטרים שפרסמו את הפסטיבל הבטיחו "שלושה ימים של שלום ומוזיקה", אבל ההמון שהתגודד סביב הבמה התממש יותר כמו הזמנה לאפוקליפסה מתודלקת באל־אס־די וקנאביס, ספידים ודאונרים, אופיום וחשיש, פטריות פסילוסיבין וכפתורי פיוטה. באופן מעט מתמיה, סוף העולם סירב להגיע. המיתולוגיה ניצחה את הפאניקה. אגדת וודסטוק נולדה.

נקודת השיא של החיבור העל־זמני בין מוזיקה וסמים, פסגת האופוריה של תרבות הנגד ההיפית ודור שלם שאימץ אותה, אהבה חופשית ותודעה נוזלית, כולם חברו יחדיו בקול רעש אדיר לצלילי ג'ימי הנדריקס, ג'ואן באאז, ראווי שנקר, גרייטפול דד, ג'ניס ג'ופלין, סליי סטון ומשפחתו ועוד עשרות מוזיקאים אחרים שהופיעו על הבמה כשהם מטוגנים והמומים לא פחות מהקהל העצום שמולם. ביחד הם עשו היסטוריה.

פסטיבל וודסטוק, 1969 // צילום: אימג'בנק

פסטיבל וודסטוק, 1969 // צילום: אימג'בנק

בדו"ח מיוחד שחיברה מחלקת התברואה של ניו יורק חודשיים אחר כך, מדווחות הרשויות על 797 אנשים בלבד שנזקקו לטיפול רפואי כתוצאה משימוש בסמים, כולל מקרה מוות אחד כתוצאה ממנת יתר של הרואין. הסרט התיעודי שליווה את הפסטיבל ביקש לצמצם – אם לא להעלים כמעט לגמרי – את סעיף השימוש מהקרנבל ההיפי שהתפתח במקום. הבמאי, מייקל וודלי, סיפר שלא רצה לסייע לממסד להשחיר ולהכפיש את מה שהיה בעיניו מאורע מושלם.

אבל הרוק הפסיכדלי והסמים הלא חוקיים היו אבני היסוד של תנועה שביקשה לנפץ את המחסומים שהניח בפניה הקפיטליזם השמרני. זה היה, כפי הנראה, המרד הכיפי ביותר בכל הזמנים. "היינו צריכים רק לגדל שיער, לעשן משהו ולהאזין לרוק חדשני, וזה היה מספיק כדי להכתיר אותנו כמורדים חתרניים", אמר שנים לאחר מכן ווייבי גרייבי, מהדמויות הבולטות בסצנה ההיפית של סן פרנסיסקו, "אבל בוודסטוק הדגמנו בפעם הראשונה איך זה יכול לעבוד בסקאלה של עיר. וזה באמת הבהיל המון אנשים".

זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה נחשף הקשר האינטימי הזה בין צלילים, מקצבים והתודעה האנושית, אבל העולם כולו הביט בארוכי השיער שהתבצרו בשדות המרעה של המחלבה בבית אל והיה מוקסם כפי שהיה גם מאוים. שם הקוד "סקס, סמים ורוקנרול" הסתיר מאחוריו אמת גדולה יותר: הסוד העתיק התגלה מחדש. תיבת הפנדורה של התודעה נפתחה שוב לקבלת קהל.

"מוזיקה וקצב מוצאים תמיד את דרכם אל המקומות הסודיים של הנפש" [אפלטון]

מתוך הערפל שהתאבך במוחם של מוזיקאים רבים כל כך, ומבעד לאינספור השירים והיצירות שנכתבו תחת השפעת סמים ואינספור שירי האהבה/שנאה שנכתבו על אודות הסמים עצמם, עולה שאלה אחת: מדוע החיבור הזה קיים בכלל? כלומר, באמת. למה. מהו מקור הרומן הזה בין מוזיקה פופולרית ושימוש בחומרים משני תודעה? וכמה זמן הוא נמשך, בעצם? והאם זו שאלה של ביצה ותרנגולת? ומדוע דווקא מוזיקה, ולא, נניח, פיסול או ספרות יפה? טוב, אז לא שאלה אחת.

עוד לפני התשובות, יש לזכור שכל ג'זיסט רוצה להיות צ'רלי פרקר, כל רוקר רוצה להיות קורט קוביין, כל זמרת־כותבת רוצה להיות איימי וויינהאוס. האם העובדה שכמה מהמוזיקאים והמבצעים הגדולים בכל הזמנים היו מכורים לסמים גורמת למוזיקאים בתחילת דרכם לחפש את ההשראה בקצה המחט, בגבישים כתושים או בעשן מתוק? אין כל ספק. שימוש מופרז ומופרך בסמים מכל הסוגים מגיע בילט־אין עם מיתולוגיית המוזיקה הפופולרית.

"סקס, סמים ורוקנרול" זה לא רק קוד או מוטו. זו הבטחה לתנאי שירות.

בית הקברות של היכל התהילה המוזיקלי עבר כבר מזמן לקבורה בקומות, מלא עד אפס מקום בגוויות מוזיקאים גדולים שהסתבכו עם הסמים הלא נכונים בכמויות הלא נכונות, כמו תמרור אזהרה מהבהב בגודל של הירח. זה לא עוצר את הדורות הבאים. להפך.

פופסטארים מפס הייצור של דיסנילנד, כמו מיילי סיירוס וג'סטין ביבר, מגיעים אל הקנאביס והאקסטזי כדי לסמן שהם כבר לא ילדים טובים. גם מוזיקאים קלאסיים, כפי שיכלו להתרשם צופי הסדרה 'מוצרט בג'ונגל', לא בוחלים בהסנפת כל מה שלא זז מהר מספיק. יוצרי סחי־פופ של אמצע הדרך, כמו סטינג ופול סיימון, מספרים על הרפתקאות האיוואסקה שלהם כחותמת תו תקן עבור מעריציהם שהם בעיצומו של מסע אמנותי־רוחני־אתני בעקבות שורשי המוזיקה. אפילו אצלנו בפרובינציה הנידחת נוצצים מעל כולם זוהר ארגוב, יוסי אלפנט וענבל פרלמוטר, שבמותם הורישו לנו תשדירי אזהרה של הרשות למלחמה בסמים.

וכן, מובן שמוזיקאים רבים, מבריקים ומצטיינים, אינם מתקרבים לשום דבר פלילי יותר מקפאין, ניקוטין ואלכוהול, אולי גם כדורים פסיכיאטריים במרשם (כי כל אלה, כידוע, אינם סמים מסוכנים וממכרים), ובטוח שיש בינם גם סחים מוחלטים שהטריפ שלהם הוא אדרנלין של חדרי כושר ושייק עשב חיטה. כך שלא יהיה זה הוגן להכליל ולקשור את הסמים ואת המוזיקה על יצרניה וצרכניה בקשר גורדי כזה. אבל החיים אינם הוגנים.

"זה לא שכל מוזיקאי חייב לעשות סמים", הסביר ניל יאנג באוטוביוגרפיה שלו, 'Waging Heavy Peace', "אבל כשמוזיקאי משתמש בסמים מסוימים הוא מבין אחרת לגמרי את שפת המוזיקה שלו. הוא שומע אחרת. הוא מנגן אחרת. זו לא השראה כמו שזה חיווט מחדש של החושים וחיבור מחדש אל ההיסטוריה העתיקה של המוזיקה ואל הכללים הבסיסיים ביותר שלה. יש סמים שעושים את העבודה טוב יותר מאחרים, אבל כמעט כל מוזיקאי מרגיש בנקודה מסוימת משיכה מיסטית אל קיצור הדרך הזה. וכמובן יש גם סתם נטייה להתמכרות והרס עצמי". כמובן.

"אם כולנו נזדקן ונגיע לגיל של מתושלח, הזיכרונות שלנו יכילו את כל היופי והחום שקיבלנו מגייג'*כך זה היה בחיי ואינני מתבייש בכך" [לואי ארמסטרונג]
*סלנג ג'זיסטי למריחואנה

הסיפור הזה לא התחיל ברוקנרול. המופע הראשון של סמים ומוזיקה בתרבות הפופולרית של המאה ה־20 התרחש דווקא במאורות הג'ז החשוכות של ארצות הברית, היכן שהמיעוט האפרו־אמריקאי חיבר את המוזיקה מחדש אל שורשיה האפריקאיים. לואי ארמסטרונג, ג'ון קולטריין, מיילס דיוויס, צ'רלי פרקר, בילי הולידיי, מאדי ווטרס, דקסטר גורדון, נינה סימון, לסטר יאנג, רשימה אינסופית של מוזיקאים מחוננים שהמציאו ז'אנרים שלמים וסיבכו לעצמם את החיים לא מעט עם שלל חומרים משני תודעה.

כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת גלשה חיבתם של מוזיקאי הג'ז לסמים אל תוך המוזיקה עצמה, עם קלאסיקות כמו 'בלוז לקוקאין' שהוקלטה לראשונה על ידי הכומר גרי דיוויס ב־1927 (אבל לדבריו שמע את השיר לראשונה כבר ב־1905 מנגן קרנבלים נודד) ובוצע מאז על ידי בוב דילן, לד זפלין ועוד רבים אחרים, יחד עם עשרות שירי אהבה לקנאביס הרבה לפני שהוצא מהחוק.

השימוש בסמים במועדוני הג'ז היה כה נפוץ בשנות ה־30, עד כי שימש כטיעון מרכזי בידי הצהובונים של וויליאם רנדולף הרסט בג'יהאד שניהלו למען איסור פלילי על שימוש בקנאביס. הרעיון שלהם היה שהסמים והמוזיקה יחדיו יצרו מעין כישוף שהפיל ברשתו גברים לבנים ובעיקר נשים לבנות, והגיש אותם כטרף בשל לעבריינים שחורים שינצלו וישעבדו אותם. העלילה הגזענית הזאת ייחסה לג'ז תכונות של וודו, עבודת אלילים שמגיעה ממאפליית הג'ונגלים אל מרתפי הערים הגדולות ומסכנת את האומה כולה.

במבט לאחור זה נראה מגוחך, אבל הפאניקה המוסרית שהובילה התקשורת נגד הג'ז והקנאביס שלו, יחד עם לחץ מקבוצות אינטרסים של יצרני אלכוהול וסיבים סינתטיים, הכתימו את הז'אנר המוזיקלי כולו והובילו אל המלחמה הכושלת בסמים שמנהלת ארצות הברית כבר 70 שנה. מוזיקאי הג'ז ניסו להסביר ששעות העבודה המטורפות, הלחץ הקריאטיבי והבדידות הפכו אותם למטרות קלות עבור דילרים במועדונים, אבל האמת הייתה ועודנה מורכבת יותר.

האמת הייתה ועודנה שזהו אכן סוג של כישוף עתיק.

"קורה לך משהו כשאתה מקשיב לג'ז תחת ההשפעה", הסביר מיילס דיוויס בראיון שנתן למגזין 'פלייבוי' ב־1968, "אתה שומע דברים שלא שמעת קודם. אתה יכול כמעט לראות את המקצבים ולטעום אותם, למולל באצבעות את כל הרבדים של היצירה כאילו היו דפים של ספר, אתה יכול לבודד פראזות מסוימות מתוך המוזיקה ולהתרכז בחזרה עליהן, אבל יותר מהכול אתה פשוט יכול להתמזג במוזיקה ולהיעלם. לא נשאר יותר כלום. זה רק אתה והמוזיקה. בעצם, אתה זה המוזיקה".

סמים היו מפלט עבור מוזיקאי ג'ז רבים מחיים קשים של דלות חומרית ואפליה גזענית מחרידה, ואין ספק שרבים מהם השתמשו בכל דבר שיכלו להשתמש בו רק כדי להקהות מעט את הכאב. אבל עבור רבים לא פחות אלה היו מפתחות אל שערי ההשראה הנשגבת. המונים מהם השתמשו בהרואין רק בגלל שצ'רלי פרקר המציא עליו את הבי־בופ לפני שהרס את חייו, מבלי להבין שנכנס בשער הלא נכון אל המקום הקדום שחיפש ביצירתו. זה היה הטרנד. זו הייתה המחלה. זו הייתה התרופה.

ב־1960 כינס מגזין 'פלייבוי' פאנל של מוזיקאי ג'ז, ביניהם דיוק אלינגטון, דיזי גילספי והאחים ג'וליאן ונאט אדרלי, כדי להבין אם אכן קיים קשר כה הדוק בין הז'אנר ובין סמים אסורים. בטקס, שהפך מאז לריטואל תרבותי קבוע, הקפידו הנוכחים לבטל את הקשר ולטעון שזו אינה בעיה ייחודית למוזיקה או לסצנה שלהם. גילספי היה בין הבודדים בפאנל שהסבירו בכנות ש"לא רק שאין בעיה לנגן תחת ההשפעה, תלוי במידת הגאונות של המוזיקאי, אלא שלפעמים ההשפעה אפילו מעצימה את הגאונות שלהם. ראיתי מוזיקאים מבריקים מנגנים כמו שלא־הייתם־מאמינים תחת ההשפעה. חייבים להודות גם בזה".

הג'ז פתח את דלתות התודעה המוזיקלית ומאז הן נותרו פתוחות לרווחה. הרבה מעבר לשאלות של גזענות, מעמד סוציו־אקונומי נמוך ורדיפה על רקע תרבותי, הציבו המוזיקאים המובילים שלו את השאלה "?Can You Feel It" והתשובה הייתה כן; בשילוב התנאים המוזיקליים והנרקוטיים המתאימים, אנחנו בהחלט יכולים להרגיש את "זה". לטעום את "זה". לבלוע, לעשן ולהסניף את "זה". מה ש"זה" לא יהיה.

"המוזיקה והעשב הולכים ביחד. הם כנראה תמיד הלכו ביחד. זה זמן רב שאני מעשן עשב. רק אחרי שעישנתי התחלתי לשיר" [בוב מארלי]

הסטטיסטיקה המובהקת היא שבקרב אנשים המגדירים עצמם כמוזיקאים, ישנו אחוז גבוה באופן חריג של מקרים קליניים בשדה הרחב והקודר של ההפרעות הנפשיות. הקישור בין עיסוק באמנות ובין הפרעות דו־קוטביות נחקר לעומק והתגלה שוב ושוב כמהותי ועקרוני. הסברה הרווחת היא שאנשים שסובלים מהן מוצאים באמנות צורת תקשורת מועדפת עם העולם, אקט תת־מודע שמרפא את הכאב ומוצא נקודת פוקוס בתוך הכאוס, תרפיה עצמית ביצירה.

בשנה שעברה ערך ארגון בשם Help Musicians UK מחקר בקרב 550 מוזיקאים בריטים מקצועיים, וממנו עולה כי 60% מהם סובלים מבעיות פסיכולוגיות חריפות ו־50% מהם מצהירים על בעיית אלכוהול וסמים. אותו מחקר העלה כי מחצית מהמוזיקאים שהצהירו על מצוקות נפשיות מעולם לא פנו לטיפול, ורוב מוחץ שלהם מצביע על תנאי העבודה כגורם המרכזי למצוקתם. וחשוב לזכור: בניגוד לאמנים אחרים, מוזיקאים צריכים לתת שואו בשעות מאוחרות, במועדונים מעושנים ובערים מרוחקות, סגנון חיים שמוביל לבדידות, עייפות, סטרס ודיכאון. ואז, הו אז, מגיעים הסמים. בכמויות.

הרולינג סטונס, הביטלס // צילומים: אימג'בנק

הרולינג סטונס, הביטלס // צילומים: אימג'בנק

באנגלית קוראים לזה "סלף־מדיקיישן", טיפול עצמי אלטרנטיבי בחומרים נרקוטיים שמתבצע באופן כמעט לא מודע, בעיקר בקרב מטורפים שאינם מודעים לחלוטין לטירופם. הטירוף הזה מייצר את המוזיקה הכי יפה בעולם. המופרעים הגדולים של עולם האמנות בכלל והעולם המוזיקלי בפרט מייצרים לאורך העשורים והמאות יופי עילאי ומרהיב ונוגעים בגאונות נצחית. זו תמורה די גבוהה לשיגעון, אבל המגע עם הנשגב נושא עמו מחיר נפשי משלו ומסתיים על פי רוב בטרגדיה. ואלה הם מקרי הקצה, הבריאן ווילסונים, האיאן קרטיסים והניק דרייקים, האחוזון העליון של הפסיכופתים המתורבתים.

מרבית המוזיקאים שסובלים מבעיות נפשיות לא נוגעים בתהילה או בגאונות אפילו עם טלסקופ. מרבית המוזיקאים שמשתמשים בסמים מגיעים אליהם כשהם הולכים בעקבות הכוכבים הגדולים, כחלק ממסע פנימי לחיפוש אחר השראה, כתרופה למכאוביהם הנפשיים או הפיזיים. אבל אצל מרביתם המפגש הראשוני הרבה פחות זוהר ומיתולוגי מכל זה. השעה היא אחת בלילה, הם צריכים לנגן, הם עייפים ורחוקים מהבית. מישהו מציע להם משהו שיעזור. לא ייקחו?

כאן טמונה כנראה אחת הסיבות לשימוש הנפוץ בסמים בקרב מוזיקאים לאורך העידן החדש: הביטלס, אם להשתמש בדוגמה פופולרית, נתקלו לראשונה בסמים כשהופיעו בהמבורג בשנותיהם הראשונות. "זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולנו לנגן כל כך הרבה שעות וכל כך מאוחר", סיפר רינגו סטאר ב'אנתולוגיה'. "קראו לכדורים פְּרֶלוּדין, אפשר היה לקנות אותם בלי מרשם. לא חשבנו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, אבל היינו נדלקים ממש וממשיכים ככה ימים שלמים. בירה ופרלודין, ככה שרדנו".

וכמו הביטלס, כך גם אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון ואגדות רבות אחרות התמכרו למשככי כאבים ולכדורים ממריצים, סמים הרסניים במרשם רופא, גרועים לא פחות ואולי יותר מרוב הסמים האסורים בשימוש – ולא חשבו שהם עושים משהו לא בסדר. המצוקה הנפשית והמצוקה האמנותית חברו אל תנאי העבודה הקשים בחיפוש אחר מזור, ומצאו אותו בתחתית מחילת הארנב, כמו ששרו חברי ג'פרסון איירפליין ב'White Rabbit', או בפנקס המרשמים של אמא, כמו ששרו הרולינג סטונס ב'Mother's Little Helper'.

העיקר שלא נפסיק לשיר.

"מוזיקה היא הקונטרפונקט של התודעה. אנחנו אוהבים מוזיקה כי היא הצליל של התודעה הנפתחת. אנחנו אוהבים את הקצב כי הוא הדבר האחרון שנותר לנו מהעידן שלפני הציוויליזציה" [טרנס מק'קנה]

בסוף שנות ה־80, אחרי עשורים בהם נשטפה המוזיקה הפופולרית בצונאמי הרסני של הרואין וקוקאין משחיתים, התגלתה מחדש האקסטזה. המונח "אקסטזי" (שנגזר מ"אקסטזיס" היוונית, ופירושו "להיות מחוץ לעצמך") הפך לסיסמה הסודית של דור שלם חמוש במוזיקה חדשה ובסמים חדשים־ישנים שהוסבו למטרות מסיבה אינסופית, זרחנית ואוטופית, כמותה לא נראתה מאז ימי וודסטוק העליזים. קראו לזה "האוס", קראו לזה "טראנס", קראו לזה "טכנו", ומעל כולם ריחף סמיילי גדול ומאושר שהבטיח את "קיץ האהבה השני", הסיקוול שאיש לא ציפה לו, למה שהתרחש בוודסטוק.

בפרק הזמן הקצר שבין 1987 לתחילת שנות ה־90 חוו מאות אלפי אנשים התגלות אדירה, חסרת תקדים בתולדות הציוויליזציה. הם גילו את הפרה־היסטוריה דרך הטכנולוגיה החדשה ובאמצעות סמים פסיכדליים שנמצאו בשימוש בעידן הקדמון. הסם הפופולרי ביותר היה כמובן אותו "אקסטזי", השם העממי שנבחר ל־MDMA שסנתזו מדענים רוסים עוד במלחמת העולם הראשונה, סם האהבה והאמפתיה שהפך לזמן מה למנוע של מהפכה תרבותית חדשה.

"הרייב הראשון שנכחתי בו לקח אותי 10,000 שנה אחורה", אמר ליאם האולט, האיש והפרודיג'י, בראיון למגזין הדאנס 'מיקסמג' ולא ידע מה אמר. "המקצבים שחוזרים על עצמם, השבט שרוקד מסביב למדורה, הטראנס המאושר שנראה היה שאופף את האנשים במקום, הכול הרגיש כל כך פרימיטיבי ומלא אנרגיה במובן הכי טוב של המילה. זה היה כמו חזון מעידן אחר והבנתי שהעבר הוא שוב העתיד".

לד זפלין // צילום: אימג'בנק

לד זפלין // צילום: אימג'בנק

ואכן, המוזיקה האלקטרונית, על מקצביה הרפטטיביים ועל תדריה הקיצוניים, החזירה אל רחבת הריקודים משהו מהקסם הספיריטואלי והריטואליסטי שאבד למוזיקה עם התמסחרותה. היא החזירה אל התודעה הקולקטיבית את השמאן, איש הכשפים השבטי הקדום שנע בין העולמות ומתקשר עם רוחות וישויות עבור השבט כולו. היא החזירה אותנו אל המקום בו התחילה המוזיקה.

העדויות הראשונות על הופעתה של מוזיקה בקרב היצור שקורא לעצמו "המין האנושי" הן עדויות ארכיאולוגיות בנות 10,000 עד 20 אלף שנה, ציורים על קירות מערות שמנכיחים תופים ורעשנים בחיי השבט. במקביל, עדויות ארכיאולוגיות דומות מאותו עידן אפריקאי קדום מצביעות על פולחן פטריות מאסיבי בקרב אותם שבטים. בתרבויות השמאניות ששרדו מאז, מדרום אמריקה ועד ערבות סיביר ומונגוליה, מוזיקה היא השפה שבאמצעותה מתקשרים השמאנים עם רוחותיהם של צמחים וחיות. לכל צליל יש משמעות. לכל מקצב יש סיבה. לכל תדר יש מטרה.

חומרים משני תודעה, ובראשם פטריות פסילוסיבין וקקטוסים, שימשו את השמאנים כאמצעי עזר לפתיחת תודעתם של בני השבט, כדי להקל עליהם את המסע (שניתן לעשותו גם באמצעות מדיטציה עמוקה או טראנס מוזיקלי) וכנראה גם משום שזה היה שילוב טוב. "מוזיקה וסמים תמיד הלכו ביחד", מסביר השמאנולוג והפילוסוף טרנס מק'קנה בספרו 'התחייה הארכאית', "וזה משום שהם הומצאו יחדיו. בתרבויות הקדמוניות של אפריקה לא ניגנו בשביל הכיף ולא עשו סמים בשביל הכיף. זה היה כלי הישרדותי ששמר על השבט יחדיו ואיחד את התודעה שלו עם זו של הסביבה הטבעית. זה היה סוג של קסם וכישוף שאִפשר להם לצוד טוב יותר יחדיו, לחיות טוב יותר יחדיו ולהיות בהרמוניה עם כל מה שסבב אותם".

מק'קנה, מנביאיו הגדולים של דור הטכנו, חקר במשך עשורים את התרבויות השמאניות של העולם והגיע למסקנה שכל המסע המוזיקלי שערכנו ב־100 השנים האחרונות נבע מגעגוע עמוק ותת־מודע אל העולם ואל התרבות שהשארנו מאחור כשבנינו את הציוויליזציה. זו גם הסיבה שהחיבור בין מוזיקה וסמים מבהיל את הממסד בתדירות די קבועה, בערך פעם ב־20 שנה, מאיים להזכיר ולהציף את כל מה ששכחנו והדחקנו בתמורה לצנרת ביוב וכדורי אקמול.

מרבית המוזיקאים המצליחים בז'אנרים האלקטרוניים ממהרים לבטל את הקשר בין המוזיקה שלהם וסמים, בעיקר בגלל התדמית השלילית וההיסטרית שהדביקה התקשורת לתרבות המועדונים והרייבים. רק בודדים היו כנים מספיק כדי לא לברוח מהחיבור המתבקש. ג'וש ווינק, די־ג'יי ומוזיקאי פילדלפי שנכנס אל היכל התהילה של הטכנו עם 'Higher States of Consciousness', אף הגדיל לעשות וחקר את היכולת של המוזיקה עצמה לשנות תודעה.

"בסוף שנות ה־80 התחלתי לשחק עם המכשירים בסטודיו", סיפר ווינק בראיון ל'סטילוס מגזין' ב־1998, "ולילה אחד שמתי לב שעל אף שלא עישנתי או בלעתי שום דבר, אני פשוט מרחף 20 מטר מעל לאדמה. זו לא הייתה התעלות של הנפש בגלל שעשיתי מוזיקה מופלאה במיוחד. סתם הקשבתי ללופים שיצרתי ולצלילים שהפקתי. הבנתי שהדבר היחיד שהשפיע עליי, שסימם אותי, הוא תדרים מסוימים שהפקתי או חזרות מסוימות על מקצבים. ואת הרעיון הזה ניסיתי אחר כך שוב ושוב להכניס לתוך הטראקים שלי".

"הדבר הבסיסי שאף אחד לא שואל הוא למה אנשים לוקחים סמים מכל סוג שלא יהיה. למה יש לנו את האקססוריז האלה לחיים נורמליים? יכול להיות שיש משהו שגוי בחברה שלנו, משהו שכל כך לוחץ אותנו שאנחנו לא יכולים לחיות ללא הגנה מפניו?" [ג'ון לנון]

סמים זה רע, אוקיי? תשאלו את קית' מון ואת אליוט סמית, תשאלו את סיד בארט ואת סיד וישס, תשאלו את ריק ג'יימס ואת כל האגדות האחרות שאי אפשר לשאול שום דבר ללא סיוע של סיאנס. אין בכלל ספק שעל פי רוב החיבור בין מוזיקה וסמים הוא הרסני למוזיקאים, גם אם הוא עושה פלאות למוזיקה עצמה. אבל זה לא עונה על השאלה מתחילת הכתבה וגם לא על השאלה של ג'ון לנון. למה.

התשובה נמצאת אולי בספרם המרתק של דיוויד אלדרידג' ויורג פאכנר מ־2006, 'מוזיקה ושינוי תודעה: תודעה, התעלות, תרפיה והתמכרות', הסוקר כ־50 שנות מחקר על מערכת הקשרים הנוירולוגיים בין מוזיקה וחומרים משני תודעה. ומאיפה שלא הופכים את הממצאים מתגבשת בסופם מסקנה ברורה למדי לפיה המוזיקה עצמה היא חומר משנה תודעה, סם אודיו שמתכנת מחדש את משתמשיו ומסוגל לייצר שינוי מנטלי ורגשי עמוק בצרכניו תוך דקות.

"כל מחקר נוירולוגי שנערך בנושא היה חד־משמעי", מסביר פאכנר ל'ליברל' בצ'ט־סקייפ שמחבר אותנו מעבר לאוקיינוס, "והמסקנה היא באמת ברורה. מוזיקה וסמים מסוימים משפיעים על אותם אזורים במוח באותה דרך, ופועלים פעולה עמוקה על האזורים במוח שלנו שאחראים על רגשות. למוזיקה, אם כך, יש את היכולת לרפא או להרוס אותנו, כמו שלסמים – או תרופות, כמו שקוראים לסמים אם הם חוקיים – יש את הכוח לרפא או להרוס אותנו. ובמובן הזה, לא מפתיע בכלל שאנשים שסובלים ממכאובים נפשיים ימצאו את התרופה ואת ההתעלות שלהם דווקא במוזיקה ויהפכו למוזיקאים. הסיבה שכל כך הרבה דו־קוטביים הם מוזיקאים נובעת מכך שהמוזיקה מרפאת אותם או לפחות מקלה על הסימפטומים שלהם".

השאלה היא אם זה נכון לגבי כל הסמים. והתשובה היא כמובן לא. "קוקאין הוא סיפור מעניין במיוחד", אומר פאכנר, "כי הוא פועל על המוח בצורה הכי דומה למוזיקה, מציף אותו בדופמין ומוביל לתחושה אופורית מאוד או מלנכולית מאוד. אבל אם תקשיב למוזיקה שאלטון ג'ון עשה בשנות ה־80, די ברור שההשפעה של קוקאין על היצירתיות המוזיקלית היא די שלילית. אני צוחק, כמובן, יש מספיק מוזיקאים שעשו דברים אדירים תחת השפעת קוקאין, אבל האמת היא שאת רובם זה די דפק. אולי ההשפעות מבטלות אחת את השנייה. הנה, זה נושא טוב למחקר".

רבבות מוזיקאים השמידו את עצמם בחיפוש אחר השילוב בין תרופה והשראה, בין חזון וסיוט, והתשובה נמצאה כל הזמן הזה בקצות האצבעות שלהם. התשובה היא מוזיקה. היא איבדה את המקום המרכזי שהיה לה בחוויה האנושית, לפני שכיסינו את עצמנו בבגדים ועצמנו את העיניים. התת־מודע הקולקטיבי זוכר רק בקושי שהיה שם איזה עניין עם סמים והוא מוכן לנסות את כולם עד שייזכר. ומדי פעם הוא נזכר. זה קרה בוודסטוק. זה קרה על החופים של איביזה. זה יקרה עוד מעט שוב.

___

11 יצירות גדולות תחת השפעת סמים

דיוויד בואי \\ Station to Station, 1976

השנים הקשות של הדוכס הלבן והדק בברלין התאפיינו בצריכת רכסי הרים שלמים של קוקאין עם צ'ייסרים של הרואין, והפכו את בואי ליצור פרנואידי ולא קוהרנטי במיוחד, טירוף שמתגשם כולו באלבום המופרע והקיצוני הזה, פסקול של נרקוטיקה חולנית.

פריימל סקרים \\ Screamadelica, 1991

קחו הרבה אקסטזי. עכשיו קחו עוד. ועוד. ערבבו עם מעט אל־אס־די ואמפטמינים ואולי גם קוקאין וכמובן גראס. עכשיו קחו אסיד, האוס וטכנו וערבבו עם רוק גיטרות בריטי. תנו הכול לאנדרו וות'רול שיפיק מוזיקלית. קיבלתם את האלבום הכי גדול של הניינטיז. תודה.

הביטלס \\ Revolver, 1966

כולם מכירים את 'לוסי אין דה סקיי' ואת ה'מג'יקל מיסטרי טור' ואת הנפלאות שעשה האל־אס־די למוזיקה של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון, אבל דווקא כאן הם זהרו בעוצמות זרחניות אל תוך האינסוף עם 'Tomorrow Never Knows' הטריפי והאקספרימנטלי וסיפקו השראה למוזיקאים ב־50 השנים הבאות. גרובי.

פליטווד מק \\ Rumours, 1977

איך נשמע קוקאין? כמו סטיבי ניקס קרועת הנחיריים. כמו להקה שלמה שנקרעת מבפנים על ידי מאבקי אגו שמתודלקים באבקת האגו האולטימטיבית ומצליחה להפיק מתוך ההרס הגדול אלבום שכולו שלמות וגאונות מרחפת בענן של ביטחון עצמי מופרז. רק להניח על הפטפון ולהסניף ישירות לתוך האוזן.

הרולינג סטונס \\ Exile on Main St. 1972

קית' ריצ'רדס נמלט מרשויות המסים הבריטיות אל וילה שרכש בעיירת חוף צרפתית, הקים בה סטודיו וייבא אליו את שאר חברי הלהקה. מדי פעם, מבעד למסך ההרואין, הוא אפילו הצליח לנגן איתם קצת בסטודיו. מיק ג'אגר נבהל וברח להשלים את האלבום הכפול באל־איי, והתוצאה הייתה בלוז־רוק בוצי וקשוח מאין כמותו עטוף בציניות ובדיכאון קיומי עמוק. כיף.

מיילס דיוויס \\ Bitches Brew, 1970

כשהוא עמוק בתוך התמכרות קשה להרואין אך שואב השראה דווקא ממסעותיו עם אל־אס־די, הנפיק מיילס דיוויס את אחד מאלבומי הג'ז המהפכניים ועתירי ההמצאות של כל הזמנים, אולי הראשון שהשתמש בסטודיו ככלי מוזיקלי בפני עצמו. מאתגר את האוזן ואת הנפש עד עצם היום הזה.

אאוטקאסט \\ Stankonia, 2000

הרבה MDMA עבר בעורקים של אנדרה 3000 וביג בוי, והמוזיקה שלהם, עם השפעות טכנו, דראם־אנ־בייס ופסיכדליה, שיקפה היפ־הופ חדש ומותאם לקצב המהיר של המאה ה־21 יחד עם כנות רגשית ורוך שאינם אופייניים לז'אנר, אך בהחלט אופייניים לסם המועדף עליהם בזמן הפקת האלבום.

ארתור ראסל \\ Springfield, 2006/1985

ראסל נפטר מאיידס ב־1992 ומעולם לא השלים את האלבום שהחל להקליט ב־1986. החברים מהלייבל DFA קיבלו לידיהם את ההקלטות והשלימו את ההפקה עבורו במיקס מרהיב של דיסקו, רוק, פולק ושאר אקספרימנטים שאפיינו את ראסל ואת יצירותיו רוויות הסמים לעולם המסיבות הניו יורקי. זו לא סתם מוזיקה. זה עידן שלם על דיסק.

סליי אנד דה פמילי סטון \\ There's a Riot Goin’ On, 1971

מפוצץ לחלוטין מפי־סי־פי, קנאביס וממש בתחילת השימוש שלו בהרואין, יצר סליי סטון את אלבום הפסיכדליק־סול המושלם, מורכב ועמוק ובלתי מפוענח, נוטף ציניות וזעם כבוש, מבריק בחדשנותו (אחד השימושים הראשונים שנעשו במכונת תופים). קסם אפל.

הביץ' בויז \\ Pet Sounds, 1966

בריאן ווילסון בשיאו. כשמוחו מבעבע מאל־אס־די וכמויות קנאביס שיכולות היום לפרנס רשת קופי־שופס אמסטרדמית, שאב סולן הביץ' בויז השראה מ'Revolver' של הביטלס והמציא מחדש את הסאונד. נחשב עד היום, ובצדק, לאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. ווילסון, מצד שני, נפרד משפיותו.

צ'רלי פרקר \\ The Dial Sessions, 1946

תיעוד אמין וכואב לאחת מנקודות השפל של פרקר הגמור מהרואין, הקלטות בהן הוא נשמע כשהוא מפספס את התיבות שלו, נכנס לא טוב על הביט והולך לגמרי לאיבוד לחבריו שבאולפן (אחד מהם אפילו נשמע נוזף בו "תנשוף!"), אבל גם יוצא מכל זה בווירטואוזיות מופלאה וממציא את הבי־בופ. הוט דאם.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook