fbpx

איך מנצחים את בנימין נתניהו? // יונתן שם־אור

0

הסקרים ננעצים כמו סכינים בגוף הקפוא בפליאה. כל אחד, כמעט כל אחד, אומר שנתניהו לא מצליח לטפל בטרור. ועוד נעיצה: כל אחד, כמעט כל אחד, בטוח שהמצב לא השתפר, לא משתפר ולא ישתפר. לא בכלכלה, לא בדיור, לא בביטחון. לא ברמה הלאומית, ובטח לא באופן אישי. ככה. סקר אחרי סקר. שבוע אחרי שבוע. בלשכת נתניהו הסקרים נצרכים על בסיס יומי.

בכל מקום אחר בעולם הדמוקרטי מנהיג עם נתונים כאלה הולך הביתה. בטח במשטרים פרלמנטריים, שבנויים על קואליציות ועל מועדי בחירות משתנים שלא מקובעים בחוקה. אבל בכל מקום אחר בעולם לא מקבלים את התשובה הבאה לשאלה הגדולה, האמיתית, המכרעת, שהיא הסכין שחותכת את הכול. אף אחד לא מצליח להצביע על מישהו מתאים יותר לתפקיד של ראש הממשלה. לא יאיר לפיד, לא גדעון סער, לא יצחק בוז'י הרצוג. גם לא גבי אשכנזי, שמדדה בתחתית המרוץ. יוסיין בולט, גדול האצנים מאז ומעולם, שמקדים את יריביו כאילו הוא מבוגר שמתחרה נגד ילדים, לא מתקרב לתמונת הפוטו־פיניש של ביבי. ראש הממשלה של ישראל מקדים את כל האחרים בחצי מסלול, לפחות. ביבי. רק ביבי.

למה?

עוד מעט בחירות. בגלל הסטטיסטיקה, שמגלה כי תוחלת החיים הממוצעת של כל ממשלה ב־20 השנים האחרונות היא שנתיים וקצת. בגלל הקואליציה הצרה, עם כל האורן־חזנים שהסמוטריץ' עלה להם לראש. בגלל מות התקווה של ביבי לאיזו תמ"א פוליטית, תכנית תוספות בנייה שתגדיל לו את הקואליציה. דיירי קומת הקרקע של האופוזיציה לא מתרגשים מהמעלית שתביא אותם לביקור בפנטהאוז של המלך. בוז'י מחושק מבפנים, ליברמן רוצה שביבי יתאבד, ויאיר לפיד לא השתגע. הבחירות בדרך. אולי אפילו בקיץ הקרוב. למה לא. אלה שלא יכולים לנסוע לחו"ל בגלל עוני, ומאות אלפי אסירי ציון של ההוצאה לפועל שלקחה להם את הדרכון, למדו לשנוא את השמאל ואת הערבים יותר מאת אלה שדפקו אותם. הקיץ טוב לביבי.

הבחירות בדרך. נתניהו יחליט על המועד. אולי מבחינתו הן צריכות להיות דווקא הכי מוקדם שרק ניתן. לפני שיספיקו להתכונן. למה לתת זמן לכל החדשים האלה. למה לא לחסל אותם עוד לפני שהם עולים לזירה. מה יש, הוא יגיד, באנגליה עושים את זה כל הזמן. ראש הממשלה מפזר את הפרלמנט, ותוך שבועיים כולם הולכים לקלפי. חבל להוציא מיליארדים כשממילא יודעים את התוצאה.

 

רק ימין

חוסר האונים כפקטור שולי

מה זה באמת משנה איזה מסר שוב ינסחו מחדש. שביבי דואג רק לעצמו? שהוא מוליך אותנו לבידוד, לעוני, לקיפאון? שהוא ממגנט לקואליציה שלו את כל השוליים ההזויים? שבגללו כל מי שיכול מוציא דרכון זר? שכל אחד כמעט חושב על הגירה, אם לא לעצמו, אז שהילדים יצאו מפה? מה יגידו שעוד לא אמרו? סייעת רביעית לגן הילדים?

תחושת חוסר האונים הזאת חוצה את כל המחנות. בשמאל בטוחים שהעם עף ימינה וזה אבוד. בלי זעזוע עצום, בסדר גודל של רעידת אדמה כמו כפייה חיצונית של אומות העולם, המגמה תימשך. בימין, התסכול מזכיר את התלונה של המהפכן במחזה 'מארה־סאד'. יש לי אישה שמנה שאני לא סובל, והיא מכינה לי כל ערב את אותו מרק דלוח. עשינו המהפכה. הרגנו את המלך. הבאנו את האצילים לגיליוטינה. הרסנו את הבסטיליה. חזרתי הביתה. חיכתה לי אותה אישה שמנה, עם אותו מרק נורא. בשביל מה עשינו את המהפכה?

הימין שולט כמו שלא שלט מעולם, בכל 35 שנות שלטונו, אבל שום דבר לא משתנה באמת. גדעון לוי עדיין כותב, השטחים עדיין לא מסופחים, הר הבית מנוהל בידי הווקף, ערביי ישראל עדיין מסרבים לשיר את 'התקווה', בית המשפט העליון ממשיך להשתולל, ואפילו בגלגלצ לא נותנים מספיק לסלסל. עמוק בלב, הם יודעים למה הדברים לא זזים. זה בגלל הדמוקרטיה־שדמוקרטיה הזאת. מה כבר יקרה לנו בבחירות הבאות, נחזור אל אותה אישה ואל אותו מרק.

 

מעגל מרושע

הפוליטיקה על המדרגות של אשר

האנשים עומדים כמו מכושפים מול תופעת נתניהו. הוא קוסם, אומרים הפרשנים. הוא ייצוגי. גם המתנגדים מתמוגגים כשהוא עומד מול הגויים ופותח את הפה באנגלית המושלמת שלו. הוא גדול הקמפיינרים, מודים היריבים מבחוץ. הוא מסוכן ונקמן, נזהרים הזוממים לרשת בתוך הבית, שלא מעזים להתמודד מולו. אי אפשר עליו, כולם מסכימים, הוא גדול על הליגה שלנו.

עוד מעט בחירות. כולם יביטו על תמונת המציאות שמיוצרת להם מהסקרים, מהתפילות ומההזיות, מהחלומות ומהפחדים, וינסו שוב להגיע למעלה. בוז'י ויאיר, וכל מי שיגיע. חלק מהם, כמו לפיד, יהיו בטוחים שסוף־סוף תפסו את זה. לוקחים את גרם המדרגות הימני, חותכים שמאלה במעלה הקטן שבאמצע, ומגיעים לראש המצודה. אופס. אתה עדיין בתוך הציור הזה של אשר. נדמה לך שאתה עולה, אבל אתה בעצם שוב יורד. מה לעזאזל קורה פה.

הסקרים לא משקרים (ר' מסגרת). התוצאות תמיד נכונות. לא מרוצים מביבי, אבל אין לו תחליף. הערבים הם הסכנה הגדולה ביותר למדינה, אבל הבשורה שהכי תשמח את הישראלים היא שלום אמת עם פלסטין. כולם בוכים על יוקר המחיה, על הדירות, על המשכורת שלא עולה, אבל מה שהכי מאיים עליהם הוא מלחמה. מה עושים עם נתונים כאלה. איך מגיעים למדרגות שלא מורידות אותך.

בסדר, אתה אומר, נניח, אבל גם ביבי נמצא בתוך הציור הזה. למה הוא מטפס? איך הוא פיצח את סוד המדרגות? למה אין לו תחליף? ולמה, לעזאזל, מדרגות הפחד שהרימו אותו לא מביאות אותו שוב למטה, בגלל הוויתור על השלום? זה מה שהישראלים רוצים. הכי רוצים. אז איך? אולי, אומרים מומחי הפענוח, אולי זה בגלל שמוכרי התקווה הם שמאל, ואיכשהו, בגלל תופי הטמטם של ביבי ולהקתו, השמאל נתפס כסכנה קיומית כמעט כמו החברים שלהם, הערבים. צריך לדפוק את הערבים, או, לכל הפחות, פשוט לא לסבול אותם. כמו יאיר לפיד, נניח. כמו מה שבוז'י מנסה לעשות עכשיו.

אז הם אומרים את המילים האלה. גם יאיר, גם הרצוג. אפילו שלי. בשמאל הטהור רואים בהם בוגדים, אופורטוניסטים, כאלה שמתיישרים לפי רוח המיית הטוקבקים. זה לא משנה הרבה למועמדים האלה. הם פיצחו את הסוד. הם יודעים איך מטפסים למעלה במדרגות של אשר. ככה הם חושבים, מתחילים לטפס על המדרגות, והסקרים מעיפים אותם שוב ושוב למטה. אין תחליף לביבי. מה, לעזאזל, הם לא עושים נכון.

הכול.

 

לא בלתי מנוצח

עלילות הקוסם נתניהו

כדי להבין באמת מה קורה, לא תעזור שום התעמקות נוספת בציור של אשר. מי שיסתובב שם תמיד יגיע אל ההתחלה. ככה זה בנוי. גם ביבי לא מחוסן. גם הוא לא פיצח את הסוד. גם הוא, ככל הנראה, לא תופס מה משריד אותו. הדיבורים שלו, ועוד יותר הפעולות, מראים שגם דינו נחרץ. למעשה, הוא קרוב להתרסקות הרבה יותר ממה שכולם משערים. למרות הסקרים. אבל כדי שזה יקרה, מוכרחים לצאת מתוך הציור של המדרגות. חייבים לשרטט מחדש את מתווה המציאות.

הדרך הכי טובה להתחיל היא בניתוח העבר. בניגוד מוחלט לדימוי, ביבי איננו קוסם. הוא אפילו לא אלוף מעורר התפעלות. יחס ההצלחות שלו בינוני לגמרי. הוא ניצח בשלוש מערכות בחירות, והפסיד בשלוש. הוא ניצח את שמעון פרס (1996), את שלי יחימוביץ' (2013) ואת בוז'י (2015). הוא הפסיד לאהוד ברק (1999), לאהוד אולמרט (2006) ולציפי לבני (2009). נכון שציפי מעדה בכינון הקואליציה, ובסוף ביבי הרכיב אותה, אבל בקרב על המנדטים זו היא שניצחה. 28:27.

לא הרבה השתנה מאז. הישראלים חושבים שהאיומים אותם איומים, הסכנות אותן סכנות, התקוות אותן תקוות. ביבי, כמובן, הוא בדיוק אותו ביבי. לשמחתו, הוא אפילו נראה כמעט אותו דבר. מפסיד־מנצח, מפסיד ומנצח. למה? האם מי שגבר עליו היה כריזמטי ממנו? גם לפני שהסתבך אולמרט לא הקרין איזושהי מגנטיות מיוחדת. ציפי לבני מעולם לא נתפסה כאם האומה נוסח גולדה, או אשת הברזל כמו מרגרט תאצ'ר. ובכל זאת, השניים האלה ניצחו אותו. אהוד ברק בכלל העיף אותו מהתפקיד. הפיל ראש ממשלה, כמו שנתניהו אוהב להתבכיין על אלה שמנסים להחליף אותו בקלפי.

ההפסדים של ביבי הם גם הוכחה שהשמאל, ובוודאי המרכז, יכולים לנצח אותו. ביבי תמיד היה ימין, אבל זה לא תמיד עזר לו. גם ההפחדות לא תמיד הועילו. אולי זה נכון לפעם. אולי המצב השתנה. עברו עשר שנים מאז שאולמרט הביס אותו, ושבע שנים מהבחירות שבהן ציפי לבני עברה אותו. פייסבוק. סמארטפונים. נשפך הרבה דם. מלחמה בלבנון ועוד שתיים וחצי בעזה. מאות פיגועים. נוספו מיליון מצביעים צעירים, רובם בימין.

אבל הייתה גם מחאה חברתית, עם יותר מחצי מיליון איש שיצאו לרחובות. לבחירות האחרונות הלכנו עם חמיצות גדולה אחרי 'צוק איתן', גם בגלל ההתמשכות של המבצע המדשדש ההוא, גם בגלל הטילים שהמשיכו ליפול אף אחרי שפוצצו את המנהרה הלא אחרונה, וגם בגלל 71 הישראלים, כמעט כולם חיילים, שלא הגיעו לקלפי, ולעולם כבר לא יגיעו לשום מקום. ובכל זאת, ביבי ניצח. למה?

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

איור: יונתן פופר

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook