fbpx

איך ולמה נולד מחדש רעיון פלישת החייזרים מהחלל // אלי אשד

0

האנושות מביטה אל השמיים בסקרנות בניסיון למצוא בהם משמעות מאז ומעולם. גרמי השמיים שימשו אלים לבני התרבויות העתיקות. השומרים, שישבו במסופוטמיה, הטביעו בכתב יתדות את הלוח האסטרולוגי הראשון כבר ב־2300 לפני הספירה. הבבלים, המצרים והעברים ניסו לבנות את לוח השנה. מימי אפלטון ואריסטו דרך תלמי היווני ועד המאה ה־17 הונהג המודל הגיאוצנטרי, שלפיו כדור הארץ עומד במרכז. במאה ה־16 טען קופרניקוס כי השמש היא זו שעומדת במרכז. יוהנס קפלר דייק, גלילאו גליליי חיזק, אייזיק ניוטון חוקק, המודל ההליוצנטרי אומץ, והמהפכה המדעית יצאה לדרך.

המהפכה התעשייתית, אחותה הצעירה של המדעית, כבר הצליחה להפעיל מנועים. ז'ול ורן פיזר השראה, והטילים הראשונים יצאו לדרך בספירה לאחור. היריבות הפוליטית בין האמריקאים לסובייטים הביאה אל מחוץ לאטמוספרה לוויין, כלבה ואדם – כולם ממוצא רוסי. האדם הראשון, הפעם אמריקאי, צעד על הירח. ומאז לפי הסדר – תחנת חלל, מעבורת, טלסקופ, צילום של צדק, רובוט על מאדים, חקר מרקורי ומים על מאדים.

אמנם הסקרנות האנושית גבתה בדרך חיי אדם, אך פרצה את גבולות השמיים. סרטים כמו '2001: אודיסיאה בחלל' ו'מלחמת הכוכבים' וסדרות כמו 'מסע בין כוכבים' ו'בטלסטאר גלקטיקה' הציתו את הדמיון בנוגע לזהות היצורים שאולי נפגוש יום אחד בכוכבים אחרים. מערכת היחסים הקוסמית בין כדור הארץ לכל מה שנמצא מחוצה לו נראתה מושלמת; בעצם, חוץ מפרט אחד קטן: בסוף המסע, כשחזרנו לכדור הארץ, מישהו שכח לסגור אחריו את הדלת.

.

בראשית היו חייזרים

פלישת זרים מעולמות אחרים מוזכרת לראשונה בספרים החיצוניים חנוך א' וספר היובלים, שכתבו יהודי אתיופיה בין המאה השלישית למאה השנייה לפני הספירה, ונכללים בין המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה באמצע המאה שעברה. הרעיון מבוסס על תיאור קצר שמופיע במקרא ומוביל לפרשת נח והמבול: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ (…) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (…) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם (…) וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ (…) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו, ב–ז).

לפי הספרים החיצוניים, ירדו אל הארץ שני מלאכי חבלה, שמחזאי ועזאזל, הזדווגו עם בנות האדם ויצרו איתן את גזע הנפילים. אבל בני האלוהים לא הסתפקו בכך, אלא אף פיתו את בני האדם להשתמש בכלי נשק, בקוסמטיקה ובכשפים עד שבסופו של דבר מלאה הארץ חמס, ואלוהים החליט להביא מבול על העולם. הרב והפרופסור למקרא משה דוד קאסוטו הגדיר את התיאור המקראי על בני האלוהים ובנות האדם כ"אחת (הפסקאות) הסתומות ביותר בתורה". לטענתו, אין זה מקרי; התיאור הזה נוגד לכאורה את האמונה המונותאיסטית, וככל הנראה זו הסיבה שבגללה הוא מובא בלקוניות לא אופיינית מצד כותבי התנ"ך. ניסיונות רבים נעשו מצד הממסד הדתי במטרה לפרש אחרת את העניין, אבל קאסוטו נותר בשלו: 'בני האלוהים' חייבים להיות "עצמים מחוץ לחוגו של המין האנושי", כלשונו.

גם בפעם הראשונה שבה החייזרים הופיעו בספרות המודרנית הם היו ענקים. 'מיקרומגס', סיפור שכתב ב־1752 הפילוסוף והסטיריקן הצרפתי וולטר, מתאר בהשראת 'מסעות גוליבר', שיצא כחצי יובל לפני כן, את מסעם המשותף של חייזר ענק בשם מיקרומגס, בן הכוכב סיריוס (כפי שראה את עצמו וולטר, ענק בין ננסים), ושותפו, מזכיר האקדמיה של כוכב הלכת שבתאי (שהתבסס על ברנרד דה פונטנל, מהראשונים שכתבו על אפשרות של חיים בכוכבי לכת אחרים). בסוף המסע מגיעים השניים לכדור הארץ ומגלים כי הוא מאוכלס בננסים אינטלקטואליים, שאפשר לראות באמצעות מיקרוסקופ בלבד. כאן הם מפגינים בוז כלפי כדור הארץ, מכנים אותו 'תל נמלים' ומתלבטים אם להחריבו בשלוש רקיעות רגליים. בעזרת היחס של החייזרים לבני האדם מבטא וולטר את זלזולו כלפי הדת הממוסדת והטיפשות האנושית, את הערכתו כלפי המדע והנאורות ואת כמיהתו לצמצום הבדלי המעמדות, כפי שניכר כבר בשם היצירה והגיבור – 'מיקרומגס', 'קטן־גדול' בלטינית.

ב־1898 קיבלה הפלישה החייזרית את הצורה המוכרת לנו כיום, כפי שמתואר בספרו של הרברט ג'ורג' וולס, 'מלחמת העולמות'. את ההשראה הטכנולוגית שאב וולס מגילויים אסטרונומיים באותה תקופה, שלפיהם אם ישנן תעלות השקיה על פני מאדים משמע יש שם חיים. אחת התאוריות אשר לתעלות ההשקיה הייתה כי מאדים מתייבש והילידים מנסים לשאוב מים מכוכבים אחרים. המרחק מכאן ועד פנטזיה על כיבוש כדור הארץ בידי אנשי המאדים היה קצר.

ב'מלחמת העולמות' ניסה וולס לבטא את מחשבותיו על קולוניאליזם, ובמיוחד על רצח העם השיטתי שביצעה בריטניה האימפריאליסטית בילידי האי טסמניה לאורך המאה ה־19. מה היה קורה אילו יצורים מכוכב מאדים היו מפנים את עוצמתם כלפי בני האדם בדיוק כפי שהבריטים עשו בטסמניה בשם הקִדמה הטכנולוגית, תהה וולס. יצור האימה ששרטט וולס כמשל לרוע המוחלט היה החייזר הפולש, בדיוק בתקופה שבה ברם סטוקר המציא את הערפד המיתולוגי בספרו 'דרקולה'.

בן המאדים מוצג בספרו של וולס כמפלצתי; הוא גדול ומסורבל ("בממדי דוב"), צבעו אפרפר, עורו שמנוני, מגופו בוקעות שתי קבוצות זרועות תמנוניות, שתי עיניו כהות, פיו נטול שפתיים וצורתו V. החייזרים נוחתים בכדור הארץ בתוך גלגלים גדולים ומתמקמים בעיירה ווקינג הסמוכה ללונדון, שבה התגורר וולס במציאות. הם בונים מכונות הליכה בעלות שלוש רגליים היורות קרני חום, ששורפות את כל מי שבא איתן במגע ומפזרות עשן שחור קטלני. אמנם כל העולם מתאחד ומפעיל את מלוא עוצמתו נגד הפלישה, אך החייזרים גדולים וחזקים יותר. הם זורעים הרס, כובשים את כדור הארץ, ניזונים מדם בני האדם, והעשב האדום שהביאו ממאדים משתלט על הצמחייה הארצית הירוקה. לבסוף, מי שמצליח לנצח את החייזרים הם לא בני האנוש, אלא חיידקים בלתי נראים שפיתחו חסינות מול בני מאדים, כלומר, וולס בוחר לסיים בתבוסת המדע ובניצחון הטבע.

.

איפה היית כשחייזרים פלשו לניו ג'רזי

כעבור 40 שנה התבררה האימה שהציג ה"ג וולס ב'מלחמת העולמות' כאפקטיבית מעל למשוער. אורסון וולס, במאי ושחקן תיאטרון בתחילת דרכו, נהג להגיש בתכנית הרדיו השבועית שלו, 'תיאטרון מרקורי באוויר', תסכיתים דרמטיים, בין היתר על דרקולה, שרלוק הולמס, אברהם לינקולן והרוזן ממונטה כריסטו. בסוף שנות ה־30 היו תסכיתי הרדיו אמצעי בידור פופולרי במיוחד – מיליוני בני אדם האזינו ליצירות המומחזות מדי יום – הודות לקולות העמוקים של השדרנים, הכתיבה המושחזת, העלילה המותחת והאפקטים המוזיקליים הדרמטיים. ברדיו, כמו בספרים, הכל היה אפשרי, שכן התת־מודע השלים את הוויזואליה מורטת העצבים במוחם של המאזינים.

אבל ביום ראשון, 30 באוקטובר 1938, בשעה שמונה בערב, ניפץ אורסון וולס את תקרת הזכוכית של ז'אנר התסכיתים. זו הייתה אמורה להיות תכנית מיוחדת לליל כל הקדושים שמוקדשת ל'מלחמת העולמות', אך בפועל, במקום לשמוע את הסיפור הדרמטי השבועי הופתעו המאזינים מקולות של סירנות שהקדימו דיווח נרגש של שדרן לחוץ, שתיאר את פלישת חייזרים ממאדים לעיירה בשם גרובר'ס מילס בניו ג'רזי.

וולס תכנן את הדרמה היטב. הוא שילב במהלך השידור עדויות של 'תושבי העיירה', שהיו למעשה שחקנים שקיבלו את הטקסט מראש. לאחר מכן הוא אף העלה אל קו השידור את 'מזכיר המדינה', בגילומו של קני דלמר, שאישר כי חייזרים אכן פלשו לכדור הארץ, וביקש מהאזרחים להישאר רגועים.

מובן שהצהרתו של המזכיר העלתה את מפלס החרדה. אלפים רבים שהצטרפו באיחור לשידור ולא הבינו כי מדובר בעוד תסכית מבית היוצר של 'תיאטרון מרקורי', האמינו כי הדיווח אמיתי. תושבים רבים החלו להימלט מבתיהם, לרוץ בחוסר אונים ברחובות או להיכנס למכוניות ופשוט לנסוע כמה שיותר מהר כמה שיותר רחוק. בניו ג'רזי, מוקד האירוע, נשמעו קולות אמבולנסים, שהובהלו למקום כדי להציל את התושבים מ'מתקפת גזים רעילים', ולפנות גברים ונשים שהתעלפו. בפילדלפיה נרשמו דיווחים על תושבים שהתרוצצו ברחובות תוך שהם צועקים בהיסטריה ומייבבים. בחגורת התנ"ך בדרום ארה"ב נאספו נוצרים אדוקים לזעקת ישועה קבוצתית. ברוד איילנד קראו תושבים לפקידי החשמל לכבות את אורות העיר כדי להקשות על ה'חייזרים'. מבתי חולים רבים ברחבי ארה"ב נתקבלו דיווחים על אנשים שלקו בליבם בזמן שהאזינו לתסכית. מערכות העיתונים ותחנות המשטרה הופצצו באלפי שיחות טלפון של אזרחים מבוהלים שביקשו הנחיות. יותר מ־4,000 שיחות טלפון הגיעו לצוות 'תיאטרון מרקורי', עד שכעבור כחצי שעה החל וולס לשדר הודעות הרגעה.

אבל ההיסטריה לא התפוגגה מהר כל כך. שעות לאחר מכן התקשרה אישה מבוסטון לאחת ממערכות העיתונים וסיפרה לכתב התורן כי היא מזהה את האש ואת מכונות ההשמדה של אנשי המאדים מחלון ביתה. הבהלה אחזה גם בגורמים רשמיים: בגרובר'ס מילס עצמה ירו אנשי מיליציה שהוזנקו למקום במגדל מים תמים, לאחר שחשבו בטעות כי מדובר באחד מכלי הנשק של בני המאדים, ואילו פקידי מחלקת הבריאות בניו יורק ביקשו מעיתונאים מקומיים עצה בנוגע לאופן שבו אפשר יהיה לסייע לאזרחים.

התסריטאי הווארד קוץ', שכתב את התסכית, סיפר מאוחר יותר כי כמעט לכל אדם שפגש מאז היה סיפור אישי על האירוע. תסכית 'מלחמת העולמות' לא היה רחוק בהרבה מעדויות היסטוריות בנוסח 'איפה היית כשרצחו את קנדי/ כשהאדם הראשון צעד על הירח/ כשנפלו התאומים'. לפי מחקר שפרסם פרופ' הדלי קנטריל מאוניברסיטת פרינסטון כשנתיים לאחר שידור התסכית ונשא את הכותרת 'הפלישה ממאדים: עיון בפסיכולוגיה של הפאניקה', האזינו למתיחה של וולס 6 מיליון בני אדם; חמישית מהם, כלומר 1.2 מיליון, האמינו שאכן פלשו חייזרים לכדור הארץ והגיבו במידה מסוימת של היסטריה.

ה"ג וולס, מחבר הסיפור המקורי, רתח מזעם ואף שקל לתבוע את אורסון וולס, אך לבסוף נפגשו השניים וליבנו את העניינים. במסיבת עיתונאים שערך, הצהיר אורסון וולס כי לא העלה בדעתו שתסכית רדיו יגרום לסערה כזאת והתעקש כי כוונותיו היו תמימות. לא רק שיצא מהסיפור בשלום, הוא אף זכה בעקבותיו לפרסום אדיר ומקץ שלוש שנים יצר את אחד מסרטי הקולנוע הגדולים בהיסטוריה, 'האזרח קיין'. רק בזקנתו, אחרי מלחמת גרסאות בין הביוגרפים שלו, הודה וולס בכנות כי מטרתו האמיתית הייתה למתוח את הציבור.

הסיבה העיקרית להצלחת התסכית של וולס נבעה בעיקר מהלך הרוח המלחמתי ששרר ברחבי העולם, בעיקר באירופה, ערב מלחמת העולם השנייה: איטליה הפשיסטית של מוסוליני כבשה את אתיופיה, היטלר פלש לחבל הריין והודיע על כוונתו לספח את צ'כוסלובקיה ואת אוסטריה לגרמניה, סטלין ביצע 'טיהור' והוציא להורג מאות אלפי בני אדם. במציאות, הפלישה הייתה מעבר לפינה והחייזרים לבשו דמויות אדם. האנושות הייתה שרויה בחרדה גדולה לקראת הצפוי לבוא. תסכית החייזרים לא היה יכול להגיע בתזמון לחוץ יותר.

.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה?

למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook