fbpx

איך הפך דייוויד סיימון ליוצר הטלוויזיה החשוב בעולם

0

שלושה ימים אחרי שידור פרק פתיחת העונה הרביעית של 'הסמויה', העז ג'ייקוב וייסברג מהמגזין האינטרנטי 'סלייט' להיות הראשון שטוען כי מדובר בסדרה "הטובה ביותר ששודרה בארצות הברית אי פעם". כש'הסמויה' הגיעה לסיומה כבר ניטל העוקץ מהקביעה הזאת – והחלה בין המבקרים ובעלי טורי הדעה תחרות סופרלטיבים במטרה להמציא מילים מקוריות לתיאור ההישג. במאמר שפורסם ב'ניו יורק טיימס' כונתה הסדרה "דיקנסית", כלומר בסגנון צ'רלס דיקנס. הקו הזה נמשך גם בכתבת פרופיל על יוצר הסדרה דייוויד סיימון, שהתפרסמה במגזין 'אטלנטיק' תחת הכותרת "האיש הזועם ביותר באמריקה", ובה כתב הסופר והעיתונאי מארק בודן, כי הסדרה  "עושה לבולטימור את מה ש'בית קדרות' עשה ללונדון של המאה ה־19". כשההשוואה לדיקנס החלה למחזר את עצמה, השוו המבקרים את סיימון לתאודור דרייזר, אונורה דה בלזק, וויליאם שייקספיר ולב טולסטוי, עד שמבקר הספרות וולטר בן מייקלס שלף את הקלף המנצח: "היופי והקושי שבצפייה ב'סמויה' באנגלית – בשפתם רבת הצורות של סוחרי הסמים והשוטרים בבולטימור של המאה ה־21 – מקבילים לקריאת דנטה באיטלקית של במאה ה־14".

ההשוואה לגדולי הסופרים בהיסטוריה אינה מקרית. היצירה הטלוויזיונית של סיימון, שהוכתר על ידי ה'ניו יורק טיימס' בתור "האוטר של HBO", דומה יותר לספר עב כרס. בניגוד לכל מה שלמדנו על טלוויזיה, מלכת הסיפוקים המיידיים, כל מה שסיימון רוצה זה להביא את הצופים לסוף היצירה כדי שיראו את התמונה בשלמותה. הדחף של סיימון עשוי מחומרים עיתונאיים וספרותיים, לא מתוך רצון לספק בידור. ואם להשתמש במילים שלו, "אני אוהב טלוויזיה מזוינת שלא אמורה להיות בטלוויזיה".

.

כן, לא, שחור, לבן

'הסמויה' לא הייתה אמורה להיות בטלוויזיה. אם היא הייתה פועלת על פי חוקי התעשייה, שמקשיבה בעיקר לרחשי הרייטינג, היא הייתה מתבטלת לפחות פעמיים לפני שהגיעה לסיומה, אבל סיימון שכנע את ראשי HBO לתת לה עוד זמן. למעשה, 'הסמויה' עלתה לאוויר רק כי סיימון סיפר להם שזו הולכת להיות סדרת טלוויזיה אנטי־משטרתית, ולא ציין שהוא רואה בדמיונו סדרה שבה כל עונה שלה נוגעת בזרוע אחרת של העיר בולטימור; העונה הראשונה עוסקת במשטרה, השנייה נדרשת למעמד פועלי הנמלים, השלישית מתמקדת בפוליטיקה העירונית, הרביעית דנה במערכת החינוך, והחמישית מתייחסת לפן העיתונאי, כשברקע, לכל אורכה, נמצאת המלחמה בסמים של העיר בולטימור (אגב, הייתה אמורה להיות גם עונה שישית, שבה תכנן סיימון להתרכז בנושא ההגירה דרך הקהילה הלטינית, שלא זכתה להתייחסות בסדרה). כשסיימון פנה למקבלי ההחלטות ב־HBO עם רעיון לפתח את העונה השלישית של 'הסמויה' לסדרה בשם 'The Hall', שתעסוק בלבטיו ובמאבקיו של ראש העיר – הם צחקו בקול רם; נתוני הצפייה הנמוכים של 'הסמויה' (כ־4.5 מיליון צופים לפרק) והעובדה שסיימון הציע לפתח דווקא את העלילה הכי פחות פופולרית בסדרה, גרמו להם לחשוב שמדובר ברעיון גרוע במיוחד.

במפגש בין יוצרי ושחקני 'הסמויה' שנערך לפני כשנה, התברר שאפילו השחקנים לא ממש הבינו את סיימון או את 'הסמויה'. בתחילת העונה השנייה, כשהסדרה הרבתה לעסוק בפועלי הנמל הפולנים ומיעטה לעסוק במוכרי הסמים ברחובות העיר, ניגש לסיימון מייקל ק' וויליאמס, המגלם את עומאר ליטל, לסיימון בכעס: "אנחנו (השחקנים השחורים, ר"ק) עשינו את הסדרה ועכשיו אתה מעביר אותה לאנשים הלבנים?". ואילו ונדל פירס, המגלם את באנק, סיפר שאחרי הצפייה בפרק הראשון השחקנים היו בהלם מכך ש"זה כל כך איטי, זה לא הולך לשום מקום", מה שגרם לו להתקשר בבהילות לסוכן שלו: "תגיד ל'חוק וסדר' שאני מתפנה תוך שבועיים".

"אף אחד לא צפה ב'הסמויה' כשהיא שודרה", אמר סיימון בראיון לאתר 'גארטלנד' לרגל עליית הסדרה האחרונה שלו, 'דרוש גיבור', "לא חשבתי לרגע ש'דור מזוין' תביא רייטינג – אתה עושה סדרה על ההרפתקה הכושלת של ארצות הברית בעיראק כשאנשים עוד מלקקים אבק פלוג'ה מהשפתיים? ואז העלינו את 'טרמיי', סדרה על תרבות ומוזיקאים – שיהיה בהצלחה. אני גם לא מאמין שמישהו יצפה ב'דרוש גיבור'. אתה לא הולך לקבל מספרים של זומבים (הכוונה לרייטינג הגבוה של 'המתים המהלכים', ר"ק) בסיפור על 200 יחידות של דיור ציבורי שעוררו מתיחות בין־גזעית". בעבר הודה ש"אני לא חושב שאני יכול לעשות סדרת טלוויזיה שבה אנשים יגידו אחד לשני 'ראית את הפרק אתמול? זה היה מדהים'. אין לי את זה בדנ"א".

בזמן שרוב יוצרי הטלוויזיה מנסים להביא את הלהיט הבא, סיימון מוכיח בכל פעם מחדש שהוא באמת לא מתעניין בכמות הצופים אלא ב"אנשים הרגילים", כלשונו. "יש לי סף נמוך מאוד למלודרמה, בטח נמוך מדי בשביל לא להיבעט מהטלוויזיה בשלב מסוים. אבל בעיניי, אנשים רגילים – זה הגביע הקדוש של הטלוויזיה. אתה רואה בכל סדרה רופאים, עורכי דין, שוטרים, פוליטיקאים, גנגסטרים, אבל אתה לא רואה מספיק אנשים רגילים… אנחנו אף פעם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, נניח, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם. 'הסמויה', למשל, זה סיפור על אנשים שמנסים לשקם את הקהילה שלהם. אם אתה לא מציג את זה דרך חיים של 'אנשים רגילים' – אתה מרמה. בעונה השנייה של 'הסמויה' קיוויתי שסוורים בכל אמריקה יצפו בסדרה ויגידו: 'מגניב, הם מכירים את העולם שלי. מעולם לא ראיתי את העולם שלי מתואר בטלוויזיה, והבחורים האלה עשו את זה'. פחדתי שאחד מהם יקום ויגיד: 'לא, זה בולשיט'. הפחד הזה אף פעם לא משתנה אצלי".

.

טרגדיה יוונית, גרסת בולטימור

אם נדרשת מילה אחת בלבד בשביל להגדיר יצירות שנוטות לעסוק ב"אנשים רגילים", ובפרט את היצירות של דייוויד סיימון – מבשר הטלוויזיה העלילתית הכמו־דוקומנטרית – הרי שזו תהיה "חשובה". הנושאים המעניינים את סיימון והאופן שבו הוא מגיש אותם תמיד שואפים לדיון מעמיק מעבר לעיסוק הדרמטי, אך לעולם לא באופן דידקטי. הסדרות שלו הן ההפך מאסקפיזם; הן מדברות על המצב החברתי בארצות הברית ובעולם המערבי, במטרה לעורר מודעות, לשנות סדרי עולם. 'הסמויה', כאמור, עוסקת במאבק לשיקום הקהילה ובבעיית הסמים; 'דור מזוין' מטפלת בחיילים האמריקאים עם הפלישה לעיראק; 'טרמיי' סובבת את ההתמודדות של תושבי ניו אורלינס אחרי סופת ההוריקן קתרינה; 'דרוש גיבור' חוזרת לסוגיית הדיור הציבורי והמתיחות בין השחורים והלבנים ביונקרס של שנות ה־80. כל אחד מהסיפורים של סיימון מהדהד את החומרים שמהם עשויות מהדורות החדשות, ולצערו, בעיקר את החומרים שבהם מהדורות החדשות לא מטפלות מספיק. הוא לא מסוגל לצפות במהדורות החדשות. "זה נהיה רע, רע להחריד", הוא אומר, "אני שונא שם את ההתעלמות מעיתונות".

הסדרות של סיימון – מ'רצח מאדום לשחור' ו'הפינה' (המבוססות על ספריו), דרך 'הסמויה', ועד 'טרמיי', 'דור מזוין' ו'דרוש גיבור' – כולן מקוריות, יסודיות, עמוקות, אמיתיות, הומניות, רודפות צדק, חכמות, מרתקות, לא מתפשרות, ומהוות מסמכים עיתונאיים בעלי חשיבות חברתית. אד ברנס, ששימש מקור של סיימון העיתונאי בזמן עבודתו כבלש משטרה, אמר בראיון שהעניק לי ב־2008 ל'הארץ', כי "סיימון תמיד נוהג לומר שהוא רוצה שהצופים שלו יהיו דרוכים מול המסך, ולא יישענו לאחור בכורסה".

'הסמויה', למשל, מוגדרת אצל סיימון כתרגיל דוקומנטרי. "זו טרגדיה יוונית שבה המוסדות הפוסט־מודרניים הם הכוחות האולימפיים, שמנצחים את האינדיווידואליות, את בני התמותה ואת הצדק". את מלחמת האינדיווידואל במוסדות החליט סיימון להפקיד בידי אנשים שחיים ונושמים את בולטימור כבר שנים. סיימון עצמו שימש כעיתונאי ב'בולטימור סאן'. ברנס, שותפו לכתיבת הספר שהפך לסדרה 'הפינה', שהולידה מאוחר יותר את 'הסמויה', היה בלש במחלק הרצח של משטרת בולטימור במשך 20 שנה, ולאחר מכן לימד במשך שבע שנים בבית הספר הציבורי בבולטימור. מבין התסריטאים, ביל זורזי סיקר את תחום הפוליטיקה ב'בולטימור סאן', ורפאל אלברז, שכתב באותו עיתון, הוא נצר למשפחת עובדי נמל. במילים אחרות, כאן זה לא הוליווד, אלא בולטימור. גם השחקנים שלוהקו לסדרה אינם הוליוודיים, אלא הגיעו לרוב מבימות התיאטרון בניו יורק ובלונדון, ואחדים מהם לוקטו מרחובות העיר לתפקידים משניים. וסיימון עצמו – בהיותו תסריטאי מבוקש – טבעי היה לצפות שיעבור ללוס אנג'לס, אבל הוא המשיך לחיות בבולטימור, בין היתר משום שאשתו השלישית, לורה ליפמן, חיה וכותבת את ספרי המסתורין שלה בעיר. כפי שלא ניתן היה להוציא את העיתונאי מסיימון גם אחרי שעזב את העיתון, כך גם אי אפשר להוציא אותו מבולטימור – זו הזירה שלו. האנשים שלו, החיים שלו, הלב שלו, השפה שלו.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: אימג'בנק

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook