fbpx

אי־ביטחון // הטור של ירון דקל

0

איך קרה שתיק הביטחון, הנחשק כל כך, הפך לבית קברות פוליטי?

 

אדם, שהשתתף בלא מעט ישיבות קבינט ביטחוני, תרם מניסיונו ודימה את השרים שיושבים בו למאושפזים בבית חולים לפני ניתוח. חולים השוכבים במיטת חוליים במחלקה הפנימית, כשמעליהם כמה רופאים שמביטים בהם במבט רציני, מלמעלה למטה, חשים חוסר אונים מוחלט. אם ינסו להתווכח על הניתוח שעומד על הפרק ויציעו טיפול אחר, ייתקלו בפנים חמורות סבר ובנימוקים שאם עצתם תתקבל, עלולים להתרחש דברים איומים ונוראים. החולים, בצר להם, נכנעים ללא קרב. הרופאים הרי יודעים טוב יותר.

 

השרים, על פי התיאור הלא־נעים הזה, הם החולים המוטלים במיטתם. הרופאים חמורי הסבר הם בכירי מערכת הביטחון ובהם קציני צה"ל, המגיעים לקבינט מצוידים במפות ובמצגות. ברגע ששר מנסה להציג גישה אחרת, או רעיון שסותר את המלצות הדרג הביטחוני, ישלוף ראש חטיבת המחקר באמ"ן נתון שאיתו קשה להתווכח. ראש אמ"ן יחרה יחזיק אחריו, ואלוף הפיקוד יזהיר מפני ההשלכות החמורות והכואבות, אם לא תתקבל עמדת הצבא. ככה, לפי הסיפור, מצליח הצבא להעביר בקבינט כמעט כל מה שהוא רוצה. מצויד בגודש מידע, שאין לשרים יכולת אמיתית להתמודד איתו, ובתרחישי יום הדין אם ההצעה לא תאושר. "הם יודעים למלמל אותך לדעת", אמר המנוסה.

 

לסיפור הזה יש גם גרסה אחרת, שבה השרים פשוט מפחדים לקחת אחריות, לקבל החלטות ולהתמודד עם התוצאות שלהן. שר בעל רקע ביטחוני כמו האלוף בדימוס יואב גלנט, ושרים ותיקים כמו ישראל כ"ץ וגלעד ארדן, יכולים להביע את דעתם באופן אסרטיבי וידעני, ולתמוך בעמדות שונות משל מערכת הביטחון. אבל החלטה כזו, שמחיר כבד בצידה, עלולה להוביל לסוף קריירה. לחולים נוח להיות חולים.

 

כך או כך, יהא הסיפור אשר יהא, התוצאה ברורה. קבינט ימני כל כך, הכי ימני שיש, בממשלת נתניהו הרביעית, מוצא עצמו סטטיסט במחזה שאת כותרתו נתן פעם אריק שרון: "דברים שרואים מכאן" וגו'. כך נוצר הפער הבלתי ייאמן שבין ההכרזות הריקות לבין המציאות בשטח. את תסכולם מוציאים השרים בהכרזות מפוצצות, באיומי סרק ובדברי רהב. אין זה משנה שהמציאות בשטח מוכיחה פעם אחר פעם ששרים לא מתחייבים למלא הבטחות שהם מפריחים.

 

במשבר המדומה שיצרו השרים נפתלי בנט ואיילת שקד (או ליתר דיוק בנט כמוביל, שקד כנגררת) הייתה מעט מאוד אידיאולוגיה. בנט רצה להשתדרג, נתניהו לא רצה לשדרג, וכולם חזו בפיאסקו פוליטי של יו"ר הבית היהודי וחברתו למפלגה. לזכותו יש לומר שלא ניסה לייפות את הדברים: "You win some, you lose some", אמר בנט כשזינק מראש העץ למטה.

 

*******************

מי שעוקב אחרי שרי הביטחון ב־15 השנים האחרונות, לא יכול שלא להתפעל איך התיק החשוב הזה לא היטיב עם מי שאחז בו. מבנימין בן אליעזר המנוח, דרך רבי־האלופים במילואים משה יעלון, שאול מופז ואהוד ברק, וכלה באזרח אביגדור ליברמן. היו אלה קדנציות שלא הותירו את רישומן מבחינה פוליטית. ייתכן מאוד שהתפקיד כבר אינו חשוב כל כך. ראש הממשלה הוא שמחליט על מבצעים גדולים – 'חומת מגן' אצל שרון או לבנון השנייה אצל אולמרט – וכאשר ראש הממשלה כה דומיננטי כמו נתניהו, שר הביטחון מתגמד, ירצה או לא.

 

כשפרש ליברמן במפתיע מתפקידו, לא היה אפשר שלא להיזכר בתדרוכי נתניהו לעיתונאים עם מינויו של השר החדש. הוא אמר אז לכל מי שרק היה מוכן לשמוע (וגם מי שלא), שמפתחות הביטחון נותרו בידיו, ולא בידי מישהו אחר. אמר, ועשה. הוא הותיר את ליברמן בצל קבלת ההחלטות, ולעיתים – כמו בפרשת היישוב הבדואי חאן אל אחמר – מחוץ לתהליך קבלתן. ליברמן נדהם להתעדכן מהרדיו. הוא התרגז, ובצדק, עד שחש שהוגדשה הסאה ושאם ימשיך לשאת בתפקיד יצלול מטה־מטה במספר המנדטים. עד כדי כך הייתה לו רעה הישיבה בקומה ה־14 בקריה.

 

מעטים מבין שרי הביטחון ב־40 השנים האחרונות הצליחו להכתיב לצבא או להוביל אותו. היו אלה רבין, ברק ושרון, שלושת בוגרי המטה הכללי, שהכירו את הברגים הקטנים במכונה האדירה. יצחק רבין כפה על הצבא להשתתף בתהליך אוסלו, אהוד ברק אילץ את צה"ל לצאת מלבנון, ואריאל שרון הכתיב למפקדים איפוק בעת גל הטרור (תוך המצאת הסיסמה "איפוק זה כוח"), עד שאיפשר את מבצע 'חומת מגן' לאחר הטבח במלון פארק בנתניה (רבין וברק כיהנו במקביל כראשי ממשלה ושרי ביטחון). עמיר פרץ, שלא האריך ימים בתפקיד עקב מלחמת לבנון השנייה, כפה על המומחים כולם את כיפת ברזל, אבל זו לא נחשבה אז החלטה הרת גורל מבחינת הצבא, שלא נעמד על רגליו האחוריות למנוע אותה ויהי מה.

 

כל שרי הביטחון האחרונים נדהמו לגלות שהתיק הזה אינו משאבת מנדטים, אלא להפך. איש מהם לא למד מטעויות קודמיו. התיק עדיין מבוקש. שישה ראשי ממשלה החזיקו בו במקביל לראשות הממשלה: בן־גוריון, אשכול, בגין, רבין, ברק, פרס. נתניהו, השביעי למניינם, לא המציא את השיטה. לכל אחד מהם הייתה מטרה, ביטחונית או פוליטית, בהחלטה להיות גם שר ביטחון. נתניהו חייב לבצר את הדימוי של "מר ביטחון", שנשחק מאוד אחרי הסבב האלים מול החמאס וההחלטה על הפסקת האש, שהותירו תחושת חמיצות במחנה הימין. מוקדם כמובן לקבוע אם עשה מהלך נכון, או שיגלה בדרך הקשה את מה שלמדו יעלון, ליברמן וחבריהם.

 

כל היודע דבר על מקום הימצאה

ובימים ההם אין אופוזיציה בישראל. מה עוד צריך לקרות לממשלת נתניהו בשנתה הרביעית, על סיפה של החמישית, כדי שהאופוזיציה תתעורר? כנראה כלום, וכנראה כבר לא תתעורר. מה בדיוק עשתה האופוזיציה כשנתניהו אימץ את עמדת השמאל, לפיה מערכה צבאית בעזה מיותרת כיוון שתחזיר את ישראל וחמאס בדיוק לאותה נקודה, אחרי דם, יזע ודמעות? האם איגפה את נתניהו מימין ותבעה להכות בחמאס ביתר כוח?

 

ליברמן פרש, הקואליציה הצטמקה, והאופוזיציה הסתפקה ביום של חשיפת שיניים, עד שחבריה נשרו לאט־לאט ובאין רואה. מי לחו"ל ומי לעיסוקיו. הממשלה טולטלה באדיבות בנט ושקד, אבל באופוזיציה – עולם כמנהגו נוהג. נמים שנת ישרים. ייתכן שאבי גבאי, ציפי לבני ויאיר לפיד צריכים לעבור קורס מזורז אצל אהוד אולמרט. אולמרט היה ראש הממשלה שסיעה קטנה של 12 מנדטים בלבד – הליכוד בראשות נתניהו – מיררה את חייו ולא הניחה לו. בהפגנות, מחאות ומה לא.

 

בעצם, הם לא צריכים להרחיק לאולמרט. לבני ודאי זוכרת. היא הייתה שרת החוץ בעת ההיא. מזלו של נתניהו שאין מולו שום נתניהו מודל 2006–2009.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

 

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook