אחד, לא חשוב מאיזו עדה // מאת קובי סודרי

0

ציון הדרך של 70 שנות "הבית השלישי" מאפשר, בצדק, רגע של התרוממות רוח, אפילו גאווה של ממש, לכל מי שרואה את עצמו חלק מהמפעל הזה. רשימת הסיבות ידועה ומוכרת, אפשר לסכם אותה בכך שהקמתה של המדינה ובוודאי שגשוגה הם בלתי נתפסים ובלתי הגיוניים בכל קנה מידה, לנוכח היקף ועוצמת הקשיים והמכשולים שעמדו ועומדים בפניה. באופן פרדוקסלי, אפשר לאמוד את מידת ההצלחה של המדינה דווקא מתוך העובדה שעבור רבים מיושביה, היא הפכה להיות עניין מובן מאליו. שעיקר התלונות הן לא על עצם החיים כאן, אלא על איכותם הכלכלית. וגם זה על יסוד השוואה למצב ב־10–15 המדינות המפותחות בעולם, תוך התעלמות מהמצב בכ־180 האחרות, והכל עוד לפני שביררנו לעומק כמה מהישראלים היו באמת מוכנים לעבור, לתמיד, להלסינקי, לסטוקהולם או לניו ג'רזי.

על רקע תמונת המצב הזו, כדאי להתייחס לאחת הסוגיות הבוערות תמיד בשיח הישראלי, פך השמן שאינו מכזיב אף פעם מלתת את שמנו – אשכנזים נגד מזרחים, ולהפך.

באמת שלא צריך הרבה. מספיקה אמירה בהבל פה, רשומה בפייסבוק או ציוץ בטוויטר, מצד זמר נשכח, שדרן נידח, או רב מטעם עצמו, ממוצא זה או מהמוצא האחר, כדי לעורר מהומת אלוהים. דיווחים נרגשים במהדורות, ראיונות עם יו"ר קהילת יוצאי פזורה כלשהי וראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללת שום כלום, תגובות ותגובות־נגד של גולשים, ומעל כולם, חברי כנסת נרעשים ומזועזעים. ככתוב בהגדה – עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים.

אכן, אין להתכחש שלרגישות הציבורית הזו יש סיבות היסטוריות ממשיות, הנובעות לא רק מתחושות לב או בטן של ציבורים גדולים, אלא נסמכות על עובדות ונתונים הנתמכים במחקרים ובחשיפות. רק השנה היו אלו הגילויים בדבר ילדי תימן, ואחריהם הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' שהציגה תמונת עולם קשה ומכאיבה על היחס שקיבלו יהודי צפון אפריקה עם עלייתם לארץ. מי שירצה, יוכל למצוא גם כיום ביטויים להבדלים בייצוג עדתי, בתחומים בעלי השפעה כמו האקדמיה ובית המשפט העליון. למרות כל אלה, בפועל, הטיעון של "אפליה עדתית" הוא כיום טיעון מבוטל בכל הנוגע למעמדם ולאפשרויותיהם של מי שהוגדרו "עדות המזרח", ובעלי העניין היחידים בהתקיימותו הם פוליטיקאים ואנשי תקשורת מסוימים, המבססים עליו את עיקר משנתם.

למה טיעון מבוטל? משום שבמרוצת השנים הלכה והיטשטשה זיקת המוצא העדתי. הדור השני והשלישי הם ילידי הארץ, כאשר חלק נכבד מהם הוא תוצר של "נישואי תערובת". מעבר לכך, סקירה, אפילו אקראית, מלמדת על נוכחות ובולטות של בני אותן עדות, או של צאצאיהם, בממשלה, בכנסת, בפקידות הציבורית, בשלטון המקומי, בצבא, בכלכלה, במשפט, בתקשורת, בבידור, בספורט ועוד. היחידים שעדיין יכולים לטעון ברצינות לחוסר ייצוג, ואולי גם לאפליה עדתית, מקרב אזרחי הארץ היהודים הם למרבה הצער יוצאי אתיופיה.

האפליה העדתית היא מרכיב עצוב בהיסטוריה ובתהליך ההקמה של מדינת ישראל. היא עוולה שהזיקה לרבים. היא אינה סיבה לגאווה. חשוב לדבר עליה ולנתח אותה, גם כדי לנקז ולטהר את כאבם של הנפגעים, וגם כדי להפיק ממנה לקחים לעתיד. אבל אין מה להבעיר אותה בכל פעם מחדש, כדי לצרוב באמצעותה, שלא לצורך, נוספים.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

צילום: דניאל בר-און, הארץ

שתף