אויבים מבית | מאת שרה סלומון

אבא, סבא, אח: דווקא האנשים שעליהם הן סמכו יותר מכל הפכו את חייהן לסיוט ופגעו בהן שוב שוב, תוך ניצול מנגנונים קהילתיים עוצמתיים של הפחדה והשתקה. תחקיר: כך משתוללת באין מפריע האלימות המינית בתוך המשפחה בחברה החרדית

אזהרת טריגר: הטקסט שלפניכם קשה מאוד לעיכול והופך קרביים. הוא מתבסס על תיאורים של נפגעות ונפגעי אלימות מינית בתוך המשפחה, בחברה החרדית. אך אין דרך לתקן את המציאות מבלי לפרום את קשר השתיקה וההשתקה סביב התופעה.

זה התחיל כשנעמי הייתה בת 7. אמה הייתה נכה, והיא גידלה את האחים הקטנים. בכל לילה שני, בשעה קבועה, הוא היה נכנס לחדרה, מפשיט אותה ומבצע את הטקס הקבוע. אחר כך, היה אומר: "אל תדברי על זה, שיישאר בבית".

עד גיל 13 נעמי לא ידעה שיחסי מין הם משהו שקיים בכלל בעולם. "חשבתי שאבא המציא את זה כעונש על חוסר הצניעות שלי", היא אומרת. "אחרי הכל, ההערות שלו על אורך החצאית – קצרה מדי – והאזהרות לא לספר לאף אחד, היו האינטראקציה המילולית היחידה בינינו. בבית הספר למדתי שהמצווה היחידה שלי כאישה, חוץ מהדלקת נרות שבת, היא להיות צנועה. והוא הרי אבא שלי, מותר לו לראות אותי לא צנועה.

"בשלב מסוים כאב לי כל כך שהרגשתי שאני הולכת למות. הייתי בטוחה שהוא מנסה להרוג אותי. ההיגיון שלי אמר שכאשר זה יגיע לדרגת כאב מסוימת, הגוף שלי כבר לא יוכל לשאת את זה יותר. אבל זה לא קרה, וכשהתחלתי להתרגל לכאב הבנתי שזה לא הולך להסתיים.

"כשהייתי בת 9, הרהרתי בהתאבדות. הייתי יושבת בקצה הגג של הבניין, מנדנדת רגליים וחושבת כמה טוב יהיה אם אפול עכשיו. כאב לי, הרבה מעבר לכאב הפיזי: סחרחורת וכאוס של רגשות. כל היומיום שלי התנהל סביב 'זה'. בבוקר וביום שאחרי הייתי מנסה להתאושש. בצהריים פחדתי שזה עומד לבוא. בלילה זה היה קורה.

"רוב הזמן הייתי בטוחה שהייתי מעין 'היטלר בדמות אישה' בגלגול הקודם, ואני מכפרת בגלגול הזה על איזו טרגדיה שאני לא יודעת מהי. בבית הספר היסודי ובסמינר למדנו בכל שנה שהצרות שמהן סובל אדם נועדו לכפר על העבירות שלו. על כן, כדי לנסות להפסיק את זה, התחלתי להתחזק: הייתי מתפללת על כולם, מברכת 100 ברכות ביום, מסיימת ספר תהילים בשבוע.

"הייתי משוכנעת שכאשר אסיים מספיק ספרי תהילים, השם יפסיק את זה, מפני שזו תוכנית של אלוהים שהוא מבצע דרך אבא שלי. אבל אבא לא הפסיק: בכל לילה שני, בשעה קבועה, הוא נכנס לחדרי, הפשיט אותי וביצע את הטקס הקבוע.

"רק בגיל 13, כשהעמקתי ב'שולחן ערוך', במסגרת עבודה בכיתה, הגעתי להלכות 'אונס נערה בתולה', והתחלתי להבין. הלכתי לקפה בעיר שמשלמים בו על אינטרנט לפי שעה, התיישבתי וחיפשתי את כל המידע הרלוונטי. כשגיליתי שיחסי מין זה משהו שאנשים עושים מרצונם החופשי הזדעזעתי. מבחינתי זה הדבר הכי כואב, רע ומשפיל. זה הסיוט של חיי.

"בשנים הללו כבר הבנתי – אבא שלי אונס אותי. נשארתי בבית, מפני שלימדו אותי בבית הספר ש'זה תיקון שצריך לקרות' ואם הוא כבר קורה – עדיף שיקרה לי ולא לאחותי הקטנה. באחת המחברות מהתקופה ההיא אפילו כתבתי: 'אני מעדיפה שזה יקרה לי כמה שיותר פעמים, כך אצמצם את הפעמים שזה עלול לקרות לאחותי'".

כשהקהילה מאפשרת פגיעה 

לקראת סוף השיחה עם נעמי, כשהתחיל להתפזר הענן שאליו שקענו, הייתי חייבת להכיר שוב בעובדה שמלבדה יש גם אותי, וכמונו עוד אלפי ילדים וילדות, כל אחד והסיפור שלו. בחברה החרדית, גילוי עריות ואלימות מינית בתוך המשפחה הם תופעה רחבה הרבה יותר ממה שאפשר להבין. בין השאר, המקור לכך הוא דווקא בסגירות החברתית והצורך לשמר אותה. דפוסי ההתנהגות החברתיים מקדשים את השם הטוב ואת אחדות הקהילה, ובכך נפתח השער לניצול שמתרחש מתחת לרדאר.

במהלך העבודה על התחקיר פנו אליי עשרות נפגעות ונפגעים – גברים ונשים, מזרמים ומקהילות שונות, בכל המעמדות הסוציו־אקונומיים. ברוב המקרים, מדובר ובילדות ובנערות צעירות, כאשר התוקף הוא אחד הגברים מהסביבה הקרובה ביותר. כמעט בכל הסיפורים של המרואיינים בכתבה (שכל השמות בה בדויים, להגנה על פרטיותם) מצאתי את אותם האלמנטים, שלעיתים קרובות הזכירו לי את הסיפור שלי: המשפחה מסרבת להאמין, הקהילה מאשימה את הקורבן, והפחד שהתדמית הטהורה של החברה החרדית תתנפץ מביא להקרבת הילדים על המזבח.

אלישבע, למשל, נפגעה בידי סבה, במשך יותר מעשור – מאז שהייתה בת 10. "זה היה אצלו בבית", היא מספרת. "בפעם הראשונה ישנתי אצלם, והוא בא אליי בבוקר מוקדם. במהלך השנים הוא עשה את זה בכל מיני מקומות מסתור – פעם במחסן שלו, פעם בבית של ההורים, אפילו כשהיו שם אנשים. הוא פגע גם באמא שלי – בתו – וגם באחותי".

שיפי, השוהה כיום במחלקה שיקומית, נפגעה בידי אחיה מגיל 7 עד גיל 13. "המקרה הראשון שאני זוכרת היה אחרי אירוע משפחתי בכיתה ב'", היא משחזרת. "בתחילה הוא לא היה צריך לעבוד קשה כדי לקחת אותי לחדר. בהמשך, הייתי מתנגדת קצת אז הוא היה מבטיח לי ממתקים. כשאמרתי לו שהוא עושה משהו לא צנוע, הוא אמר שבגלל שאנחנו קרובי משפחה זה מותר".

דסי, שהעניקה לי את האומץ לדבר על הפגיעה שעברתי כדי לרפא את הפצעים, השתקמה מאז, התקדמה ובנתה לעצמה חיים. אף על פי כן, היא ביקשה להתראיין, כדי להעניק לילדים וילדות נוספים את האומץ לדבר. "זה היה תמיד בלילה, כשישנתי", היא מספרת על הפגיעה הממושכת שעברה מצד אחיה. "ניסיתי להראות סימנים שאני מתעוררת, ובפעמים שהצליח לי הוא הפסיק. אני זוכרת פעם אחת שניסיתי להתנגד אבל הוא תפס לי את הידיים. לא הבנתי מה קורה לי. זה הכאיב לי מאוד. רק בהמשך הבנתי שהוא אונס אותי".

יוסי הוא מקרה נדיר. אף שעל פי מחקרים, 3%־16% מהבנים עברו פגיעה מינית פיזית כלשהי, מרביתם מתקשים להעניק מילים לתחושותיהם ולהתמודדויותיהם הנפשיות. "גם בקשת העזרה והחצנת המצוקה הרגשית עלולות להיתפס בעיני הנפגע כאישור לחולשתו", אומר יהונתן פיאמנטה, עו"ס קליני המטפל בנפגעי תקיפה מינית, לשעבר רכז קו גברים דתיים במרכז הסיוע בתל אביב.

אחיו של יוסי פגע בו מינית במשך חצי שנה, כאשר היה בן 12. "היינו מחוברים מאוד", הוא מספר. "זה היה בעיקר בבית הכנסת. הוא היה מנקה שם וביקש שאעזור לו, ואז היה לוקח אותי לשירותים ופוגע בי. גם בבית הספר הוא היה מבקש ממני ללוות אותו ואז עושה את זה. הבנתי ממה שלמדתי בתורה שזו עבירה. אבל לא הבנתי את המשמעות, חוץ מזה שהרגשתי רע מאוד אחרי כל פעם".

"האשימו אותי"

כמו במגזר החילוני, גם במגזר הדתי נפגעים ונפגעות חוששים מחשיפת הסוד, אולם בציבור הדתי ישנם היבטים נוספים. למשל, החשיפה עלולה להשפיע על שידוכים של כל בני המשפחה, משום שאלה כרוכים בבדיקת הרקע המשפחתי, ופגיעה מינית "פוסלת" את כל המשפחה לשידוכים ראויים. נוסף על כך, חשיפה עלולה להשפיע גם על יכולתה של הנפגעת להתקבל למערכת חינוך טובה ועל קבלת המשפחה כולה לקהילה.

מין, מיניות או אלימות מינית הם נושאים שאינם מדוברים במגזר הדתי, ועל כן המודעות לתופעה נמוכה אף יותר מזו שבמגזר החילוני. לפיכך, הנפגעת נתונה בהלם, אכולת אשמה, ולעיתים קרובות סבורה שזהו הגמול על חטא שחטאה. "לפעמים", אומרת דבי גרוס, מנהלת מרכז הסיוע לנשים דתיות ויו"ר איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, "היא אינה מספרת מחשש שתעבור על חטא לשון הרע".

ואכן, בזמן אמת לא סיפרה שיפי לאיש. "התביישתי מאוד ", היא אומרת. "לא רציתי שיידעו. רק בתיכון התחלתי להבין את המשמעות של מה שעברתי, כשחברות בכיתה התחילו לדבר על הגוף שלהן ועל בנות שנפגעו. עד אז אפילו לא ידעתי מה זה 'פגיעה מינית'".

גם אלישבע חוותה מציאות דומה. "מגיל קטן מאוד התרגלתי לא לדבר", היא מסבירה. "ברגע שאמרתי משהו האשימו אותי, אז לא סיפרתי על כלום. הרגשתי שזה לא בסדר מה שסבא עושה, אבל לא רציתי לספר על זה, גם כדי להגן עליו. כולם העריצו אותו וגם אני אהבתי אותו, לא רציתי שהקשר שלנו ייהרס".

יוסי דווקא סיפר לאמו, "בפעם הראשונה והשנייה", הוא אומר. "אבל הוא היה גדול ממני והיה לו מעמד חשוב במשפחה. ההורים שלי סמכו עליו והאמינו למה שהוא אומר. בהמשך, כבר התחלתי לחלל שבת בסתר ורק הוא ידע, ואמר לי שאם אספר על מה שהוא עושה, הוא יספר שאני מחלל שבת. פחדתי".

נעמי אפילו לא העלתה בדעתה לספר, משום שהמסר שהעבירה לה הסביבה הופנם. "היו הרבה אמירות בבית, בסגנון 'כל מה שקורה במשפחה נשאר במשפחה' ו'לא מספרים כלום לאף אחד', ומכיוון שההורים שלי חוזרים בתשובה, היינו רק המשפחה הגרעינית. אמא שלי נכה ולא מעורבת מאוד, וכך גם לא היה מי שידע", היא אומרת.

"בשלב מסוים, ניסיתי לספר בדרכי, למורות בבית הספר, אבל הן כנראה בחרו לא להבין. אף פעם לא אמרתי במפורש שאבא שלי אונס אותי. בהתחלה בכלל לא הכרתי את המילה ולא הבנתי מה קורה לי. אחר כך לא רציתי שהן יחשבו שאני עם מטען של עבירות שצריך לכפר עליו, אבל ההתנהגות שלי דיברה.

"לכיתה א' הגעתי ילדה טובה ושקטה, במחצית השנייה של כיתה ב' חזרתי חצופה וסוערת והפסקתי לעשות שיעורי בית. נעשיתי מופרעת, הופכת שולחנות בשיעורים, שמה קטשופ על הכיסא של המורה. היה ברור שזו התנהגות כדי לקבל תשומת לב. הרגשתי גאונה שהצלחתי להעביר את המסר שמשהו קורה בבית, אבל זה לא עבד. אני הבנתי שאני מנסה לומר משהו, הן לא.

"בגילים גדולים קצת יותר, כבר אמרתי את זה ברמזים הרבה יותר ברורים. למשל, אמרתי למורה שאני רוצה לעבור לפנימייה, שאלתי בעקיפין 'אם יש הורים שהשם שם אותם לא מתאימים לילד שלהם', אבל הן אמרו לי שאין דבר כזה. התעקשתי, אם זה כן קורה, מה צריך לעשות? הן אמרו שהילד צריך ללמוד להתמודד עם זה".

יעל בלייך־קימלמן, עו"ס קלינית ורכזת אנשי מקצוע במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, מסבירה על חשיבות הזיהוי של אותות המצוקה. "על פי רוב, אנחנו נראה בילדים אלה חלקים מתפקדים המנסים להסתיר את הפגיעה, וחלקים אחרים המנסים לפרוץ את מעגל השתיקה ולספר את שעובר עליהם", היא אומרת. "לעיתים נראה ילדים שמשנים את התנהגותם, וכך מסמנים לסביבתם שהם במצוקה. אות המצוקה הוא הזמנה להקשיב טוב יותר לילדים ולראות מה קורה בחייהם".

בלבול, פחד, השתקה

בספרה "טראומה והחלמה", פרופ' ג'ודית לואיס־הרמן מתארת את מנגנוני ההגנה על שפיותם של הילדים והילדות הנפגעים, ומסבירה כי הם משתמשים במגוון רחב של הגנות נפשיות. "בכל ההגנות הללו", היא כותבת, "נחסמת דרכה של ההתעללות אל התודעה והזיכרון, כאילו לא התרחשה כלל, או שהיא מוקטנת, מתורצת ונסלחת, כאילו כל מה שקרה בעצם אינו התעללות. מאחר שאין הם יכולים להימלט ממציאות קשה מנשוא ואף לא לשנותה, הם משנים אותה במחשבתם".

ואכן, בנפשם של נפגעות ונפגעים רבים מתקיים דיסוננס מתמיד: מחד גיסא הרצון והצורך לגלות את הפגיעה, לדעת מה קרה שם ולהבין כל פרט, ומאידך גיסא, לא לדעת, רק למחוק ולשכוח. שני הפנים הללו של סיפור הפגיעה והשלכותיה יוצרים את הקושי הנפשי העצום לחשוף את הסוד או להביא אותו לבית המשפט.

הסיפור של שיפי נחשף בערך כשהייתה בכיתה ו'. "אחותי התעוררה וראתה אותו מעליי", היא מספרת. "היא צרחה: 'תעוף ממנה'. כשהיא סיפרה על זה לאמא שלי, אמר אמרה 'לא, זה לא היה', אבל בכל זאת שאלה אותי אם זה נכון. הייתי מבוהלת, היא הייתה אמורה לזהות את זה. אמרתי שהוא לא עשה לי כלום והיא קיבלה את ההסבר.

"התחלתי להבין מה זה אומר רק כשהייתי בסמינר, דרך סיפורים ששמעתי על בנות שנפגעו או ניסו לפגוע בהן, ואז המשפחה שלהן עזרה להן. הרגשתי נורא כשהבנתי שהמשפחה שלי לא שמרה עליי, ואפילו פגעה בי בעצמה. זה הפחיד אותי מאוד".

גם במקרה של אלישבע הייתה זו אחותה שניסתה לפתוח את תיבת הפנדורה. "היא הייתה בטיפול, והחליטה לדבר עם אמא שלי על זה", היא מספרת. "היא נהייתה חולה מזה וכולם כעסו על אחותי. הרבנית של הקהילה אמרה שזה יעשה רק רע, אבל אחותי התעקשה ללכת למשטרה וביקשה שאצטרף אליה כדי לתמוך בה. הצטרפתי כי רציתי ללוות אותה, ואז החלטתי למסור עדות בעצמי. מאז שהתלוננו, אף אחד בבית לא מדבר על זה. זה כאילו לא קיים בשבילם. שנים ספורות אחר כך יצאתי בשאלה והתחתנתי. לגמרי לבד".

דסי שיתפה לראשונה בסיפור שלה כשחברה סיפרה לה שהיא חלמה כי היא, דסי, נאנסה בחניון של קניון. "אמרתי לה בתמימות: 'איזה קטע'. ואז סיפרתי לה מה עברתי", היא מתארת. "בכלל לא הבנתי את המשמעות של זה, אבל היא הזדעזעה וסיפרה לאחי, והוא התעקש שאגיע אליו ולא אחזור יותר הביתה. רק כשראיתי את התגובה שלו, התחלתי להבין שזה עניין. הרגשתי הקלה שסוף־סוף רואים אותי. אחרי שזה התפוצץ וכולם ידעו, אמא שלי סיפרה שהיה איזה לילה שהערתי אותה ובכיתי וסיפרתי לה, אבל היא לא ידעה מה לעשות. היא ניסתה לשמור שאף אחד לא ייכנס אליי לחדר בלילה, אבל היא לא סיפרה על זה לאף אחד".

זהירות, "לשון הרע"

גם הפחד מהחשיפה – וכמובן לא רק הוא – משפיע על המוכנות של הנפגעת להגיש תלונה במשטרה: היא חוששת שהסיפור יגיע מהמשטרה לקהילה וישפיע על כל משפחתה. במקרים אחרים, נפגעת חרדית לא תגיש תלונה בלי הסכמה של רב, שבמקרה הטוב לא ער לחומרה ולהיקף התופעה, ובמקרה הרע רוצה למנוע "חילול השם".

את שיפי ניסתה אמה להשתיק. "היא אמרה לי: 'מי שמדבר לשון הרע, מתים בגללו שלושה אנשים – מי שמדבר, מי שמדברים עליו ומי שמקשיב'. יש במשפחה מישהו שקרוב אלינו שעובד במשטרה, והם חוששים שמישהו יידע והוא ייכנס לכלא. הפחד שלהם מאכיל אותי".

דסי ביקשה קודם כל לצאת מהבית, לפנימייה לא חרדית. "ראש האולפנה התוודע לסיפור, ובמשך תקופה ארוכה היה צריך להסביר לי את חומרת המעשה", היא משתפת. "כשהשתכנעתי, הוא אמר לי שהוא פנה לרווחה והם רוצים לדבר איתי. בפגישה גיליתי שמדובר במשטרה. פחדתי שיכניסו אותו לכלא בגללי. שיקרתי במה שהייתי מסוגלת, אבל היו דברים שלא יכולתי לשקר בנוגע אליהם.

"כשיצאתי משם, הרגשתי אשמה מאוד. סיפרתי לאח שלי, שסיפר להורים שלי. הם כעסו עליי מאוד ונכנסו להיסטריה. באחד מימי השישי הבאים, אמא שלי אמרה שהמשטרה מחכה לי לפגישה. ידעתי בדיוק למה היא מצפה ממני. אמרתי להם ששיקרתי והתיק נסגר".

יוסי ניגש למשטרה מיוזמתו, כשהיה בן 13. "העדתי נגדו, אבל לא קרה עם זה כלום", הוא אומר. "הקהילה סגרה את זה בפנים, ואיימו עליי לא לעשות את זה שוב. משם הלכתי ל'קורת גג' כדי לברוח מהבית ומהקהילה שבה לא קיבלו אותי".

 נעמי פנתה לרב, בשאריות התקווה האחרונות: "החלטתי ללכת לרב של השכונה שבה התגוררנו ישראל גואלמן, שחלה עליו חובת דיווח. הוא שאל אותי הרבה שאלות על מידת שמירת המצוות, על הדקדוק בהלכה, על הצניעות שלי, איך אני מתלבשת. זה התיישב על האשמה שחשתי. הוא אמר שאין לו מה לעשות עם המידע, אבל גם למשטרה לא, ועל כן אין טעם לדבר על זה עם אנשים.

"להורים שלי הוא אמר: 'הילדה הגיעה וסיפרה כל מיני סיפורים מוזרים', והציע להם להתחזק במצוות לזכותי. ההורים שלי הבינו, והמצב הידרדר. אמא שלי הסבירה לי שאסור שאדבר עם אף אחד, שאני מטומטמת, ושאם אני רוצה שהם ייקנו לי משהו – שרק אגיד. אבא, מצידו, המשיך במעשיו באותה תדירות.

"לא הייתי מסוגלת יותר, אבל החלטתי שאני לא רוצה לסיים את חיי. עזבתי את הבית בלי לדעת לאן. לקחתי שלוש חולצות, חצאית, תחתונים וכמה זוגות גרביים, שקית אוכל עם אבקת כביסה וכמה תמונות כדי שיום אחד אוכל להראות לילדים. במשך שלושה שבועות מימשתי את כל ההזמנות מהחברות.

"לא היה לי זמן לעכל את מה שעשיתי או להצטער על האחים שהשארתי מאחור. אחרי שלושה שבועות הרגשתי שאני נגמרת, והעדפתי לישון בכותל, מפני שיש שם 'עזרת נשים' וארגיש מוגנת. כך עשיתי: ישנתי מתחת למדרגות של החדרון בעזרת הנשים, עד שהותשתי. הלכתי למנהלת הסמינר, הסברתי לה שאני רוצה ללכת לפנימייה מפני שבבית 'קורים דברים', ואני לא חוזרת לשם. למשך כמה לילות נוספים ישנתי בבית, ואז מצאתי את 'בית לפליטות'.

"כדי להיכנס לשם הייתי צריכה סיבה טובה. רוב הבנות הגיעו מבתים שבהם אחד ההורים נפטר או גרוע מכך – הם התגרשו. 'גרוע' משום שיתמות היא  משהו ש'השם יתברך בחר', גירושים זה משהו דפוק עם ההורים. סיפרתי שההורים שלי אלימים, בלי לפרט. מנהלת הפנימייה לחצה עליי לספר. שאלתי אותה אם היא שואלת כדי לעזור או כדי להציל את האחים שלי, והיא השיבה: 'מה פתאום, מה זה לעזור?'.

"יום אחד קמתי בחרדה שאבא שלי יפגע גם באחותי, ואחרי הלימודים ניגשתי למגרש הרוסים להגיש תלונה. באתי מוכנה, עם רשימת דרישות: ביקשתי חוקרת, סיפרתי שאני שומרת נגיעה. הסברתי שאני מדברת גם בשביל להציל את אחותי. רק בדיעבד למדתי שאחרי כמה ימים הגיעה עובדת סוציאלית לפנימייה, והצוות טען בפניה שהתחרטתי והבנתי שעשיתי טעות ושאני לא מוכנה לדבר יותר לעולם.

"המנהלת לקחה אותי לשיחה, נזפה בי שכביסה מלוכלכת משאירים בבית ובקהילה, והרב יודע, אז מה כבר המשטרה יכולה לעשות. רק אחרי זמן רב פנו אליי מהמשטרה שוב".

השלכות ארוכות טווח

באופן אישי, לא ידעתי שיש לפגיעה המינית השלכות שילוו אותי עד יום מותי. היציאה ממעגל ההישרדות הציפה דברים. התחלתי לסבול מהתקפי חרדה ומפלאשבקים שגרמו לתסכול נוראי.

"על החיים שלי זה משפיע עד היום", מספרת שיפי. "זה הרס בהם הרבה חלקים. אני לא כמו החברות שלי, שהתחתנו והביאו ילדים, אני צריכה להתעסק בטיפול ובעבר שלי עד היום, אבל אני לא כועסת, לא מרגישה דבר".

אלישבע חשה שהמציאות שלה התעוותה כולה. "התפיסה שלי הייתה שאם מישהו לוקח בכוח – הוא אוהב אותי, ובשל כך לימים נפגעתי מינית מגברים רבים", היא אומרת. יוסי מתאר את ההשלכות במילים קשות: "הוא הרג אותי מבפנים. אני מרגיש שאני חי מבחוץ אבל מת מבפנים. אני לא מאמין באנשים, קשה לי להיות במסגרת יותר מכמה חודשים. אני לא מסוגל לראות אנשים חרדים".

הפגיעה בילדות מתבטאת בסימפטומים חמורים גם בבגרות. לפי המחקרים, היסטוריה של התעללות מינית בילדות מעלה את הסיכון לדיכאון, להפרעות אכילה, לשימוש בחומרים ממכרים, לבעיות חרדה ולעבריינות.

מלבד הקושי הפסיכולוגי, מתעוררים קשיים גם בתחומים נוספים. למשל, במערכות היחסים. שורדי פגיעה מינית בילדות חווים בגידה בסיסית, שמקשה עליהם מאוד לבנות אמון וליצור קשרים. השלכות נוספות הן סומטיזציה – דריכות בלתי פוסקת, שגורמת לכאבי ראש, בעיות עיכול, כאבי בטן, אגן וגב ועוד, דיסוציאציה שיוצרת פיצול והדחקה של הכאב הפיזי והרגשי העצום, ומונעת התפתחות של מנגנוני התמודדות וויסות רגשי.

"לעיתים קרובות אני שואלת את עצמי איך ייתכן שבקרב קהילה המבוססת על ערכים של תורה, כבוד לבריות, חסד ורחמים יש התעללות מינית במשפחה", אומרת גרוס. "התשובה טמונה בעובדות. יש ויש. אלימות כלפי נשים וילדים חוצה את כל הקווים בין מגזרים. היא חודרת פנימה והורסת לא רק את הנפגעות, אלא גם את כל מי שקרוב אליהן, ומכרסמת בשורשי הקהילה. מין, מיניות או אונס הם נושאים שאינם מדוברים במגזר הדתי, ולכן המודעות לתופעה נמוכה אף יותר מזו שבמגזר החילוני.

"כחברה גומלת חסדים, המיוסדת על ערכים של תורה, את ההתמודדות עם גילוי העריות אנחנו צריכים לשנות. לדאוג למקום בטוח לכל אישה ולכל ילד וילדה, ובעיקר להחליט שלא ניתן לאלימות להישאר בתוך החברה שלנו, בתוך הקהילה שלנו ובתוך בתינו. את המטרות הללו נוכל להגשים בעזרת מערכות של חינוך והסברה, בד בבד עם הושטת יד לנפגעות.

"אנחנו, במרכז הסיוע לנשים דתיות, רואות חובה לעצמנו לקדם את השינוי הזה בסדנאות לילדים, למתבגרים ולמתבגרות, להורים, למורות ולמורים, לרבנים ולרבניות. בין היתר קורסים לרבנים, שתכליתם להעלות את המודעות למורכבותה של הפגיעה המינית במשפחה, מתוך הנחה שרב אינו יכול לפסוק הלכות בכל תחום בלי להבין אותו על בוריו. את הקורסים מעבירים רבנים מכל הזרמים. המרכז גם מעביר סדנאות למורות ולמורים כדי שיוכלו לזהות נפגעות ונפגעים וכדי ליידע אותם על חובת הדיווח".

בכל הקשור לפגיעות מיניות, הפער הנוצר בין הציבור הכללי לחברה החרדית משמר דפוסי התמודדות פנים־קהילתיים, אשר יותר מהתועלת שהם מביאים – שמירת המעטפת החוצצת בין הציבור החרדי לציבור הכללי – הם מייצרים נזק חיצוני ופנימי עצום לציבור.

כחרדייה לשעבר, איני סבורה כי גדר ההפרדה סביב החברה החרדית, אשר משמרת את עצמה מבפנים ומבחוץ, צריכה להישבר באחת או להישבר בכלל. אורח החיים שאותו בחר הציבור החרדי מגשים את זכותו של כל אדם לחיות את חייו על פי אמונותיו. אך כאשר הסגירות והאטימות של החברה משמשת קרקע פורייה לניצול ומקריבה ילדים, התפקיד שלנו הוא להציף תכנים אלו לשיח החברתי, שתחילתו בהכרה בתופעה ובהשלכותיה, והמשכו צריך להיעשות באמצעות שינוי מעשי במערכות שנותנות מקום לסוד להתקיים בגדר סוד.

חשיפת הפגיעה דורשת תעוזה וכוחות נפש אדירים, ועל כן הערכתי העצומה לכל הנפגעים שחשפו בפניי את כאבם באומץ רב, נתנו לי את הזכות לספר אותו לעולם, מתוך תקווה שעדויות אלו והחשיפה של החברה לצדדים הפגועים והכואבים ביותר בנפשם יעלו את המודעות החברתית וינפצו את חומות הטאבו הסוגרות על השיח. זהו תפקידנו, להוביל לריפוי ולמניעת פגיעה בילדות ובילדים.

מספרי קוי סיוע:
קו הסיוע לנשים 1202
קו הסיוע לגברים 1203
קו הסיוע לגברים דתיים וחרדים 025328000
קו הסיוע לנשים דתיות 026730002

–