fbpx

אבירמה גולן: מדינה ללא אזרחים כך, בחסות מערכת החינוך, מטופחת הזהות הימנית, הלאומנית והלא סובלנית

0

בראשית שנות ה־90, בסיומה של הרצאה על יסודות הדמוקרטיה בישראל במסגרת השתלמות למורים לאזרחות, פנתה המרצה לקהל ושאלה אם יש שאלות. מורה צעיר, חובש כיפה סרוגה, הרים את אצבעו.

למה את מדברת רק על דמוקרטיה, שאל. מה עם הצד השני?

איזה צד שני?

הצד השני של הדמוקרטיה, התעקש. לא ייתכן שתציגי רק את העמדה של השמאל. התבטאות כזאת, שנשמעה אז מופרכת, הייתה מתקבלת היום בשוויון נפש גמור. תוך פחות משלושה עשורים הפך המתח הסמוי בין ה“דמוקרטית“ לבין ה“יהודית“ לקטטה בריונית. עתה ממשיכה ה“יהודית“ לקונן ולמחות, למרות שיריבתה שרועה לרגליה באפיסת כוחות.

לא במקרה משתקפת ההתכתשות הזאת בכל חומרתה במערכת החינוך. את דמותה של המערכת הכבדה והשמרנית הזאת עיצבו במשך השנים שני תהליכים נפרדים, שלכל אחד מהם גורמים ומאפיינים לא דמוקרטיים משלו, ושניהם חוברים יחד להשפעה הרסנית.

התהליך הראשון הוא ההתפוררות, ששורשיה נטועים בזרמים בחינוך. כמו בתחומים רבים אחרים (שהבולט ביניהם הוא יחסי דת ומדינה) יצר דוד בן גוריון בחומת הממלכתיות היקרה כל כך ללבו סדקים, שהפכו עם השנים לשברים, ומשהעמיקו – הם בני־ קיימא יותר מהחומה עצמה.

כל הקבוצות התוקפות בזעם את רעיון כור ההיתוך של ראשית המדינה, תולות בו את האשם הבלעדי לקיפוח ומפיקות ממנו תביעה לרב־תרבותיות, שוגות משום מה באשליה שמערכת החינוך בישראל הייתה מלכתחילה מפא“יניקית־סוציאליסטית אחידה.

רוצים לקרוא את טורה המלא של אבירמה גולן? הירשמו לקבלת מגזין מתנה עד הבית

צילום: תומר אפלבאום, ׳הארץ׳

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook