fbpx

אבירמה גולן: ולשמאלך שממה

0

מחשבות על התכווצותו הכרונית של מרחב פוליטי שלם.

לפי כל הסימנים, נראה שבבוקר ה־18 במרץ תתעורר החברה הישראלית לאותה מציאות שהיא שורדת בה בשנים האחרונות. אותה תערובת של ייאוש ואדישות, עייפות וחרדה. צריך יהיה לברר איך במדינה צעירה כל כך, שאבותיה המייסדים צמחו מלב הסוציאליזם האירופי ותנועות השחרור הלאומיות החילוניות שלו, התחולל שינוי עומק פוליטי־תרבותי רחב ומרחיק לכת עד כדי כך.

ועוד – איך קרה שמחברת מהגרים קטנה וצנועה הפכה ישראל לסמל הנאו־ליברליזם הקיצוני ביותר, המוביל בפערים בין עשירים לעניים ובהוצאה פרטית לחינוך, בריאות ודיור, ומקהילה שמנהיגיה חיים בצריפים לגן עדן לאוליגרכים המפטמים על חשבון הכלל את הצמרת הפוליטית ואת עצמם.

ואיך הפכה מדינה ריבונית צעירה, שניסתה לעצב לעצמה (בתהליך עתיר שגיאות אך מרתק) אופי ייחודי, למיני־מעצמה בדלנית ומרובת מגזרים ואינטרסים מנוגדים, כשהדת, בגילוייה הלאומניים ביותר, מכניעה את רוח הדמוקרטיה וחירות האדם ומרסקת את תודעת האזרחות והסולידריות החברתית.

ומתוך כל אלה צפה מאליה שאלה קשה הרבה יותר: איך קרה ששום כוח נגדי לא מנע את הסחף העקבי ימינה. שום תנועת שמאל רצינית, נחושה, בעלת סדר יום מדיני וכלכלי סוציאל־דמוקרטי מובהק לא הצמיחה נוכחות ולא מנהיגות חזקה מספיק, ולא הציעה לציבור בישראל חלופה אטרקטיבית. איך זה שבכל שנות קיומה של המדינה היה, אם בכלל, שמאל בעירבון מוגבל: מפלגה גדולה אחת (מפא"י) שהגדירה עצמה מפלגת פועלים אבל לפני כל דבר אחר הייתה מפלגת שלטון רבת־עוצמה, מפלגה קומוניסטית קטנה ושמרנית שגבולותיה לא נפרצו מעולם לזרמים חדשניים, ופירורי מפלגות שקמו ונפלו ולא השאירו חותם של ממש על הפוליטיקה והחברה.

מעבר להסבר המקובל על הסכסוך והתרבות הפוליטית הרעועה, הדברים ידועים ויגעים: תנועת העבודה זנחה את האלקטורט הטבעי לכאורה של העובדים העניים מהפריפריה, וראשיה טיפחו במקביל מקושרים ומוטבים שהתבססו באמצעות קשריהם במפלגה. ארגוני שמאל אחרים, כמו רצ ושלי ואורי אבנרי, התמקדו בזכויות אדם, ומ־67' גם בכיבוש. בכל חברה אחרת המפלגות האלה היו מוגדרות ליברליות. לא כאן.

שיתוף הפעולה של הליברלים שמגדירים את עצמם שמאלנים עם הדיכוטומיה שמאל־ימין על פי היחס לכיבוש התבסס בקלות. פשוט מכיוון שהעמדות הכלכליות־חברתיות של רוב ה"שמאלנים" ליברליות במקרה הטוב וימניות במקרה הגרוע. בגלל השתייכותם למעמד הביניים המבוסס אין להם עניין בהרחבה אוניברסלית של מדינת הרווחה, ודאי לא בהגדלת המיסוי הישיר וצמצום ההוצאה הפרטית על חינוך, בריאות ורווחה.

לעיוות הזה צריך להוסיף את הדיכוטומיה העדתית והגיאוגרפית, שבמקרה של ישראל מתקיים ביניהן מתאם מושלם (דפוסי ההצבעה לשמאל־מרכז בתל אביב החזקה מול הדבקות בימין בפריפריה החלשה), ואת הפינוק הבלתי נסבל של ה"סמולנים" ביחס למנהיגותם הנבחרת. כך התקבע בישראל שמאל מדומה, שמאפייניו לא קשורים לשום תנועת שמאל בעולם.

מעמדו של השמאל המדומה נמצא עתה בסיכון ממשי. ככל שגוברות ההקצנה ימינה והכרסום בדמוקרטיה, ה"סמולנים" נדחקים לשולי הלגיטימציה. ההסתה הפרועה נגדם מגדירה אותם כאוהבי ערבים, שותי אספרסו, משתמטים משירות צבאי ובכלל בוגדים אנטי־ציונים ואנטי־יהודים. בינתיים מתחסלת האופציה של שתי מדינות לשני עמים, ושיח השמאל מאבד כל השפעה פוליטית ממשית.

התוצאה – מרצ מתכווצת, ואילו מפלגת העבודה קוראת לעצמה 'המחנה הציוני' ומתאמצת להוכיח שהיא פטריוטית יותר מהימין. ארגונים כ'שלום עכשיו' ו'V15' מושמצים ומאוימים, ו"סמולנים" לשעבר במפלגות המרכז מחפשים לעצמם פינות בקונצנזוס: גיוס חרדים, מחיר המילקי, השחיתות.

מנגד אימצו לעצמם פוליטיקאים בימין סדר יום "חברתי", שמצליח לטשטש סופית את הגבולות בין ימין לשמאל: אורית סטרוק מגלה חמלה, קרני אלדד יוזמת שיתוף פעולה אקולוגי עם פלסטינים בשטחים, משה פייגלין תומך בלגליזציה של סמים קלים, מירי רגב צועדת בהזדהות עם תושבי דרום תל אביב.

וכיוון שגם הסמולנים מעדיפים להיות "חברתיים" ותומכים ב"תרומה לקהילה" ו"אחריות תאגידית" וכל מושג מכובס אחר – הם מתייתרים. נשאר להם רק להלין על "אקיבוש", שאף אחד לא מתעניין בו, והלוא הם עצמם, או רובם לפחות, כבר חוזרים על המנטרה "אין פרטנר" כאילו מדובר בחוק טבע. ולמרות זאת קוראים להם בוגדים!

אבל מהמשבר הזה צומח, אולי, השינוי. ניצניו במחאת 2011, והמשכו בארגונים שפעלו כבר לפניה, כמו 'כוח לעובדים', 'המשמר החברתי', מרכז אדוה ואחרים. הפעילות תוססת ברשתות החברתיות ובשטח עצמו באותה מידה.

השמאל החדש צומח בדיוק במקום שבו השמאל המדומה, ששיתף פעולה עם הגיון ההפרטה, כשל. מדובר בשיתופי פעולה רוחביים בין מגזרים ומרחבים ציבוריים שהדיכוטומיות הישנות לא אפשרו קשר ביניהם: 'צוות דיור ציבורי', למשל, הוא ארגון שטח שמורכב מפעילות שמאל מובהקות, לרבות אקדמאיות ממדעי החברה, שלא מוותרות על סדר היום היוני האנטי־התנחלותי, המנהלות את המאבק החשוב לשיקום הדיור הציבורי יחד עם נפגעות מדיניות השיכון הממשלתית האכזרית, נשים מהעשירון התחתון ש"אף אחד לא סופר". יש כאן תמהיל של התקוממות אזרחית עממית שאיננה משוללת תודעה פוליטית, עם אידיאולוגיה סוציאל־ דמוקרטית המגובה בידע תיאורטי מובהק.

כן. זה שמאל. ויש עוד דוגמאות רבות, והרכבים מעניינים, שהמאפיין החשוב ביותר שלהם הוא השפה הסוציאל־דמוקרטית הברורה, שאיננה מתביישת בסדר היום שלה. המגמה הזאת ניכרת גם במסגרות הפוליטיות הקיימות: מפלגות העבודה, מרצ וחד"ש. מיקומם הגבוה של שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ומרב מיכאלי, אילן גילאון, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, דב חנין ויוסף ג'בארין במפלגותיהם חשוב, אך לא פחות משמעותיים מהם הם הפעילים מהמעגל השני. מחנה "האדומים" הגדול במרצ, קבוצת יסו"ד במפלגת העבודה, פעילים חברתיים וקיבוצים עירוניים, ועוד.

השאלה הגדולה עכשיו היא איך מותחים קו בין כל הנקודות האלה ויוצרים רשת שמאל פוליטית משפיעה. כדי שהרשת הזאת תתעצם, היא צריכה להמשיך לעבוד מלמטה למעלה, להיות מודעת לעצמה ומוכוונת מטרה, ולהתאסף סביב מנהיגות פוליטית אחת, בדיוק כמו שעשו ארגוני השמאל ביוון כשיצרו את 'סיריזה'. אבל עוד לפני כל זאת, וכדי שאפשר יהיה לקבץ את כל הגופים האלה יחד, יהיה צורך לפרק את המסגרות המפלגתיות הישנות. במצבן הנוכחי הן חוסמות למעשה את התפתחותה של תנועה סוציאל־דמוקרטית אמיתית וחזקה.

במאי 2008, לנוכח המשבר העולמי ועוד טרם המחאה, פרסם ההיסטוריון פרופ' דני גוטוויין בכתב העת 'חברה' מאמר שכותרתו "לפלג את השמאל, לאחד את הסוציאל־דמוקרטים". במאמר, המתאר את התפוררות השמאל הסוציאל־דמוקרטי בישראל, מצביע גוטוויין על נקודת השבר של הסוציאל־דמוקרטיה עוד באמצע שנות ה־60, וטוען שהבעיה העיקרית נוצרה כשתנועת העבודה מיקמה את הסוציאל־דמוקרטיה בין עשרות ערכים אחרים, בדרגות שונות ומטשטשות של חשיבות.

התהליך הזה, שגוטוויין קורא לו "מיקוף" (על שם המקף המחבר בין כל העקרונות שהמפלגה הצהירה עליהן), הביא לדבריו לאיבוד אופייה הפוליטי של הסוציאל־דמוקרטיה. והואיל והמפלגות הקיימות לא מסוגלות, או לא מעוניינות, להחזיר לסוציאל־ דמוקרטיה את הממד הפוליטי שבלעדיו אין לה משמעות, ומעדיפות לפנות אל מעמד הביניים ולא לחברה כולה – גוטוויין מציע לפלג את מפלגות השמאל ולבנות קואליציה סוציאל־דמוקרטית פוליטית מכל הכוחות הפועלים בשטח. וככל שהלחץ על השכבות החלשות יגבר, הן יהיו בשלות יותר לקבל את החלופה שהכוחות האלה מציעים.

לכאורה, זוהי ממש לא תקופה מתאימה לקואליציה מהסוג הזה. במיוחד לא כשמדובר בקבוצות המשתפות יהודים וערבים. ועוד לפני העניין הלאומי, ברור שסוציאליזם הוא היום, בישראל, מילה גסה. רמז ליחסן של האליטות השלטוניות והכלכליות בישראל לאפשרות מן הסוג הזה אפשר היה לראות בתגובות הגובלות בהיסטריה של פוליטיקאים ופרשנים על ניצחונה של 'סיריזה' ביוון. אלא שמתחת לפני השטח מתחיל משהו שאי אפשר לבטלו.

זה כנראה לא יקרה בקרוב, אולי לא בעוצמה הדרושה. ועדיין יש סיכוי. בשלב זה רק שני אנשים – שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ – יוכלו להוביל את התהליך אם ֵידעו לעבוד יחד ויתגברו על השגיאות והדם הרע שצברו ביחד ולחוד. כך או כך, כבר עכשיו צומחת הנהגה חדשה. צריך סבלנות, וחזון, ועקשנות, ותקווה. יש שמאל, והוא יכול וצריך להפוך מאקסטרה־סמול לתנועה של ממש.

רוצים לקרוא את גליון פברואר המלא? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
מבצע מנויים