ציפ עוד בטוחה שהתחמן מצהלה ייכנס לממשלה. אתמול, כשיצאנו למרפסת, היא פתאום באה אחרינו, להסביר למה זה מוכרח לקרות, נעצרה, רחרחה את האוויר, וחייכה. אז מה, אינגלה, תופסים צינגלה? ניסינו לא לצחוק, ככה דיברו בהפגנה הגדולה שלהם, עם ה־400 אלף, אבל כשמעשנים מהחומר של עידן, הרפואי, קשה להתאפק.
היא נעלבה קצת, אז החזרתי את השיחה אל הפוליטיקה. את צודקת, ציפ, הוא מת להיות מיניסטר. בטח, היא אמרה, אם הם הולכים לממשלה, אז אין מה למהר אצלנו עם הפריימריז. ממילא הבחירות רק עוד שלוש שנים.
עכשיו או אחר כך. אני כבר לא אתן להם לשים אותי מקום 26, ועוד לחשוב שהם עושים טובה. ראיתם פעם איך פולניות עומדות בתור לקופאית בסופר? בשקט, אבל צפוף. שאף אחד לא ייכנס ברווח. אצלנו גם אין מה להציץ לתור על יד. אנחנו לא קופצים לאלה שילכו בסוף עם ביבי. הסיכויים שלי להתברג לתוך החמישה־שישה שאולי נכניס, זה כמו להשתבץ בתור של המלוכה באנגליה. אצלנו גם כשמישהו מתחלף, איכשהו נדמה שהוא תמיד היה שם.
אין לי סיכוי. אני לא עושה ריבות. אני לא גיי, שזה ממילא כבר נורא 2005. אפילו בליכוד כבר יש. אין לי מה למכור. כל מה שיישאר זה לעזור לאלה שבפנים להגיע לשבתרבות במעלות. זה מה שהם חושבים. עוד שבוע יהיה לי את מוחמד. אפרת עוד לא יודעת. רק מהא, שאיתה תכננו את הכול בקפטריה. היא כבר עם הדוקטורט, אני עוד מזדחל.
אנחנו נוסעים ליוון. יש לה חברה במחנה פליטים. יש שם תינוקות שההורים טבעו, או שהאמא מתה בלידה. אנחנו לוקחים את מוחמד הקטן, ראיתי תמונה שלו, בן שבוע, וחוזרים לארץ. למוחמד תהיה תעודת לידה מזויפת, האמא זו מהא. 2,000 יורו. אחרי שננחת היא נוסעת לפוסט־דוקטורט בבוסטון, ואני מפרסם את האמת. הצלנו את מוחמד. מה יעשו לו? יזרקו אותו לים? יעבירו אותו לחאלב?
יהיה רעש גדול. קודם כל, כדי שהחברים מהמגזר לא יגידו שאנחנו חוטפים תינוקות בשביל הדמוגרפיה, הוא יגדל אצלי על המורשת. ערבי גאה, ומוסלמי. התחלתי לקרוא את הקוראן. יש שם 114 סורות, כל אחת יותר קצרה מהקודמת, חוץ מהתשיעית. כשיגדל ילך, כמו הגר, לגן הדו־לאומי, לבית הספר לשלום, אבל ידע להתפלל, יכיר את האסלאם. עם כל הסערה הציבורית, אני זה שאופיע בכל תכנית בטלוויזיה. איך לא יבחרו אותי בפריימריז.
מוחמד והגר הכהן. אח ואחות. השלום מתחיל בבית. תכף אפרת חוזרת הביתה מהעבודה במרכז הסיוע למהגרי העבודה, ואני אספר לה. היא בטח תגיד שלא אכפת לה ערבי, אבל החלטנו שדוחים את הילד השני לעוד ארבע שנים, בגלל ההוצאות. מאיפה ייכנס הכסף בשבילו. מהמשכורת בכנסת, אני אסביר לה, זה 40 אלף לחודש. ומכונית. היא מפחדת כשאני מרכיב את הגר על האופניים.
אני שומע את המפתח בדלת. יופי, אני מת מרעב, במקרר אין כלום, והמקום הכי קרוב זה די רחוק. חבל שסגרו את החומוסייה של אלברט בקומת הרחוב. לא רק שהחב"דניקים פתחו שם מיסיון ואנחנו איתם במלחמת עולם, בבית אין מה לדבר על חומוס־טחינה־פול־פלאפל. בגלל אפרת. אסור. זה ניכוס קולוניאליסטי של תרבות אחרת. מה היא תגיד כשמוחמד כבר יהיה פה. איך תוכל עכשיו להתנגד לחומוס.
.
לפרק הראשון של 'היומן של יועד' לחצו כאן
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
