fbpx

משחק המראות של רייצ'ל גולדברג מ'אנריל'

0

'אנריל' (UnReal) היא סדרה עם יומרות, וזה דווקא דבר טוב. היא מנסה לבעוט בקיבעון שלפיו בנויים ז'אנרים טלוויזיוניים באמצעות טיפול באחד מהם. זה נכון גם למבנה שלה וגם לגיבורה הראשית, רייצ'ל גולדברג. במבט ראשון 'אנריל' רוצה לחשוף את "האמת" מאחורי תכניות ריאליטי. היומרה הזו לא גדולה יותר מדי ו'אנריל' עומדת בה בכבוד. העובדה שכל שלב ושלב בכל תכנית ריאליטי מתוסרט, מתומרן ומבוים עד זרא וכי בין ריאליטי למציאות (מילה נרדפת ל"אמת" על המסך) אין דבר וחצי דבר איננה עניין חדש לעוסקים בתחום, קרי אנשי תקשורת, אבל אין ספק שיש מספיק צופים שיידהמו אם לא מעצם העניין, אז מהיקף התופעה.

אבל ל'אנריל' יש יומרות אחרות, שקשורות גם הן ל"אמת" ואחותה התאומה, "מציאות". היא רוצה לומר משהו לא על ריאליטי, אלא על המציאות, כלומר על "האמת האמיתית". והיא מנסה לעשות זאת בעזרת יצירת רובד משמעות נוסף: בעוד אנו רואים איך כל מתמודד ומתמודדת בתכנית מתומרנים, ברמות אלגנטיות משתנות הנעות מפרנק אנדרווד ועד למושיק גלאמין, על ידי צוות ההפקה – גם צוות ההפקה עצמו מתומרן. רייצ'ל מתמרנת את הרווק והמתמודדות, אבל מתומרנת בעצמה על ידי המפיקה הראשית הביצ'ית, שבעצמה מנסה לתמרן גם את בעלי חברת ההפקה, אבל מתומרנת על ידו, והוא בתורו מתומרן על ידי הרשת המשדרת.

וכמובן – בכל אותו הזמן התכנית הזו מתמרנת אותנו, הצופים. המבנה הזה, מגדל בבל של מניפולציות, יגרום לך הצופה, בסופו של דבר, לתהות גם על רמת החופש שאתה זוכה לה בחיים האמיתיים, ולתהות עד כמה אתה מתומרן על ידי אחרים. זוהי מטרת העל של 'אנריל' – לומר משהו על המציאות האמיתית, זו של הצופים, או במילים אחרות: "האמת האמיתית באמת". זו יומרה גדולה בהרבה מ"לומר משהו על תכניות ריאליטי". זו יומרה של סדרות כמו 'בית הקלפים', 'מד מן' או 'הסמויה'. כך שבעוד 'אנריל' נראית במבט ראשון כממתק קליל על תכניות ריאליטי, "האמת" היא שיש לה שאיפה להיות 'בית הקלפים'.

ב'אנריל' יש עוד יומרה משמעותית: הדמות הראשית. רייצ'ל גולדברג היא מרכז הסדרה וכל הדמויות משליכות עליה. המפיקה הביצ'ית היא דמות האם (לכן בתחילת הסדרה אנחנו מגלים שלרייצ'ל יחסים מורכבים עם אמה הפסיכולוגית היהודייה), האקס הצלם הוא הכמיהה שלה לחיים פשוטים והרווק הבריטי הוא הפנטזיה האסקפיסטית שלה. השמות שלהם לא מצוינים כאן בכוונה, כי הם אינם חשובים. הם כולם בבואה של רייצ'ל. רייצ'ל היא הדמות הכמעט יחידה. אם 'אנריל' היא סדרת טלוויזיה גדולה כמו 'בית הקלפים', אז רייצ'ל היא כמו טוני סופרנו, כמו דון דרייפר.

ודברים שקורים בריאליטי קורים גם לרייצ'ל. מספיק לציין דוגמה אחת: כשהרווק מתלבט בין שלוש הבנות האחרונות שנותרו, לרייצ'ל יש בדיוק שלוש אופציות: לעזוב את התכנית עבור חיי הפרברים במיד־ווסט עם מר צלם "קטן עליי", לחבור לחיי כסף ישן באוקספורדשייר עם מר רווק "חלום באספמיה", או להישאר בהפקת 'אברלאסטינג', יד ביד עם המפיקה הראשית "אני העתיד שלך בעוד 15 שנה".

עד כאן הכול טוב, יפה ויומרני. אבל "אמת" היא מושג חמקמק, ודאי על המסך. וכשאתה מתחיל במשחק המראות הזה, מה אמיתי ומה לא, יש סיכוי לא רע שתיכלא בתוכו, או במילים אחרות: זו יומרה לא קטנה לומר משהו חדש על האמת, וככל שהיא גדולה יותר, יש סיכוי גדול יותר שלא תצליח לממש אותה.

הבעיה הראשונה של 'אנריל' היא קצב האירועים. קודם מסתירים ממישהי את מותו של אביה, ואז הורגים את אחת המתמודדות, רק כדי לגלות שהרווק מאוהב ברייצ'ל, שהם מתכננים לברוח בדיוק בזמן שבה המפיקה הביצ'ית מנסה לדפוק את בעלי החברה, שהוא בינתיים דופק אותה, תרתי משמע, וכל זאת בעוד הרשת מתמרנת את כולם, הפינאלה אמורה להסתיים בחתונה, סדרה חדשה על הפרק, והכול קורס לתוך עצמו ונולד מחדש.

זה, איך לומר, קצת לא אמיתי. במקום "האמת האמיתית באמת", זה קצת מרגיש ריאליטי, או אופרת סבון, או תסרוט יתר או איך שלא תקראו לסדרות לא ממש מתוחכמות שטובעות בניסיון לשבור את השיא מחדש. כי כאמור אמת היא מושג חמקמק. וכך 'אנריל' הופכת מסדרה מתוחכמת במסווה של ממתק קליל, לסדרה שמתיימרת להיות מתוחכמת, והיא למעשה ממתק קליל ודי שטחי. יו נואו, כמו ש"ריאליטי" זה "מציאות".

אבל זו לא הבעיה הכי גדולה של 'אנריל'. הבעיה הכי גדולה שלה היא שהעלילה נעה בפול גז בניוטרל. הדבר הכי מעניין לגבי 'אנריל' הוא שלא משנה מה קורה, היא תמיד תחזור לאותה הנקודה: הפקת תכנית ריאליטי מלאת מניפולציות. מתמודדת מתפגרת? המפיקה גיבורת הסדרה שוכבת עם הרווק? הביצ'ית מנסה להקים חברה מתחרה מתחת לאפו של מאהבה הבעלים? כל אלו תמיד מסתיימים באותו מקום: סט הצילומים של 'אברלאסטינג' כשכולם באותו תפקיד. או אם נהיה ברורים יותר: הם מסתיימים בדיוק היכן שהחלו. אפס התקדמות עלילתית. כל פרק מתחיל באותה נקודה שבה החל הפרק הקודם. טיסה לשומקום. ריח סתיו עלה – והתחלנו את שירנו מהתחלה. וזה דומה יותר לסדרות מהאייטיז. 'אנריל' רוצה להיות 'מד מן' או 'בית הקלפים', אבל היא במקרה הטוב 'מי הבוס' ובמקרה הגרוע 'צוות לעניין', הסדרה בה נורו הכי הרבה יריות אי פעם ואיש מעולם לא נפגע. ככה זה בסדרות לילדים.

וכמו 'אנריל', כך גם הגיבורה הראשית שלה. כל כך הרבה דברים קורים לרייצ'ל, כל כך הרבה תכונות מושלכות עליה. היא אישיות גבולית שעפה מהתכנית כבר, והייתה בכלא, אבל היא גם תפרנית סטייל וינונה ריידר ב'מציאות נושכת', היא ביץ' קרת לב ומרשמלו רך של רגשות. היא רוצה גם את זה וגם את זה וגם אותו וגם את ההוא. מרוב שהיא דמות מתוחכמת היא למעשה פשוטה. מרוב שהיא דמות מורכבת היא למעשה שטוחה.

וכמו 'אנריל', גם רייצ'ל רצה, רצה, רצה – ודורכת במקום. זו טיסה מעגלית שתמיד תחזיר אותה להיכן שהייתה קודם. כלא, אמא מניפולטיבית, אקס חמוד ומשעמם, רווק שטחי ונוצץ, תכנית משלה, בריחה במטוס פרטי, רגשות אשם על גרימת מוות ברשלנות – שום דבר לא יניע את רייצ'ל קדימה. ותנועה קדימה, קרי התפתחות, היא תנאי הכרחי לדמות בסדרה מתוחכמת שמנסה לומר משהו על האמת האמיתית באמת.

יש מי שיאמרו שזו האמירה הפילוסופית האמיתית של 'אנריל': כמו ב'מופע של טרומן', או בסדרה 'האסיר', הניסיון לצאת מהמציאות המוכתבת לנו נידון לכישלון. אבל בזמן שאדם כותב או קורא את השורות האלו, הוא אינו יכול למנוע מקמט של ספקנות לנבוט במצחו. כי פשוט: רייצ'ל איננה טוני סופרנו, דון דרייפר, אסיר מספר 6 או טרומן. ההבדל בינם לבינה הוא בדיוק ההבדל בין לומר משהו חדש על המציאות לבין יומרה לומר משהו כזה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook