fbpx

חרדות לבחירתן: כך נראה מאבקן של הנשים החרדיות בדרך לכנסת // מאת ענת סרגוסטי

0

מהלכים היסטוריים, כמו שאומרת הקלישאה, מתחילים בצעד קטן של אדם אחד. במקרה שלנו, אישה, או מספר מועט של נשים, עם שמות, פנים, סיפור חיים. ואולי בעיקר – חזון.

הנשים האלה, שמיד נספר את סיפורן, רושמות בימים אלה ממש את המהפכה שבזכותה נראה, אולי אפילו בימינו, חברות כנסת מהמגזר החרדי. וייתכן שזה יהיה רק עוד צעד במהפכה שעוברת החברה החרדית לאורך השנים, מהפכה שבאה לידי ביטוי בעיקר ביציאה של נשים למרחב הציבורי. מבת מלך פנימה למפרנסות העיקריות. סיפור שבו גם ההשכלה הגבוהה משחקת תפקיד מרכזי.

זהו מאבק שנמשך כבר ארבע שנים, והגיע ממש עכשיו לצומת הכרעה חשוב – בג"ץ. בית המשפט העליון התבקש להחליט אם לחייב את מפלגת אגודת ישראל לשנות את התקנון שלה, כדי שיאפשר גם לנשים להיות חלק מרשימת המפלגה לכנסת.

את ההיסטוריה הזאת מובילות בעיקר שלוש נשים: אסתי שושן, אסתי רידר ורות קוליאן, שסביבן מעגלי תמיכה רחבים של נשים וארגוני נשים. וכן, גם כמה גברים.

"אנו חלק בלתי נפרד מהציבור החרדי ורוצות להשפיע על החברה שבה אנו חיות. אנו רוצות להציב אופק בפני הילדה החרדית הממוצעת, הרואה כיצד דמותה נמחקת ומושתקת ולאפשר לה להשתתף בהנהגתה ולהשפיע בכך על חייה", כתבו אסתי שושן ואסתי רידר בנייר העמדה שהגישו לבג"ץ.

דבר התקנון

בנובמבר 2012 פתחה אסתי שושן, אשת קולנוע, תקשורת ופרסומאית חרדית, דף פייסבוק בשם 'לא נבחרות, לא בוחרות'. ההצהרה שנכתבה בו הייתה חדה ומהדהדת: "זו קריאה לכל הבנות והנשים בעלות זכות בחירה. אם אתן מספיק טובות בשביל לבחור, אתן טובות להיבחר. אין שום סיבה מוסרית/ערכית/הלכתית המונעת מנשים לקחת חלק בפעילות הפוליטית במסדרונות השלטון. מפלגות שמונעות מנשים להתמודד בהן, הן מפלגות שבונות על הקולות שלכן, אבל לא סופרות אתכן. הגיע הזמן לעשות לזה סוף, לא מצביעים למפלגות ללא ייצוג לנשים".

"לא ידעתי הרבה על פמיניזם", היא נזכרת בשיחה עם 'ליברל', "רציתי להשמיע קול. באתי מתחושת מחנק. אחרי שנים בעולם התקשורת והפרסום הבנתי שאני לא מצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית, הרגשתי שהחברה שלי מקצינה. זה היה כמו מרד נעורים מאוחר".

העיתונאית העצמאית טל שניידר ראתה את דף הפייסבוק, בדקה את תקנון אגודת ישראל מ־1993 וגילתה שחבר במפלגה יכול שיהיה "כל איש יהודי מבן שמונה עשרה ומעלה, שומר תורה ומצוות, הנמנה על החרדים לדבר ה' ומזדהה עם אגודת ישראל". ואילו בהמשך אותו סעיף (6 ד' לתקנון המפלגה) מוחרגות הנשים: "אישה תהיה זכאית להצטרף לתנועת 'נשי אגודת ישראל', אשר תהווה גוף נפרד – כמצוות ההלכה – הקשור ארגונית ורוחנית לאגודת ישראל".

הפוסט שהעלתה חשף בפני הציבור הכללי את האפליה הזו כנדבך ממוסד, מובנה ומעוגן בתקנון המפלגה, והיה התשתית לעתירה לבג"ץ, שתוגש מאוחר יותר.

אגרוף בבטן

במקביל, בערך באותו מקום תרבותי וגיאוגרפי, החליטה אישה נוספת, רות קוליאן, חרדית חוזרת בתשובה, לפרוץ את מסגרת הייצוג הפוליטי. קוליאן, שגורלה לא תמיד האיר לה פנים, גדלה כילדה בעיקר במוסדות. היא חזרה בתשובה, נישאה והקימה את משפחתה בפתח תקווה: "גרתי בשכונת עמישב, עם תשתיות קטסטרופה, אבל הלכתי להצביע כדי לתת כוח לתורה, כי זה מה שמכרו לי – שאם אני בוחרת ש"ס, אני נותנת כוח לתורה".

רגע ההתפכחות שלה הגיע כאשר ניסתה לרתום את ראש ש"ס דאז אלי ישי לתמוך בחנינה לאישה בהריון, שנדונה למאסר על מעורבותה בתאונת דרכים. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי בכנסת, הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם נבחר ציבור. נכנסתי ללשכתו, ועוד לפני שסיימתי לדבר, העוזרים שלו התחילו לצעוק עליי שאני צריכה לעמוד בתור. זה היה אגרוף בבטן. לא הבנתי איך אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך ענווה ויראת שמים בלי שתהיה נגישות לנבחרי הציבור שמייצגים אותי.

"פעם פמיניזם נשמע לי כמו קללה, חששתי לומר שאני רוצה. אבל אני לא פושעת, לא פוגעת באף אחד, לא פועלת נגד תורת ישראל ולא נגד הרבנים".

בערך באותו זמן – ספטמבר 2012 – ניתן פסק דין מכונן בעניין תחנת הרדיו החרדית 'קול ברמה', שסירבה באופן מתמשך לאפשר לנשים להתראיין ולדבר ברדיו. בית המשפט הטיל קנס על תחנת הרדיו וחייב אותה לאפשר לנשים להתראיין ולראיין על בסיס קבוע ויומיומי: "מאזיני ומאזינות התחנה מקבלים שירותי תקשורת על טהרת המין הגברי, תוך הדרת נשים מהשיח בתחנה. בשל הדרה זו מוצגות בתחנה עמדות ודעות מנקודת מבט גברית בלבד, מבלי שניתנת למאזיני התחנה האפשרות להאזין ולהיחשף לדעות של נשים. גם מאזינים ומאזינות המתנגדים להדרת נשים מקבלים שידורי רדיו המדירים נשים באופן מוצהר", נאמר בהחלטה.

עם זאת, פסק הדין, המטלטל עבור רבים, לא השפיע במיוחד על מערכת הבחירות שבאה לאחר מכן, בינואר 2013. ש"ס של אלי ישי, שרדיו 'קול ברמה' היה מזוהה איתה, הותירה את כוחה על כנו עם 11 מנדטים. אבל רוח המהפכה המתעצבת המשיכה לפעום.

הכל מתחיל בחינוך

ממקרים מבודדים, הפך החזון הטרי לתכנית פעולה. אסתי שושן ואסתי רידר יצאו לדרך והחלו להפיץ את החזון שלהן בחוגי בית לנשים חרדיות. "בהתחלה לא הייתה הסכמה, האינסטינקט הראשוני היה להתנגד", הן נזכרות. לא פשוט לאישה חרדית, שחונכה כל חייה לקבל מרות, בעיקר את זו העליונה של רבנים גברים, לצאת נגד ההנהגה הפוליטית והרוחנית של הקהילה. לא פשוט לאישה חרדית, שחונכה כל חייה לשרת את משפחתה, ילדיה ובעלה, שמקומה מוגדר באופן נוקשה "כבודה של בת מלך פנימה", לצאת למרחב הציבורי ולערער על פרקטיקות של עשרות שנים.

"אפילו אני", מסבירה רידר, "התנגדתי בהתחלה לכל מהלך כזה, לערעור על התפיסה השלטת. הייתי סטודנטית לממשל במרכז הבינתחומי, אישה חרדית יחידה בכיתה, וכשהמרצה דיברה על המפלגות החרדיות כעסתי. אותנו מחנכים שהמפלגות החרדיות הן הלחם שעל שולחן האברכים. המפלגות החרדיות מאפשרות לתקן את החלונות השבורים בבתי הספר של הילדים שלנו. הח"כים החרדים הם האבא והאמא שלנו, ולפגוע בהם זה לפגוע בבן שלי ובאחים שלי שלומדים בחינוך העצמאי".

שושן ורידר התחנכו שתיהן בבתי ספר של הרשת החרדית הגדולה ביותר לבנות, בית יעקב. שושן בצפת ורידר בתל אביב. שושן, ספרדית על פי ההגדרות החרדיות, נחשפה לאפליה על בסיס המוצא שלה. "איבדתי אמון מהר יותר", היא מסבירה, "כי עברתי דרך הגזענות החרדית. למדתי כל חיי עם אשכנזים. אני ב־30% של 'המכסה' של הספרדים (ברשת החרדית נהגו במכסה של מקסימום 30% בנות ספרדיות, כפי שנחשף בדו"ח מבקר המדינה 2010, ע"ס). ולמה אני במכסה? כי אבא שלי רב. כשרציתי להתקבל לסמינר וולף בבני ברק, אבא שלי היה צריך להפעיל קשרים, כי התשובה הראשונה הייתה שלילית.

"פרשת עמנואל (בית ספר מרשת בית יעקב בהתנחלות עמנואל, שלא איפשר לילדות ממשפחות מזרחיות להתקבל וגם סירב לקיים את הוראת בג"ץ בעניין מ־2009, ע"ס) הייתה קו פרשת המים ביחס שלי לחרדים", מספרת שושן. "איבדתי אמון בממסד כשראיתי את הציבור החרדי מפגין נגדי ונגד הקהילה שלי. אני לא יכולה להפריד בין הזהות המזרחית שלי לזהותי כאישה חרדית. וגם הילדים שלי למדו במוסדות אשכנזיים".

אויבות הקהילה

אסתי רידר גדלה בצפון תל אביב, במשפחה חרדית, לאמא שהיא מורה ברשת בית יעקב. "הכל היה נהדר, עד שהתגרשתי ונשארתי עם הבן שלי. ברגע שאת מתגרשת, את הופכת להיות שטיח. כל אחד מרשה לעצמו להעיר לך: תתלבשי כך ותתלבשי אחרת, תגדלי את הילד שלך כך או אחרת. בית הספר שהבן שלי למד בו היה בית ספר לבנים בלבד. את מתארת לעצמך את ההרגשה לבוא כאישה יחידה לאסיפת הורים? לשם מגיעים רק אבות. או ללכת לבית הכנסת והילד שלך לבדו, ללא הורה, בחלק של הגברים? יכולתי לבחור לא להיות חרדית. אבל התאמצתי שילמד במוסדות חרדיים, ושיידע שאבא עושה קידוש. כדי שיהיה מי שיעשה קידוש, נדדתי כל שבת בין קרובי משפחה כדי לא להיות לבד איתו וכדי שיחווה את החוויה החרדית של שבת. במקביל עבדתי קשה לפרנסתי וכתבתי בעיתונים חרדיים".

למרות המאמצים, למרות הקשיים, לא הייתה רידר ערוכה לתגובה שתגיע בעקבות ההחלטה שלה לפעול. כי ברגע שהתפכחו, ברגע שהחלו לדרוש את מקומן – ייצוג נשים במוקדי קבלת החלטות פוליטיות – הפכו רידר והאחרות לאויבות הקהילה.

"זה משהו שכל האקטיביסטים החרדים חוטפים: ישר איומים, כמו להעיף את הילדים מבית הספר", מספרת אסתי שושן. בגלל האיומים וההתנכרות של הקהילה שלה, נאלצה להעביר את ילדיה מהחינוך החרדי לחינוך הדתי־לאומי, "וברגע שאת עושה את הצעד הזה מחוסר ברירה, אומרים לך: את לא חרדית. אבל אני חרדית לגמרי".

חלק מההכפשות וההתנגדויות שנתקלו בהן, מגוללות אסתי ואסתי בנייר עמדה שניסחו: "בעקבות מסענו הציבורי תחת הכותרת 'לא נבחרות, לא בוחרות' תקף אותנו רב ידוע, הנמנה עם רשימת יהדות התורה לכנסת, ואיים כי 'אישה שתתקרב למפלגה לא בהנהגת גדולי ישראל, תצא בלא כתובה ואיסור ללמוד במוסדות החינוך שלה, וכן אין לרכוש ממנה כל מוצר ומצווה להוציא את כל הצאצאים שלה מהמוסדות'. רב אחר הצהיר שאנו סכיזופרניות הזקוקות לטיפול פסיכיאטרי. עיתון חרדי כינה אחת מאיתנו 'גרועה מאפוסטמוס שורף התורה'. ומאמרי שטנה התפרסמו נגדנו במגוון ערוצי התקשורת החרדיים".

מבקשות צדק בהיכל

בינתיים התקרבה מערכת בחירות נוספת, זו של 2015. הדרישה לחוגי בית בקרב נשים חרדיות, או נשים בכלל, גדלה. באחד המפגשים האלה נכחה תמי בן פורת, עורכת דין שעיסוקה העיקרי בחוזים בינלאומיים בענף ההיי־טק. דבריהן של אסתי ואסתי נגעו לליבה ולחצו על הכפתור הפמיניסטי: "הלכתי הביתה והחלטתי שאני חייבת להגיש בג"ץ". היא פנתה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית ולרשם המפלגות. תשובותיהם היו מתחמקות, והיא עתרה לבג"ץ.

"היה ברור שאין שום אפשרות שאסתי רידר ואסתי שושן יהיו חתומות על הבג"ץ הזה, משום שמשמעותו של צעד כזה הייתה הוצאתן מהקהילה", היא נזכרת. "הגשתי את העתירה בשמי כאישה. טענתי שסעיף כזה בתקנון אגודת ישראל פוגע במעמד האישה, כשיש קבוצות שמדירות נשים ממוקדי קבלת החלטות". אך מכיוון שהעתירה הוגשה בחופזה וסמוך מאוד למועד הבחירות, לא דן בה בג"ץ וזו נאלצה להמתין על המדף.

באותו זמן, סמוך למועד הבחירות בינואר 2015, כינסה רות קוליאן מסיבת עיתונאים ובה הכריזה על הקמת מפלגת נשים חרדיות בשם 'ובזכותן'. קוליאן לא הצליחה להביא את דבר קיומה של המפלגה לידיעת הציבור החרדי, שהיה קהל היעד שלה. כל כלי התקשורת החרדיים סירבו לא רק לדווח על הקמתה של המפלגה, אלא גם, כמובן, לפרסם מודעות של המפלגה עצמה. קוליאן לא היססה ופנתה לקבל סעד בבית המשפט. וזה אכן הוציא צו המחייב את העיתונות החרדית לפרסם מודעות של מפלגת 'ובזכותן'. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. המפלגה קיבלה 1,977 קולות בלבד, ופחות מ־400 מהם, על פי ההערכה, הגיעו מהציבור החרדי.

מערכת הבחירות חלפה, ותמי בן פורת החליטה לחדש את העתירה. הפעם חזרה לבית המשפט כשהיא מגובה בתמיכתם של עשרה מארגוני הנשים הגדולים והחשובים בישראל (בהם נעמת, ויצו, שדולת הנשים, קולך ועוד). הדיון נקבע להרכב של שלושה שופטים, ואלה הוציאו צו המחייב את אגודת ישראל להשיב מדוע לא ישנו את הסעיף הרלוונטי בתקנון ויאפשרו לנשים להיות חלק מהרשימה בכנסת.

בדיון בבג"ץ טען עורך הדין של אגודת ישראל טענה מפותלת, לפיה הסעיף המדובר קובע מי יכול להצטרף כחבר במפלגת אגודת ישראל – אבל כי אין בו הוראה על כשירות אדם להתמודד לכנסת או להיבחר אליה: "תקנון המפלגה אינו מתנה את כשירותו של מועמד להיבחר כחבר כנסת מטעם המשיבה בהיותו חבר מפלגה. ועובדה שהרב אייכלר אינו חבר המפלגה כלל!!!" (סימני הקריאה במקור). עוד נטען בתגובתה של אגודת ישראל כי המפלגה קיימת כבר 64 שנים והתמודדה ב־20 מערכות בחירות, והטענה הזאת מעולם לא עלתה. טיעון נוסף היה שהנשים המוחות נגד המפלגה כלל אינן חרדיות. וזה טיעון ששב ועולה, ומטרתו, מסבירות רידר ושושן, לבטל את הצורך להתמודד עם דרישתן, להפוך אותן לשוליות ולמי שכלל אינן חלק מהציבור החרדי ולכן טענתן ודרישתן דינן להיות מוסרות מסדר היום.

"כל מפלגה בוחרת את המתאימים ביותר לייצגה ולכן אין מועמדים חרדים ברשימות שונות, אין מועמדים יהודים ברשימות ערביות וכמעט ואין מועמדים ערבים ברשימות יהודיות", נטען בתשובת אגודת ישראל. "מצביעים ומצביעות חרדים נשים וגברים רבים יימנעו מלהצביע לרשימה בה משולבות נשים, בניגוד לדתם, להשקפתם ולאמונתם הדתית". שיקימו מפלגה משלהן, מציעים אנשי אגודת ישראל.

ההתנגדות הנשית

העמדה הזאת נתמכת בקולות מתוך הציבור החרדי עצמו, בהם גם קולותיהן של נשים חזקות ומשפיעות. "הרבנים החרדים הקימו מפלגה שתייצג את הגברים והנשים במסגרת יהדות התורה", אומרת אשת התקשורת החרדית שרי רוט. "הן (רידר ושושן) נתפסות כקוריוז, לא יותר". רוט היא עיתונאית מוכרת, בעבר הייתה הכתבת הפוליטית של האתר הפופולרי 'בחדרי חרדים', ועכשיו כותבת באתר 'חרדים 10', השייך לה ולבעלה. כמו אסתי שושן, גם היא בוגרת מערכת החינוך בית יעקב וסמינר וולף בבני ברק. את דרכה העיתונאית החלה בכתיבה תחת שם עט. הצליחה והתקדמה, וגם ממקום של כוח, אינה תומכת במאבקן של רידר ושושן. "למה הן לא הלכו לדין תורה?", היא שואלת, "האם יש להן תמיכה של רבנים? אני לא רוצה שבג"ץ יחליט לציבור החרדי מה לעשות. אני לא רואה שיש תנועה המונית של נשים שתומכת בהן. אני בוחרת לעשות מה שהרבנים אומרים. בחרתי לגור בשכונת קריית ספר, שזו שכונה חרדית מאוד וסגורה, בחרתי לשלוח את הילדים שלי לישיבות הכי שחורות. כל אלה בחירות שלי. ואני בוחרת לא להתערב במה שהרבנים פוסקים. כמו שאדם לא מתערב בעבודה של הרופא או של עורך הדין, כך אני לא מתערבת בהחלטות של הרבנים".

השינוי, טוענות המתנגדות למהלכיהן של שלוש גיבורות כתבתנו, צריך לבוא מבפנים. "לא צריך ישר לקפוץ לכנסת, קודם צריך לתפוס עמדות כוח בתוך הקהילה", אומרת עיתונאית חרדית אחרת, שביקשה לא להזדהות בשמה. "הציבור שלנו שמרן, ועבורו יש הבדל בין הליכה לעבודה לשם פרנסה, לבין עמידה בקדמת הבמה במפלגה פוליטית, שזה פחות לגיטימי. את השינויים צריך לעשות מבפנים. ככל שצועקים יותר שהחרדים לא בסדר, החרדים מתכנסים ומסתגרים בתוך עצמם".

בכלל, נדמה כי נשים חרדיות שהצליחו לבסס את מעמדן בתוך הקהילה החרדית חוששות שהמהלך הזה הוא רדיקלי. לתפיסתן, הפעולות של רידר ושושן עלולות לפגוע במעמד שהן רכשו לעצמן בעשר אצבעותיהן. והחשש הוא מתגובת נגד חזקה, כזו ש"תחזיר אותן הביתה".

"אני עלולה להפסיד מה שעבדתי בשבילו 20 שנה", אמרה אחת הנשים האלה. "עבדתי מבפנים ואני עלולה להפסיד הכל".

תקדים ליצמן

אסתי רידר לא מתקשה לענות על הטענות: "את המאבק שלנו התחלנו מבפנים. שלחנו מכתב לנציגים שלנו בכנסת וביקשנו את תגובתם, אבל הם התעלמו. עד עכשיו לא הגיבו. אנחנו פועלות בתוך המחנה שלנו, עושות חוגי בית, נפגשות עם נשים. את הבג"ץ הגישה אישה חילונית, לא אנחנו. עצוב שנשים שהצליחו והגיעו לעמדה משפיעה, מוכנות להקריב את גורלן של שאר הנשים רק כדי שהן עצמן לא תאבדנה את המעמד שלהן. איך הן לא מסתכלות על האחיות שלהן? על החברות שלהן? לא צריך לתת לפחד לנהל אותנו. אנחנו פה בשביל הנשים האחרות, אנחנו לא מוכנות להקריב את כלל הנשים למען קומץ קטן שהצליח.

"לטענה על הפנייה לרבנים אני שואלת: האם אוכל להגיע לרבי מגור? לרבי מבעלז? הרי בדרך אליו יש שורת עסקנים שתעצור ותחסום אותי. אף רב בעל שיעור קומה לא יגיד בגלוי שהוא תומך בנו, משום שהוא יאבד את מעמדו. מצד שני, אף רב לא יצא בגלוי נגדנו וטען שאסור שאישה חרדית תייצג את החברה החרדית בכנסת. אין איסור הלכתי כזה".

לחיזוק דבריה היא שולפת ציטוט של ח"כ משה גפני מפגישה סגורה, שפורסם באחד מאתרי החרדים הפופולריים, שבו התייחס לעניין ואמר: "תביאו לי אישה חרדית שתהיה מוכנה לשבת בכנסת, ואני אפנה את הכיסא שלי". בהמשך דבריו צוטט גם כאומר: "תביאו לי 40 אלף חתימות ואפנה את כיסאי". "זה אומר", כך רידר, "שאין איסור הלכתי לנשים להיות חברות כנסת, ואין איסור הלכתי לשלב נשים ברשימת המפלגה לכנסת".

בהקשר הזה, כדאי להזכיר אפיזודה אחרת הקשורה להלכותיהם הפוליטיות של החרדים. עד מושב הכנסת הנוכחי לא הסכימו המפלגות החרדיות (האשכנזיות) להיות מיוצגות על ידי שרים, אלא רק על ידי סגני שר במעמד שר. בג"ץ שינה זאת בקיץ 2015, לאחר עתירה של מפלגת יש עתיד, וחייב למנות שר בריאות במשרה מלאה. אגודת ישראל נכנעה לתכתיב, ויעקב ליצמן הפך מסגן שר לשר. "50 שנה של תיאולוגיה נגד השתתפות בהחלטות הממשלה, מחשש שחברי המפלגה החרדית יהיו אחראים גם להחלטות שמשמעותן חילול השבת, קרסו ברגע שבג"ץ חייב למנות שר במשרד הבריאות", אומרת רידר, "אז כנראה אפשר לעשות שינוי דרך בג"ץ".

מה בין הכנסת לבית כנסת?

ובינתיים הן ממשיכות לפעול בקרב הציבור החרדי עצמו, בעיקר באותה מסגרת של חוגי בית. כל אפיקי הפרסום האחרים סגורים בפניהן. התקשורת החרדית – המודפסת והאינטרנטית – אינה מוכנה לדווח עליהן ולא מפרסמת מודעות שלהן. מה שנותר הוא פרסום מדלת לדלת ובאמצעות הרשתות החברתיות. המפגשים האישיים מחזקים אצלן את הצורך להיות במקומות שבהם מחליטים. "אני רוצה שהמדינה תדאג ותרגיש אחריות. הבג"ץ זה רק חלק. יש הפרדות באוטובוסים ויש מדרכות נפרדות. מעלימים עין, כאילו אנחנו בחרנו להיות חרדיות וכאילו זו 'בעיה' שלנו", אומרת שושן. "שואלים אותנו איך אנחנו מקבלות הפרדה בבתי כנסת. אין כאן מקום להשוואה, כי בכנסת אנחנו לא מופרדות – אנחנו לא נמצאות. הזהות הנשית שלי לא נמצאת בפוליטיקה. אני רואה שלגפני לא מפריע להתרועע עם נשים בכנסת. יש מחיקה של נשים, סתימת פיות. לא רק הדרה".

בנובמבר האחרון קיים עיתון 'המודיע', המזוהה עם אגודת ישראל וליצמן, כנס גדול. רבים מראשי המשק והממשל, כולל בנימין נתניהו, התייצבו וחלקו כבוד לביטאון המפלגה, שהוא גם העיתון החרדי הוותיק ביותר בישראל. בכנס לא נראתה אישה אחת. מצעד ראשי המדינה לחלוק כבוד ל'המודיע', מסבירות רידר ושושן, נותן יד להדרה הזאת. הממסד החילוני משתף פעולה עם פרקטיקה של הדרה.

עוד הן מזכירות, שלכל זרם בחברה החרדית יש נציג בכנסת: ליצמן נציג גור, גפני נציג דגל התורה, מנחם מוזס נציג ויז'ניץ, ישראל אייכלר נציג בעלז. גם בש"ס יש נציגויות עדתיות מסוימות. אבל באף אחת מהמפלגות אין ייצוג לנשים.

מפלגה, כן או לא

בנוגע למהלכה של קוליאן דווקא אין הסכמה. הקמתה של מפלגת הנשים החרדית אינה פותרת את הבעיה, לדעת רידר ושושן, אלא להפך. "זה כמו לול משודרג", הן אומרות, "אין היום שום יכולת למפלגה קטנה לעבור את אחוז החסימה".

אבל קוליאן עצמה לא עוצרת. מספר הקולות הזעום שקיבלה לא מונע ממנה לכוון בכלל גבוה הרבה יותר. "ברור שאהיה שרה", היא אומרת בביטחון, "כי הפסקתי לפחד ולחשוש מלומר שאני רוצה. כן, אני רוצה. אבל אני לא פושעת, לא פוגעת באף אחד, אני לא נגד תורת ישראל ולא נגד הרבנים". גם היא מעידה ששום רב לא יצא נגדה או נגד הפעילות שלה. רק הפוליטיקאים והעסקנים.

גם היא, כמו שושן ורידר, נאלצת להתמודד עם לחצים לא פשוטים כדי להמשיך לחיות בתוך הקהילה החרדית, ולהעניק לילדיה חינוך חרדי כפי שהיא מאמינה בו. קוליאן היא תובעת סדרתית. בשורת המאבקים המשפטיים שניהלה רשום המאבק לרשום את בתה לבית ספר בית יעקב קרוב לבית, בית ספר "אשכנזי"; תביעה לתמלוגים עבור שיר פרי עטה שש"ס השתמשה בו במערכת הבחירות; מאבק לא משפטי בקמפוס החרדי אונו בדרישה להתחשב בלוח הזמנים של האישה החרדית, "לפני פסח, כשאנחנו נדרשות להכין את החג, אנחנו לא פנויות לשבת לכתוב עבודות אקדמיות", היא נזכרת.

אבל המאבק הכואב והקשה מכולם היה המאבק להכיר ברשלנות הרפואית שגרמה למותו של בנה בגיל שנה וחצי. אחרי מהלך משפטי ארוך הכיר בית המשפט ברשלנות הרפואית ופסק פיצויים. "כשקיבלתי את הפיצויים הייתה תחושה שהפצע לא נסגר, אבל סוף־סוף משהו בי היה יכול לנוח. שאני לא האמא ההיסטרית כמו שהרופאים אמרו. עבורי הייתה חשיבות עצומה לכך שבית המשפט אמר שהייתה רשלנות והכיר בכל מה שטענתי. זה היה סוג של ריפוי באבל, משקל האבל היה טיפה יותר קל".

היציאה לעולם הרחב בכלל, ולימודים אקדמיים בפרט, הם גורם פוקח עיניים לחרדים שגדלים ומתחנכים בחברה סגורה. קוליאן, היום סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת בר־אילן, מודה שהלימודים פקחו את עיניה, "היה לי מאוד חדש לשמוע שיש לי זכויות. אף אחד לא סיפר לי את זה קודם".

סוף דבר

האם בכנסת הבאה כבר נראה נשים חרדיות? התסריט הזה הופך ריאלי. שתיים, למשל, שיש להן סיכוי להיכנס במפלגות לא חרדיות הן מיכל צ'רנוביצקי במחנה הציוני, ועדינה בר־שלום, בתו של הרב המנוח עובדיה יוסף, המחוזרת פוליטית תדיר.

אסתי שושן ואסתי רידר הפכו את דף הפייסבוק לעמותה בשם 'נבחרות', ובמסגרת הזאת הן ממשיכות לפעול, גם כדי לשכנע ולחזק נשים חרדיות להתמודד במסגרת הרשויות המקומיות. אבל גם הן, וגם קוליאן, תולות תקווה בבג"ץ. פעילוּת מבפנים, משפיעה וחזקה ככל שתהיה, לא תביא את הבשורה, ושלושתן מבינות שהן זקוקות לתמיכה של מוסדות המדינה. "אנחנו רוצות ייצוג במפלגות הבית שלנו", הן אומרות.

את תגובת המוסדות החרדיים של אגודת ישראל לא ניתן היה לקבל. חברי הכנסת ליצמן וגפני, מראשי המפלגה, סירבו להתייחס לפניית 'ליברל', והפנו אותנו לאגודת ישראל. אבל לאגודת ישראל אין דובר שניתן לקבל את תגובתו. כדי לסייע לח"מ לצאת מהלופ הזה, הפנו אותי למאיר פרוש, ח"כ לשעבר וראש אגודת ישראל בירושלים. פנייה זו לא נענתה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook