"בשש וחצי בבוקר, יום שלישי השבוע, הייתי בריצת בוקר על שפת הים, עם אוזניות, כשבמבזק החדשות הזדנבה הידיעה על כך שישיבת הממשלה לאישור מתווה הגז לא תתקיים. חשבתי שלא שמעתי טוב, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי – יום רביעי (שגלש לחמישי בבוקר) היה יומו האחרון של מושב הכנסת הנוכחי, והיה ברור שאם אין מתווה כעת, הוא ידחה לפרק זמן נכבד". כך פתחה יחימוביץ' את אחד הניוזלטרים האחרונים שלה, שנשלחים בקביעות בכל שבוע לאלפי אנשים. ריצת הבוקר על קו המים הפכה כבר מזמן למשבצת קבועה בסדר יומה. היא רצה עם חברתה הקרובה איה בן נחום. המצילים כבר מחכים להן שם. שלי! הם קוראים ברמקול, בוקר טוב!

דבר לא מצנן את התלהבותה בעניין הגז. אפילו מינה צמח, שהראתה לה באותות ובמופתים כי שבעה מתוך עשרה ישראלים פשוט אינם מתעניינים בזה, לא העכירה את צהלתה. היא משוכנעת שהמאבק הזה יניב לה פירות פוליטיים. היא בטוחה שכל פגיעה במתווה הגז של הממשלה תירשם קודם כל על שמה. לסביבתה היא אומרת שהמאבק שווה את זה, שהממשלה מבינה שהמתווה שרצתה לא יעבור, שיהיו בג"צים, שיותר ויותר אנשים תופסים את גודל העניין. אנשים מצטרפים אלינו. זו תהיה מלחמת התשה, שיכולה לקחת גם עשרות שנים. מבחינתה, זה ממצב אותה – שוב – כאחת מראשי האופוזיציה, חיה עצמאית בשטח ולא חיילת של הרצוג. ועל כך כמובן עוד נרחיב.

הגז כמשאב פוליטי

נושא הגז הוא הפרויקט הגדול של יחימוביץ'. היא החלה בו עוד בתקופת ממשלת נתניהו השנייה (2009–2013). חקרה, גיבשה עמדה, עוררה ארגונים, עמותות ופעילים. לפני שנתיים הגישה אפילו עתירה לבג"ץ בנושא ייצוא המשאב היקר, יחד עם רובי ריבלין, משה גפני ואבישי ברוורמן. המתווה אמנם שונה. אנשיו של יצחק תשובה רואים בה האויבת המרכזית. בדיוק כמו שהיא רואה אותם. אבל גם הם יודו שעבודתה הייתה אפקטיבית מכפי שחישבו בתחילה. היא משוכנעת מצדה, שהסיפור מסריח עוד יותר. העלתה אפילו דרישה לפתוח בבדיקה משטרתית, כדי לחקור האם ישנם באושים פליליים בסיפור. אולי, אין לפסול כלום. הזיכיונות שניתנו אז היו בהחלט נדיבים מדי – בין אם מדובר ברשלנות, בין אם מדובר בשחיתות ובין אם מדובר סתם בחלמאות. ועדיין, זו היד הקלה על ההדק של יחימוביץ', התוקפנות שלה שנתפסת לא פעם כחסרת אחריות; שמעוררת את הזעם הגדול ביותר – גם במסדרונות הפוליטיקה, גם באלה הרגולטוריים וגם בקהילה העסקית.

כך, למשל, האצבע המחשידה שלה עלולה להיות מופנית כלפי בנימין (פואד) בן אליעזר, שר התשתיות לשעבר. חשבון פתוח יש לו איתה בכל מקרה, לאחר שהשפילה אותו בפומבי כשהייתה היחידה בסיעת העבודה שלא תמכה במועמדותו לנשיאות. כיום הוא מחכה בביתו להכרעה סופית האם יועמד לדין בעברות שוחד והלבנת הון (הפרקליטות הודיעה כי זה יקרה, בכפוף לשימוע). בתחילת 2016 יהיה בן 80, ומחלת הכליות שלו עשויה להיות זו שתכריע את הכף לקולא. פואד מסוגר כיום בביתו ביפו, ועובר טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. יחימוביץ', כמו חיית ציד משוכללת, יודעת לסמן טרף קל, וגם כזה קשה יותר. בינתיים, היא לא שמה את בנימין נתניהו על הכוונת, למשל, אף שיומן הפגישות של ראש הממשלה ראה את השם יצחק תשובה לא פעם, לא פעמיים וגם לא חמש, הרבה יותר.

יחימוביץ', כאמור, היא חיית ציד. מכונת מלחמה של אישה אחת, חדה ומדויקת, הדוברת הרהוטה ביותר במשכן, ולעתים חסרת סנטימנטים ואכזרית למדי. חסידיו של גיא רולניק ב'דה מרקר' מחבקים אותה. גם בכלי תקשורת אחרים היא חביבת המראיינים. את הסחורה היא תמיד תספק. לעולם לא תגמגם מול האור האדום במצלמה. היא עשתה לכל הקולגות הפוליטיים בית ספר במדיה חדשה. כיום רובם רק מנסים להדביק פערים. ויש לה גם חיבורים פוליטיים: היא נהנית מאחדות אינטרסים ומאבקים עם נציגים ברשימות החרדיות – ש"ס ויהדות התורה. וגם בכולנו של כחלון, יש עתיד, מרצ ואפילו בליכוד. היא נחושה, כמו שאהידית, לטפל בעניין כמו הגז עד תום. הכוח אצלה – לא רק משום מעמדה העצמאי במפלגה, אלא בשל נכונותה לעבודה סיזיפית אינסופית. היכולת לאסוף פיסות מידע זעירות, ולהרכיבן למפת אינטרסים עדכנית. 

פעם, כשעוד הייתה עיתונאית, הסבירה: "אני לא מזדהה עם הנטייה לראות את שני הצדדים של כל מטבע. לא לכל מטבע יש שני צדדים. יש אשם ויש לא אשם. יש קורבן ויש מקרבן. ואני חושבת שתפקידי המוסרי הוא להבהיר זאת" (ראיון ל'הארץ', 2002). הגישה הזו התעצמה עשרות מונים, כך נראה. עם יחימוביץ', בכל מקרה, לא כדאי להסתבך.

ילדות בניחוח קומוניסטי

היא נולדה להורים ניצולי שואה. חנה ומשה יחימוביץ', ילידי פולין. האב היה אסיר במחנה ריכוז שפעל ליד לודג'. אחד מאותם מחנות עבדים שבו הועסקו בכפייה, עברו התעללויות והשפלות עד מוות. אביה מיעט לדבר על כך. אמה, חנה, שרדה את המלחמה בכוך שנבקע מאחורי ארון. "היום השואה מגדירה במידה רבה את השייכות שלי לעם היהודי", אמרה באותו ראיון ל'הארץ', "זה לא שיש לי סיוטי שואה בלילה. לא. אבל יש לי תחושה של גורל משותף. ולכן אני לא פוסט־ציונית. אני כן מרגישה שייכת לכאן וכן מרגישה אחריות ואפילו נאמנות. אני יהודייה, אני ישראלית, אני אפילו פטריוטית".

אביה היה פועל בניין ומנהל עבודה ב'סולל־בונה'. אימה, דוקטורנטית לגיאולוגיה, הייתה מורה. כשנולדה, התגוררו בדירת שיכון זעירה, ב'שיכוני המומחים' ברמת השרון, אז מושבה כפרית עם היררכיה חברתית נוקשה: קציני הצבא המשוחררים זהרו בצמרת; לצדם, הפרדסנים הוותיקים, בעלי המשקים החקלאיים. במורשה התגוררה דלת העם וב'שיכוני המומחים' – שמונה בנייני רכבת – מי שנותרו בתווך. מעמד בינוני־נמוך. משפחת יחימוביץ' עקרה מרמת השרון למושבה ירוקה, מרוחקת יותר: רעננה. בית נינוח יותר. שלי למדה בתיכון 'אוסטרובסקי' בעיר, ולאחר שהשתתפה במרד – הועפה ממנו עם קבוצת תלמידים. את הבגרות סיימה ב'הדסים'.

חנה ומשה יחימוביץ' היו קומוניסטים. אפשר שהקורא של היום יטעה בהבנת העניין. בשנותיה הראשונות של המדינה, מגזרים נרחבים בישראל הכירו תודה לסטלין על מיגור הנאציזם. ורבים בשמאל הסוציאליסטי עד הקומוניסטי העריצו אותו. התנועה הקומוניסטית העניקה חלום להיאחז בו, גם לניצולי השואה. תקווה להשבת דמותם כבני אנוש. בשנות ה־60, שנות ילדותה של יחימוביץ', הניצולים עוד שתקו. חלק מהצברים נהגו בחוסר כבוד. יחימוביץ' סיפרה בעבר על הילדים ברמת השרון, שבזו לאיש משוגע שהיה לו מספר מקועקע על הזרוע. מה חשה ילדה, בת למשפחת מהגרים שניצלו, שחייבת להשתלב בסביבה הצברית אל מול אלה? האם התגאתה באביה והמספר המקועקע בזרועו?

"לעולם לא ארצה לגור בארץ אחרת ולו בשל הסיבה האגואיסטית שאני לא רוצה שילדיי יהיו גם הם ילדי מהגרים. לא רוצה שגם הם יעברו את החוויה הזאת. ולא רוצה שהבן שלי יתקן לי את האנגלית ויעיר לי על המבטא שלי", אמרה פעם. את אביה ראתה רק פעם אחת בוכה. זה היה עם היוודע מותו של משה סנה – האידיאולוג הנוצץ של השמאל הישראלי. יליד פולין, רופא, עיתונאי, מפקד 'ההגנה' וקומוניסט. סנה יכול היה להיות אחד מראשי מפא"י והשלטון, אבל פרש מן הזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית לטובת מפלגות אידיאולוגיות שפרחו בשולי המפה הפוליטית – מפ"ם ומק"י. הערצה לא חסרה לו, אבל השפעה של ממש על ענייני המדינה, הוא לא ייצר.

התיוג "קומוניסטית" עולה כמעט בכל שיחה שבה אחד הצדדים רוצה לתקוף את שלי יחימוביץ'. אבל היא למדה את גורלו של משה סנה ולקחיו. לי, הבטיחה לעצמה, זה לא יקרה. לא אתמוסס כמוהו, במפלגה אידיאולוגית קטנה. אני רוצה להשפיע, להשאיר חותם של ממש, להגיע לעמדות בכירות, אולי אפילו לראשות הממשלה. לכן הצטרפה למפלגת העבודה ולא למרצ. אולם, האם אדם יכול לגבור על נוף ילדותו, ותובנותיו מיני אז? יחימוביץ' חושבת שכן. שהיא פרקטית לא פחות מאידיאולוגית. במערכת הפוליטית ובמערכות הסובבות אותה, חושבים בדרך כלל אחרת עליה.

הצעירה הפמיניסטית מגיעה לעיתונות

ילדי מהגרים כמו יחימוביץ' ידעו בבגרותם היכן מרוחה החמאה. איפה צריך לעבור ומה צריך לעשות, כדי להשתלב בסביבות הנכונות. יחימוביץ' שירתה בחייל האוויר. כמש"קית ח"ן בבסיס חצרים וכקצינת מנהלה בבסיס עציון, ליד אילת. עציון היה בסיס רומנטי עם חיים חברתיים תוססים. טיולי אופנועים וג'יפים יצאו חדשות לבקרים לסיני, קורסי צלילה בים האדום, הסמוך. אם היית קצין – חזרת לצפון בטיסה. לקראת השחרור הייתה קצינת ת"ש בפרויקט 'הלביא'. עדה/משתתפת בפרויקט, שמערכת הביטחון השקיעה בו מיליארדים – שהתאיידו בשאון למרומים. אז החליטה לוותר על תנאי הקבע, השתחררה ועקרה לבאר שבע: למדה בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן־גוריון, והפכה לפעילה בסניף האגודה לזכויות האזרח ובתא 'שלום עכשיו' בקמפוס. בחוג למדעי ההתנהגות הכירה את גיל הראבן, בתה של שולמית הראבן, סופרת ומסאית נערצת על נערות השמאל. הראבן הייתה הומניסטית ופמיניסטית נחושה. היא ששידכה בין יחימוביץ', חברתה של בתה, לעורך 'על המשמר' סבר פלוצקר.

היומון הסוציאליסטי של מפ"מ היה אז עיתון קטן ואליטיסטי – עיתונם של הקיבוצניקים, האינטלקטואלים העירוניים והברנז'ה העיתונאית־ספרותית, מקום מפגש לעיתונאים בכירים, ועיתונאים בכירים-שבדרך. אמנון אברמוביץ' היה בעל הטור הפוליטי המרתק, שכבר עשה לו שם ועבר ל'מעריב'. הקיבוצניק אבי בניהו היה הכתב הצבאי; מוטי גילת, התחקירן; רוביק רוזנטל – עורך המוסף השבועי. יחימוביץ' של אותם הימים הייתה פמיניסטית בוערת. כך גודלה, כזו הייתה תבנית מחשבתה. מאמינה בכוחה וביכולתה ללכת בשביל שסללו דמויות החיקוי, כמו סימון דה־בובואר ודוריס לסינג. ספרה של לסינג, 'מחברת הזהב', עיצב את עולמה הצעיר. אגב, לצד חיבה לטקסטים פמיניסטיים גבוהים ולגיליונות נתונים של חברות אנרגיה, היא גם צרכנית מושבעת מילדות של ספרי מדע בדיוני. לסינג, מכל מקום, הייתה קומוניסטית. חייה המשפחתיים גם ידעו סערות של מערכות זוגיות, פרידות וגידול ילדים בתא חד־הורי. החיים הזוגיים־משפחתיים של יחימוביץ' אף הם פורצי גבולות, עצמאיים, כפי שסיפרה בשני רומנים עם סממנים אוטוביוגרפיים, שפרסמה. ב'על המשמר' זכתה להזדמנות גדולה ככתבת בדרום, ותפסה אותה בשתי ידיה. במקביל, העבירה ידיעות לגלי צה"ל. שלום קיטל, מהרשת המתחרה 'קול ישראל', שמע, הסתקרן והגיש לה הצעת עבודה.

גם קיטל הוא בן לניצולי שואה. גדל בקריות והפך לעיתונאי ומנהל מוערך בתחום התקשורת. היה מנהל מחלקת החדשות של 'קול ישראל', ואחר כך מנכ"ל חדשות 'ערוץ 2'. קיטל נפעם מהשכל החריף, מהביטחון העצמי ומהאומץ של יחימוביץ'. תחילה הציע לה לרשת את תחום הסיקור של כרמלה מנשה, משטרה ופלילים. יחימוביץ' סירבה. היא התעניינה בכלכלה ופוליטיקה. הפתרון שנמצא: כתבת לענייני התחום ההסתדרותי הדלוח. היא הצליחה לרומם את הנושא מאפרפרותו, ומצאה בו תופינים פוליטיים עבור המאזינים. אלה היו ימי זוהר ב'רשת ב', לפני שעיתונאים כמו רזי ברקאי ורוני דניאל עברו למקומות אחרים. יחימוביץ' מצאה את מקומה. כשירשה את 'הכול דיבורים' מרזי ברקאי, הפכה אותה לבמה פוליטית סוערת. וגם לכזו שתכיל קמפיינים בדמותה, כבר כעיתונאית. כך נושאים פמיניסטיים, כך עניינים חברתיים, וכך גם המאבק ליציאה מלבנון. סיפורים שהיו חבויים בתקשורת המיינסטרים אז, כמו הטרדות מיניות, זכו אצלה לבמה מרכזית. כשהסיפור היה בפרופיל גבוה, כמו זה של איציק מרדכי, נעצה שיניים ולא עזבה. ב'קול ישראל', כמו בחדשות 'ערוץ 2', מחאו כפיים. אבל לא מעט עובדות זוטרות, בשני המקומות, עקבו אחריה בזעם. היא הלכה על העניין הפמיניסטי והוסיפה נקודות רבות לרייטינג האישי שלה, אבל לא בדיוק נלחמה בשבילן, על פי חלק מהן. כשהיא צריכה אותך – היא חברתך, אמרו. אבל בימים אחרים היא פשוט לא רואה אותך. "אולי כי היא ממוקדת מטרה?", אמרתי לאחת מאותן מפיקות. "לכן היא לא ראתה אותך" – "לא", ענתה לי, "העיניים שלה בסדר גמור". כמו בתקשורת כך בפוליטיקה. קשה למצוא נאמנות חברית או דאגה אישית לקולגות. יחימוביץ' מסמנת מטרות, וכל שאר העניינים והאנשים – הם אמצעים בדרך אליהן.

את הקמפיין להוצאת צה"ל מלבנון הובילה עם כרמלה מנשה. יחימוביץ' ראיינה מדי יום אמא של חייל בלבנון. העצימה את תנועת 'ארבע אמהות', שהוקמה לאותה מטרה. ספרה בסיוען את ההרוגים והפצועים, עקבה אחרי הפגועים שנותרו מאחור. הסוף ידוע – העניין הפך לחלק מהבטחות אהוד ברק ב־1999, ומומש על ידו ב־2000. קרדיט הוא לא נתן לה, והיא עוד תמרר את חייו בהמשך, כשלא תחסוך שבט לשונה ממנו כקולגה פוליטית. באוקטובר 2000, ארבעה חודשים אחרי שצה"ל סגר את שער הגבול הלבנוני מאחוריו, יחימוביץ' מימשה את המניה התקשורתית האישית שלה ועברה לחדשות 'ערוץ 2', בהזמנת הבוס החדש־ישן, שלום קיטל.

קופצת למים העמוקים

קיטל בנה עבורה ערוגה מיוחדת: הגשת 'פגוש את העיתונות' לצד טור אישי בנושאי חברה וכלכלה ב'אולפן שישי'. מול פרשן אחר, נחמיה שטרסלר, שנתן את הטון השמרני יותר, יחימוביץ' הרושפת בלטה עוד יותר. זה היה השלב שבו החליקה את תלתליה, הקפידה את איפורה ועשתה מה שצריך כדי להשתלב במראה של הערוץ המוביל בטלוויזיה. בטור עסקה בקשרי הון ושלטון, בביקורת על תהליכי ההפרטה המהירים של נכסי המדינה ובזכויות עובדים. על שטרסלר התגוללה אז, כמו גם מאוחר יותר בשבתה כחברת כנסת. קפיטליסט העושה הון כעיתונאי ולא מכיר את תלאות האדם מן היישוב, אמרה. רק שב'ערוץ 2' – לפחות – הרוויחה הרבה יותר ממנו (עיקר שכרו של שטרסלר הוא מעיתון 'הארץ'). בעצמה ידעה לתרגם את המותג האישי גם להכנסות; לא רק במשכורת הגבוהה מחברת החדשות, אלא גם בזכות שני רבי מכר שכתבה בהוצאת 'קשת' של רם אורן. 'אשת איש' ו'משחקי זוגות' עסקו ביחסים בין גברים לנשים, והיו חושפניים ופרובוקטיביים במידה. הרכילויות התמקדו אז בשאלה – אילו מהחוויות המתוארות בהם מגיעות מחייה שלה. מחיי הזוגיות עם נועם זיו וגיא מרוז, למשל. היא מכרה כ־200 אלף עותקים – כמות עצומה במונחים ישראליים. במקביל הרצתה, ראיינה, הנחתה בכנסים מגוונים. רמת החיים טסה לשמים, והייתה מפנקת. יין משובח, בישול ביתי נהדר, חברים טובים כמו גדעון סער. ולצד זאת – פשטות מופגנת כלפי חוץ.

יחימוביץ' מציינת עשור לכניסתה לפוליטיקה. מה הדבר החשוב ביותר שלמדה במהלך הקריירה הזו, הקריירה השנייה שלה? "להתנהל במערכות מורכבות יותר", סיפרה פעם. "מורכבות בהרבה ממה ששיערתי שאפגוש בכנסת".

כשהיא סונטת בעיתונאים שמתרגמים את הצלחתם לטובת קריירה שנייה ומתגמלת, יש מי שמזכיר תמיד את הסיפור הידוע על מעברה לפוליטיקה. כמה חודשים לפני בחירות 2006, אירחה את יו"ר העבודה הטרי עמיר פרץ ב'פגוש את העיתונות'. ראיון מפרגן למדי. כמה ימים אחר כך, פרץ כבר דיבר איתה על התמודדות אפשרית שלה בפריימריז של המפלגה. היא תזכה בתמיכתו, אמר לה. יאללה, בשלה העת, תקפצי למים. נוביל יחד מפלגה סוציאל־דמוקרטית מרכזית. יחימוביץ' התקשרה לקיטל. צריך לדבר בדחיפות, אמרה בערך כך. אבל אני חולה, קיטל ענה, מרותק למיטה עם חום גבוה. היא התעקשה: זה דחוף. אז בואי אליי הביתה, סגר. ושם, מעל לתה וטישיו, סיפרה על ההצעה שקיבלה.

אפשר רק לנחש את האווירה שם, בביתו של קיטל בתל אביב. חישובי היתרונות והחסרונות של המהלך. ההצבעה על כך שמיצתה עצמה בעיתונות. שהתקשורת עומדת להשתנות. שאפילו הטלוויזיה תאבד חלק ניכר מכוחה. שמה שהיא רוצה באמת זה להשפיע. וחשוב לעשות זאת בדרך המלך, של מפלגה גדולה. להיות בליגה של הגדולים, בתפקידים הבכירים ביותר. קחי לך שבוע, אמר קיטל, תתלבטי ותודיעי. רק שימי לב, שהדרך חזרה, אם תרצי, תהיה רבת מהמורות וקשיים. אבל מן הצד השני, סיכם, נדמה לי שכבר החלטת. רוצי! אמר לה מי שיהיה לאחד מידידיה הקרובים, ח"כ גדעון סער. בשלה העת. רוצי! שבוע ימים אחר כך התייצבה בנווה אילן ונפרדה מחברת החדשות. שלושה שבועות אחר כך, עמיר פרץ סיפק את הסחורה שהתחייב לה. יחימוביץ' נבחרה למקום התשיעי ברשימת העבודה לכנסת ה־17. מעסיקיה לשעבר, זכייני 'ערוץ 2', חגגו. הם נפטרו מהכוכבת הדעתנית־עצמאית שלהם וקיבלו, כך קיוו, חברת כנסת אוהדת.

כאן בשביל האג'נדה

בערוגות הבושם של התקשורת הפוליטית עיקמו את האף. לעזוב את האולפן כדי לקפוץ לברכה הפוליטית? לשחות עם הסרדינים המושחתים כחבר בלהקתם? אילנה דיין, אמרו מבקריה, לא הייתה נוהגת כך. ההשוואה הזו כמו התבקשה. שתיהן היו מזוהות עם האתוס העיתונאי המסורתי והנוקב. משכילות, חדות, ובמפגיע גם "לא בלונדיניות".

אבל ההשוואה הזו אינה הוגנת. גם היא וגם דיין פועלות אמנם מתוך השקפת עולם סדורה, אבל דיין עסקה תמיד בחשיפה, בגילוי ובתיעוד. ואילו יחימוביץ' הובילה אג'נדות פוליטיות. ובעיקר, יש לה משנה כלכלית־חברתית חסרת פשרות, כזו שעד לפני עשור לא היה לה מקום בצנטרום הישראלי, ואילו מאז – היא רק תופסת יותר נפח ואהדה. לכן יחימוביץ' לא מתרגשת כש"המבוגרים האחראים" מכנים אותה קומוניסטית. מבחינתה, אולי כמו בשם עיתון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יש אמת אחת והיא תנצח. הנה קטע מדברים שאמרה כשנתיים לפני הצטרפותה לפוליטיקה: "מבחינתי המשטר הכלכלי הנוכחי הוא רע. הוא לא מוסרי… הביטוי מעורר החלחלה הזה 'כוחות השוק'. מה הוא אומר? הוא אומר שאנו זורקים את כל המתגוששים לזירה כמו גלדיאטורים, והחזקים והשריריים ישרדו בעוד החלשים ימותו. זה נורא בעיניי. זה לא קפיטליזם, זה ג'ונגל. יש פה התפוררות חברתית מוחלטת והיעדר סולידריות מוחלט והרס של כל זכויות העובד שהושגו במאבק קשה במשך מאתיים שנים… אני רואה כיצד התקשורת משרתת את התהליך הזה. עבודת האלילים של העשירים, ההתרפסות בפני בעלי ההון, החנופה". וזהו בסיס האג'נדה שאיתה רצה: אותנטית, מנומקת, אך גם מתאימה לאישה שאין שום סיכוי שתכריע גנרלים־גברים בתחומים ביטחוניים. אשר על כן, התמקדה בתחומים חברתיים־כלכליים. כיצד תגיע להנהגה? יחימוביץ' ראתה אז שתי דרכים שעשויות להצטלב. האחת: הקהל הישראלי ינוע בכל מקרה לכיוונים האלה ('זו הכלכלה, טמבל'); 2. תמיד אפשר לחבור לגנרל כזה או אחר ולהקים איתו מערך זוגי מנצח. עוד נחזור לזה.

לא תמיד ליטפו אותה. טבילת האש לא הייתה קלה. מצד אחד, הקולגות לשעבר שסנטו בטאלנטית הבכירה שהרוויחה סכומים גבוהים – באזור ה־45 אלף שקלים לחודש בחברת החדשות, לפני הכנסות נוספות מהצד – ולא בדיוק איגדה את התחקירניות והמפיקות הזוטרות שהרוויחו שמינית או עשירית מכך. ומצד שני, העיתונאים נשארו בצד הקודם של המסך ולא עשו לה הנחות. כך הגיעה לאולפן 'לונדון וקירשנבאום', וזכתה לקיתונות של רותחין מצדו של ירון לונדון. זה קרה בראיון בנושא שכר המינימום ושכרן הזעום של עובדות ענף הטקסטיל. יחימוביץ' לא הייתה מגובה בכל הנתונים הנדרשים. לונדון רתח. איך את מעזה להציג את העניין מבלי שיהיו לך נתונים מספריים על ענף הטקסטיל? בשביל יחימוביץ' זו הייתה הפעם הראשונה, כנראה, שפרפרה בשידור חי. הבקשה שפועל ירוויח 4,500 שקל בחודש היא לא בלתי סבירה, אמרה. "אתם רבותי, הולכים עם הכסף הזה למסעדות", אמרה ללונדון וקירשנבאום. הכסף שהוא מוציא על מסעדות, הוציא במקרה זה את לונדון משלוותו. זאת דמגוגיה צרופה, כעס, תרבות שיח קלוקלת. מאז קשה לתפוס אותה לא מוכנה עם נתונים.

ההזדמנות לפרוץ הגיעה, בשעתו, עם פרשת הנשיא משה קצב. חודשים אחדים לאחר כניסתה לכנסת, התגלגלה הסאגה לפתחה. בשביל יחימוביץ', היה בפרשה "בשר משובח" לנעוץ בו. הקמפיין הפמיניסטי מימי הרדיו קם לתחייה. היא ליוותה את המתלוננת העיקרית, סייעה ותמכה. והייתה למנוע מרכזי בחשיפת הפרשה וסילוקו של קצב מבית הנשיא. הקדנציה ההיא הייתה נוחה גם לפיתוח הצד הכלכלי־חברתי. בכנסת היה רוב סוציאל דמוקרטי. החשב הכללי של האוצר, ירון זליכה, פיתח אג'נדה עצמאית ויצא לקרב על שכלול התקציב וניקיונו. זליכה חשף את הצנרת הנסתרת של אורוות השלטון, כשחפר בנפתולי תקציב המדינה. עוף מוזר במסדרונות האוצר, לא קולגיאלי ולא הגיוני, על פי רבים מהמקבילים לו באגפים האחרים, זליכה ניסה לייבש את הביצות באמצעות שיתופי פעולה עם חברי כנסת מרקע מתאים. אחת מהם, חברת ועדת הכספים יחימוביץ'. והיא, שזיהתה את ההזדמנות, קפצה עליה כמוצאת שלל רב. גדעון סער, שהיה אז חבר קרוב, עמד מהצד השני של המתרס כיו"ר סיעת הליכוד האופוזיציונית. סער היה פוליטיקאי ממולח, פרלמנטר מצטיין ובעיקר חבר נדיב. הוא שקירב בינה לבין מי שהיו בכירים בבית הנבחרים ובוועדת הכספים וגם שותפים לעמדות הסוציאל־דמוקרטיות שלה – אנשים כמו יעקב ליצמן, משה גפני ורובי ריבלין. יו"ר הוועדה למשל, ליצמן, פשוט ישב ולימד אותה. וגם אמר לה כך, בנופך רומנטי־ציבורי משהו: עכשיו, כשאת כבר יודעת, נותר הדבר החשוב מכול – בכל שבוע, בתום העבודה, תעני לפונה אחד, אישי. זו המצווה האישית־הפרטית שלך.

ריבלין והיא עדיין ביחסים קרובים. ליצמן וגפני עדיין מוצאים איתה שפה משותפת ודרכי פעולה יעילות. אבל גדעון סער כבר לא בתמונה. יחסיהם התפרקו. החברות האמיצה נגוזה. ב־2013, כשהתחתן סער עם גאולה אבן בחברת חוג מצומצם, היה מי ששאל את יחימוביץ', "איך היה האירוע?". "לא הוזמנתי", ענתה. "מה קרה?" הקשו עליה. אבל פיה נותר חתום אל מול השאלה הזו. וגם פיו של סער.

שלום ותודה, מר פרץ

בשנים שבאו לאחר מכן, תופעת העיתונאים־פוליטיקאים כבר הפכה כמעט למגיפה. מצליחים יותר או פחות, מוצלחים יותר או פחות, הגיעו המושכים בעט והמחזיקים במיקרופון אל שלל מפלגות המשכן. אורי אורבך, מיקי רוזנטל, עופר שלח, יאיר לפיד, הם רק חלק מהרשימה. יחימוביץ' עצמה כבר עברה פאזה. היא למדה את הכנסת וגם את המפלגה. במקום להתחבר לקבלני קולות במגזרים הבולטים של המפלגה, כמו המגזר הערבי, הדרוזי, הקיבוצים והמושבים, המשיכה לנצל את הפופולריות שלה בציבור הרחב, כדי לפקוד קהל חדש למפלגה – דם חדש, צעיר ברובו, שמזדהה עם עמדותיה.

את המגזר העסקי היא לא מעצבנת מהיום. אחת מהאפיזודות התקשורתיות שבנו אותה הייתה המכתב הציבורי של רני רהב נגדה ("רעה, רעה, רעה"), עוד בהיותה עיתונאית שיצאה נגד בנק הפועלים. מאז שהגיעה לכנסת, הפכה לאויבת הטייקונים ונציגיהם עלי־משכן, הלוביסטים. כבר ב־2008 פעלה עם פוליטיקאים נוספים (ביניהם גדעון סער) להסדרה מחודשת בתחום השתדלנות. באביב האחרון סייעה יחימוביץ' להקמת גוף "לובינג חברתי", מיזם שמוביל בין השאר ראש המטה שלה יאיר (יאיא) פינק, ומוקם על ידי חבורה של פעילים חברתיים ועיתונאים. הטיקט הזה, יחד עם המחאה החברתית של 2011, שסידרה מחדש תבניות חשיבה שלמות בחברה הישראלית, הפכו אותה למועמדת רצינית להנהגה.

ב־2011 נפתחה ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה. יחימוביץ' כבר החליטה לרוץ די הרבה לפני. לנסות ולהדיח את מי שהביא אותה על מגש של כסף למפלגה, עמיר פרץ. בסביבתה הייתה תמיכה רבתי. למה שרק ציפי לבני תהיה זו שמתחרה על מקום בליגה של הגדולים מבין הנשים הפוליטיקאיות? היתרונות היו ברורים: מיצוב כטוענת לכתר הראשי, ואם לא – כמועמדת ראשונה לתפקידים בכירים. בכל מקרה, אמרו לה, תמרקי את המחנה שלך. תלמדי לנהל קמפיין. מה יש לך להפסיד? יחימוביץ' יצאה למסע. עברה בסניפים, הדליקה פעילים, גייסה צעירים. הודיעה שלא תקבל תרומות מתאגידים, רק תרומות קטנות מאנשים פרטיים. היא ייבאה את שיטת אובמה מהבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2008, והקימה תשתית אינטרנטית לגיוס תרומות קטנות מההמונים. מי שניסה זאת קודם לה, כשל. יחימוביץ' הצליחה. הכלי הזה נשאר אפקטיבי עד היום, אגב. בבחירות האחרונות הפעילה אותו שוב, והצליחה בגדול. "אני לא מאמינה שאני כותבת את זה", הודיעה בפייסבוק, "אבל אני מבקשת מכם להפסיק לתרום כסף לקמפיין הפריימריס, כי הגענו במהירות מדהימה לתקרת הסכום המותר לגיוס".

בבחירות הביסה את פרץ. השנאה שלו אליה הפכה יוקדת. מבחינתו, הייתה אדם כפוי טובה שבגד בערכים שבהם הוא מאמין. מבחינתה, לא הייתה חייבת כלום לאיש. וזוהי פוליטיקה. הפרשנים חגגו את ההישג ואת הדרך אליו. לראשונה, גם בזכות אופי גיוס הכספים, נבחרה יושבת ראש לעבודה, שאינה חייבת כמעט דבר לאופרטורים פוליטיים ותיקים, או למגזרים החזקים במפלגה הוותיקה. אבל ההישג מיצב פנים נוספות בדמותה הציבורית־פוליטית, כאלה של פוליטיקאית דורסנית, חפה ממחויבות חברית. ככה לעשות לעמיר, שפתח עבורה את הדלת? וממתי בריתות הן מילה גסה? אבל יחימוביץ', בכל מקרה, לגמה ממשקה הניצחון והשתכרה ממנו. יושבת ראש האופוזיציה. יח"צני חברות הגז ותאגידים גדולים אחרים חזרו לטרטר ביתר שאת: ערמומית, סכינאית, רעה. בשלב ההוא עיצבה את המפלגה לפי הקוד הגנטי שלה. המבוגרים שוגרו לביתם. מי שלא הבין רמזים רוסק בברוטאליות. הצעירים ממחאת יוקר המחיה הוזמנו לתפוס את מקומם. והגיע, כמובן, גם שלום קיטל – כיועץ אסטרטגי; ואחר כך כראש המטה. ערב בחירות 2013, עזב בזעם עמיר פרץ את המפלגה והצטרף לציפי לבני. אני לא מסוגל להיות עם האישה הזו (יחימוביץ') באותו חדר, אמר לאנשיו. הבחירות הסתיימו בהישג פושר ליושבת הראש. 15 חברי כנסת; וסירוב שלה להצטרף, כשרת האוצר, לממשלת נתניהו השלישית.

טעית? ממשיכים לשאול אותה עד היום. ויחימוביץ' עונה: בכלל לא בטוח שטעיתי. תראו מה קרה ליאיר לפיד שנענה.

מחשבת מסלול מחדש

כמה דברים לא השכילה להבין. כמו למשל, שאי אפשר למחוק דנ"א מפלגתי בליל ניצחון אחד, את המסורת, את הוותיקים, את החברויות והבריתות, את הרצון העז בשלטון ובתפקידים. היא לא הטיפוס המחבק והמשתף, המתייעץ והממתיק סוד. גם מי שנבחרו בעזרתה לכנסת, נטשו אותה בחלקם. ובני ברית אמיתיים במפלגה כמעט ולא היו לה.  ואז הגיע יצחק הרצוג. חרוץ כשד, פוליטיקאי בחסד. משקיע בכל ח"כ, ראש סניף ופעיל. רותם לצדו את כל מי שנקרה בדרכו. הרצוג כבר נבחר קודם לכן שלוש פעמים רצופות במקום הראשון בפריימריז לרשימת המפלגה. כעת אסף את רוב המחנה שהותיר מאחור פרץ, ואז הוריד עליה את המאכלת. שנתיים אחרי שכבשה את ראשות העבודה, ופחות משנה לאחר הבחירות הכלליות, הפסידה יחימוביץ' בפער הקרוב ל־20%. מי שמבין בפוליטיקה, הסביר לה, כמו גם לציבור: זאת יותר הצבעה נגדך, שלי, מאשר הצבעה בעד בוז'י.

אסור לטעות. יחימוביץ' לא השלימה עד היום עם ההפסד הזה באמת. הוא רודף אותה, טורד אותה. היא פועלת כל הזמן בצלו. אבל היא גם מכונה משוכללת, כבר אמרנו. היא לא תעטה את מסכת ה"נעלבת", דוגמת דוד לוי או סילבן שלום; היא לא תשלח זעם יוקד; וגם לא תפרוש בשלווה סטואית לטובת אפיק רווחי יותר, כמו אהוד ברק. היא באה כדי להישאר, עד הפנסיה. יחימוביץ' התעשתה, הודיעה על קבלת הדין באלגנטיות, וחזרה לעבוד. עכשיו פגשה אלפי אנשים. בפני חלקם התנצלה. סליחות אישיות. למדתי. טעיתי. אני בן אדם. כולנו בני אדם. אני לא מנהיגה מהסוג הישן, אני נגד סכינאות. לא אחתור תחת בוז'י.

המסר הזה השתלם. למרות הימורים על המשך ירידת קרנה ודילים שנרקמו בין השאר נגדה, הגיעה למקום הראשון בפריימריז לרשימת העבודה, ערב הבחירות האחרונות לכנסת. המתפקדים הוותיקים סלחו לה, מתפקדים צעירים המשיכו להגיע (אם כי בכמויות פחותות בהרבה). הבחירות היו מלאות מהמורות וחיכוכים, בין השאר בינה לבין אנשי הרצוג. אחריהן מצאה את ההזדמנות להפסיק ולשלם מס שפתיים בעד יושב הראש. העילה: העובדה שציפי לבני, שנואת נפשה, ממשיכה להתנהל כאילו היא יו"רית משותפת של המחנה הציוני, ולא מפנימה שהיא סך הכול טרמפיסטית פוליטית, כפי שסוברת יחימוביץ'. אז היא תקפה. ומאז, מחפשת ומוצאת את ההזדמנויות להכניס להרצוג וללבני, בקטנות, בצורה אלגנטית, לא מתלהמת. כדי שיזכרו שהיא כוח עצמאי שצריך תמיד לספור. האם תתמודד שוב לראשות המפלגה? היא באמת עוד לא החליטה. בינתיים היא בודקת את המפה מסביב. מוכנה להילחם באפשרות שגבי אשכנזי יהיה אחד הטוענים לכתר (“אנחנו לא רוצים מושחתים במפלגה", אמרה עליו). מתחזקת ברית מחודשת ומוזרה עם השונא עמיר פרץ. וגם מפלרטטת עם שמועות שמדברות על בחינת תמיכה בדמות אחרת, שתנהיג את המפלגה. רון חולדאי הוא שם כזה. גם בני גנץ. הרצוג, בינתיים, לא מקדים את הפריימריז לראשות המפלגה, כפי שחלק סברו שיקרה. הוא רוצה לנוח קצת. אבל שלי לא נחה. ממשיך להופיע בפיד של עוקביה בפייסבוק מדי יום. וכשהם מורידים מבט מהמסך, הם רואים אותה על מסך אחר; או שומעים אותה ברדיו. ולא משנה אם זה על תגובת הרצוג לעניין ההסכם עם איראן, המעבר של העיתונאי של נדב פרי לעסקים, או הרצח במצעד הגאווה. שלי יחימוביץ' הסוליסטית והפעלתנית תמיד שם, מוכנה עם תגובה, בוטה ונוקבת. "היי, זאת שלי", ומה זה כבר משנה מה בא אחרי זה. העיקר שתזכרו, אני לא הולכת לשום מקום.

נדל"ניסטית זעירה

יחימוביץ' הייתה מהראשונים לעבור לשכונת פלורנטין המתחדשת. בתחילת שנות ה־90 היא הזמינה חברים תל־אביבים לבקר בדירה שרכשה, להתרשם ולהצטרף לשכונה. עלויות המגורים והשכירויות היו נמוכות. היא רכשה שתי דירות זעירות, אחת מעל השנייה, ברחוב קורדוברו. נועם זיו, בן זוגה דאז, רכש את הדירה השלישית שמעל, ואת הגג. כך התקבלה דירת ענק בעלות מגוחכת. הסביבה הייתה קשה, הטיח התפורר, עכברושים טיילו בנחת על המדרכות. אבל לה, כנראה, היה חוש נדיר לנדל"ן. כשנולדו הילדים, גל ורמה, עקרה עמם למרכז תל־אביב. הדירות נמכרו ברווח עצום, במושגי שכירים צעירים. שנים אחר כך נפרדה מבן זוגה, ורכשה דירת קרקע באזור כרם התימנים, ברחוב הרב קוק ליד שוק הכרמל. גם שם המחירים עתידים לזנק. דירת קרקע נתפסה אז כסוג של נטל. בטח באזור הזה, שהיה מאוד לא אטרקטיבי. אבל היא, בקור רוח, הקימה גדר. ושער כבד עם מנעול. ובתוך זמן קצר גם ריצפה את החצר, שתלה פרחים ועצים והקימה גלריות בחדרי הילדים. כבר לא דירת קרקע, אלא דירת גן באחד האזורים שהפכו אופנתיים – ויקרים. ומאז נוהגים העיתונאים המראיינים אותה לתאר את השער הגדול המגן על החצר; ואת היותה בשלנית ומארחת משובחת, שהפכה חלקת אדמה זנוחה למפלט אורבני נחשק, ואת חומרי הגלם של השוק הצמוד לקציצות דליקטס, או לקרפצ'יו משובח עם יין מצוין.

תעודת זהות

• נולדה ב-1960, בכפר סבא
• גדלה ברמת השרון וברעננה. כיום תושבת תל־אביב
• אם לגל (24) ורמה (19), ילדיה מבן זוגה לשעבר נועם זיו

הזאבה הבודדה של הפוליטיקה הישראלית // ניתוח מאת רותם דנון

שלי יחימוביץ' מייצרת מאזן שאין דומה לו, בכל הקשור למשקלה הסגולי בפוליטיקה. מצד אחד, היא אדם מבריק, חד, שאפתן ויעיל. מהצד השני, היא מותירה שובל של שונאים, כמעט בכל מקום שהיא דורכת בו. בדרך כלל, המאזן הוא לטובתה. קחו לדוגמה את הבחירות האחרונות. כראשת מטה ההסברה, לא היה בדיוק תיאום שיש להתפאר בו, בינה לבין הנהגת המטה בראשות איתן כבל. כבל הוא אויבה הגדול, ובטנו הייתה מלאה עליה לאורך הקמפיין וגם לאחריו. במטה היו מי שאמרו שכל סאגת הזעקתו של ראובן אדלר הייתה יכולה להיחסך אם 'האחראית על ההסברה הייתה קצת יותר קולגיאלית'. הנחה מוגזמת, סביר להניח, אבל עם רשמים וטינה כאלה, קשה להתווכח.

בבחירות אכן הייתה סוליסטית, כמו בכל דרכה הפוליטית. היא דילגה מאולפן לאולפן במיומנות שאין שנייה לה. צלפה בנציגי הימין וקילסה את הרצוג מלוא קילוסים. אבל במקביל, מיעטה יחסית להגיע למטה, שהפך והלך כאוטי. ההסברה התנהלה פחות או יותר בלעדיה. מנדט אמיתי לא באמת התכוונו לתת לה שם. היא נתנה את השואו שלה, והמשיכה הלאה. גם אחרי ה־17 במרץ, המשיכה לעטות מכובדות שמעון־פרסית (בגרסתו המאוחרת), כשהיא ממשיכה לגבות את המנהיג ולהתרחק מכל מה שמצטייר כפנקסנות או סכינאות. זאת, למרות שבכירי המפלגה שבו והאשימו שהיא זו שאחראית ללא מעט הדלפות ורכילויות שליליות, שהכתימו את קמפיין המחנה הציוני. לא עזר. כתמי הטראומה של מערכת הבחירות פשוט לא דבקו בה.

יחימוביץ', שיצאה באומץ בעבר נגד כוח היתר של קבוצות הלחץ הוותיקות במפלגת העבודה, ממשיכה לתחזק מחנה מסוג אחר לגמרי מאלה המוכרים בפוליטיקה שלנו. זהו מחנה אמורפי, וירטואלי. מחנה של העולם החדש, של המדיה החדשה. לא עוד קבלני קולות, אלא עוקבים בפייסבוק. לא עוד מחנות ח"כים, אלא מאזן הופעות תקשורתי. לא מעגל הון־שלטון פרטי, אלא תורמים קטנים. לכן היא זונחת תדיר את תחזוק הקשרים האישיים. זה פשוט לא מעניין אותה. היא לא באה לפוליטיקה כדי למצוא חברים, אלא שררה והשפעה. בהתאם לתפיסה הזו, אי אפשר באמת למצוא אנשים נאמנים לה בסיעת העבודה. מיקי רוזנטל איתה, בגלל ההזדהות בעמדות והרצון שלו לספוג מעט מהזוהר הציבורי שהיא מייצרת. וזהו, פחות או יותר. בינה לבין סתיו שפיר, שהובאה על ידה בחגיגיות למפלגה, עבר חתול שחור. כך גם עם מיכל בירן, שהייתה העוזרת שלה ונבחרה בעזרתה לכנסת לאחר מכן. איציק שמולי, שנבחר גם הוא על רקע המחאה החברתית שהיה ממוביליה, אמנם קרוב אליה – אבל קרוב באותה מידה להרצוג. שאר הח"כים מתפלגים. מיעוטם עדיין נאמן להרצוג (בהם שונאיה הגדולים של יחימוביץ', כבל ומרב מיכאלי), רובם לוויינים עצמאיים, שבוחנים את ההתרחשויות ומחשבים חישובים אישיים קדימה.

במקום חברויות, היא מקימה רשתות של צרכים טקטיים. באלה תמיד הייתה טובה. עם חלקם שמרה על קשר טוב, כמו ריבלין (אותו היא מבקרת בקביעות במשכן הנשיא). חלקם "הוכשרו" על ידה ציבורית, כמו חיים כץ ־ למרות מצבור הנדל"ן המפנק ומניות הגז הרבות שברשותו. אבל יש ברית אחת, שבמפלגה עדיין משפשפים עיניים מולה. זו עם עמיר פרץ. אסור לטעות, פרץ והיא עדיין מתעבים זה את זו. כמות הדם הרע שנצברה שם יכולה למלא מיכלית של 'בריטיש פטרוליום'. אבל נכון לעכשיו הם מתואמים, מדברים, מתייעצים. הכול טוב ויפה, כל עוד שניהם לא החליטו סופית לאן פניהם. פרץ, רשמית, עדיין ב'התנועה', אבל ראשו ולבו כבר מזמן חזרו למפלגת העבודה. הוא יודע שיתקשה מאוד להתמודד שוב על ראשות מפלגה, שאותה עזב כבר שלוש פעמים. יחימוביץ' מצדה יודעת שפרץ חזר להפעיל גייסות במפלגה; ולמה לה עוד אויב בנוסף לשלל אלה שכבר יש לה. הספקולציות רבות – אולי תמיכה הדדית של אחד בשני, היא לראשות המפלגה והוא חזרה לראשות ההסתדרות, או להפך; או הכנת מרוצו עוד שש שנים לנשיאות המדינה, כשהיא תכשיר את ידידה ריבלין לתמיכה שקטה בכך, ותעזור לו גם אצל החרדים. מי יודע. בינתיים הם מקרינים יחסים קורקטיים עד ידידות קרה. יחימוביץ' אפילו הגיעה לאחרונה לחתונת בנו של פרץ.

ולמרות ההצהרות המתבקשות נגד ממשלת אחדות, אין לטעות במטרתה העיקרית של יחימוביץ' בעת הזו. היא רוצה להיות שרה. נמאס לה מהתיוג "פרלמנטרית מצטיינת". מבחינתה הוא מיצה את עצמו בכל הקשור למסלול התקדמותה הציבורית. יחימוביץ' משוכנעת שכדי להכשיר את עצמה בקרב ציבור בוחרים רחב יותר, היא צריכה להשאיר חותם מיניסטריאלי חיובי. לאחר הבחירות, חלמה על תפקיד שרת הכלכלה בממשלת אחדות. כעת, אולי אפילו תסתפק בתפקיד שרת האנרגיה, בקונסטלציה מסוימת (ממשלה שאינה כוללת את הבית היהודי, בין השאר). לתקוע אצבע בעיניהם של ראשי חברות הגז מתוך לשכת שר, יהיה סיפור אחר לגמרי.

עד אז, היא מתחזקת את עצמה כאופוזיציה בתוך אופוזיציה. ברוח התקופה, שבה יאיר לפיד לא סופר את בוז'י הרצוג, שלא מתואם בשום צורה עם איווט ליברמן, שלא יורק לכיוון של זהבה גלאון, שממשיכה להיות מתוסכלת מאי־החתימה עם איימן עודה; אז מה זה משנה אם יש עוד מנהיג אופוזיציה עצמאי או פחות? מבחינת יחימוביץ', זה לא רק לטובת האפשרות שתתמודד שוב מול הרצוג, אלא גם כדי להמחיש לציפי לבני, הנמסיס שלה, שמעמדה הסיעתי והציבורי גבוה משל ראשת 'התנועה'.

המעגל של יחימוביץ' 

• שלום קיטל: לשעבר מנכ"ל חדשות 'ערוץ 2'. נשאר חבר ומייעץ לה גם כיום.
• כרמלה מנשה: הכתבת הצבאית של 'קול ישראל'. חברתה עוד מימי הרדיו.
• עדה בן נחום: החברה האישית הקרובה. חברות שהתפתחה למעין משפחה אלטרנטיבית, חוגגים יחד את החגים  בהרכב רב דורי.
• יאיא פינק: ראש המטה של יחימוביץ', בן 30, בוגר האוניברסיטה העברית, חובש כיפה. האיש הקרוב ביותר אליה.