fbpx

העיתונאי. הסיפור של רביב דרוקר | פרופיל מאת רונית ורדי

0

"הוא מניאק, הוא כלב, הוא חרא של בן אדם. אבל הכי ענייני בעולם". ככה רביב דרוקר מוכן שתאמרו עליו. טוב לו שתאמרו אפילו שהוא "שונא את כולם. שאיש לא חסין מביקורת. שאין הנחות ואין מבצעים". אבל נדמה שלמרות מוכנותו לרצות את מלעיזיו, זה יעשה לו עוול לא קטן. כי דרוקר הוא ממש לא "מניאק". ודאי שלא "חרא". ובטח שלא שונא את כולם. ההפך הוא הנכון. המוטיבציה של העיתונאי המוערך הזה יונקת דווקא מאהבת האדם. מהחמלה על החלש. מחרדת אי הצדק. מהרצון לבער את הרע. לחשוף רמאים, לרוצץ נוכלים ולחסל עוולות. במובן זה, דרוקר הוא העיתונאי שהיה כה נערץ אי אז במאה הקודמת. אבל גם זה שמשנה את פניו, ושספק אם יוכל לשרוד במאה הזו.

התחקירים שהוא עורך, בהתאמה, הם יותר מתכנית טלוויזיה. פופולרית ככל שתהיה. בין אם בזכות מלאה ובין אם בגין הוואקום שנוצר במרחב הדמוקרטי הכאוטי, זוכה דרוקר למעמד־על בקרב חלקים נרחבים במרכז־שמאל, שוחרי שלטון החוק והדמוקרטיה.

אולי זו חולשת האופוזיציה, אולי ערעור של יסודות רציונליים וערכיים; מה שבטוח הוא שככל שבקרב אותה קבוצה יש תחושה ש"רע יותר", כך עולה קרנם של דרוקר ושכמותו. עבור המיואשים האלה, דרוקר הוא הרבה יותר מעיתונאי. עבור העיתונאים עצמם, מדובר בזן שהולך ונכחד: עיתונאי התחקירים האמיתי, הקלאסי. זה שאינו חושש מתחקיר משפטי מעמיק. וזה שרוב המערכות בנות־ימינו לא יכולות או לא רוצות לממן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו היה, כפי שהוא אוהב שיכתיבו עליו למנחי טקסים, "הראשון לזהות". עבור הדיירים ברחוב בלפור, רביב דרוקר הוא איום לא פחות חמור מגדעון סער, ישראל כ"ץ, אביגדור ליברמן, משה כחלון ויאיר לפיד. הנודניק הזה, מהערוץ שפעם גסס, כמעט הביא למיטוטם בדברים שפרסם. לכן הוא איום. גם יצחק הרצוג, אריה דרעי או זהבה גלאון אוכלים ממנו מרורים. מספיק להיזכר שהם כולם היו שותפים בעוגת המיליארדים שדרוקר חשף את ליקויי חלוקתה בקרן הקיימת לישראל. זו שחולקה בשקט־בשקט ובין הצללים. אבל סימונו של דרוקר בידי משפחת נתניהו הפך מבלי משים, את העיתונאי בן ה־45 אב לשלושה, לגורם מנחם, יחיד כמעט, של נתח עצום מהמפה הפוליטית.

דרוקר: "לא צריך להגזים. רק להפנים שכ־40% מהציבור הישראלי, שאינו כה דתי, סיים את הבחירות האחרונות מתוסכל, מאוכזב ודואג".

הוא כנראה משמיט בכוונה את המושג "מיואש".

מחרדות הנדל"ן לחדוות המקצוע

הוא עובד שעות ארוכות, כמעט מסביב לשעון. שבעה ימים בשבוע. עונה לטלפונים גם באמצע הלילה.נפגש כמעט עם כל מי שפונה. יושב איתם בבתי קפה, וכשצריך גם בדירות מסתור למיניהן. קרי: בתי חברים. הוא עצמו, אגב, מתגורר בבית שכור בשכונת ביצרון בתל אביב, על גבול גבעתיים. מרחק קצר ממערכת 'חדשות 10' בבית הוורד. הבית נאה, רחב ומטופח. אבל שכור. בגילו, הייתם מצפים שכבר יהיה עמוק במשכנתה.

בנובמבר האחרון פרסם בקשר לכך טקסט שצוטט לעייפה בקרב הדור שלא מגיע לדירה ולביטחון כלכלי. הכותרת – "איך כמו אידיוט לא קניתי דירה":

"זה סיפור קצת מביך מבחינתי. בכל זאת, החשבתי את עצמי אוטוריטה בתחום הנדל"ן. לפני 20 שנה הייתי כתב נדל"ן. […] ב־2009 השתמשתי בכל הידע שלי בתחום כדי לגבש עמדה חד־משמעית: אסור לקנות עכשיו דירות. לזוגתי ולי דווקא היה אז, לראשונה, חיסכון קטן ואולי יכולנו לקנות איזו דירה להשקעה. אבל הטפתי לכולם שמחירי הדיור חייבים לרדת.

"בתחילת 2009 נדרשו 101 משכורות ממוצעות כדי לקנות דירה ממוצעת. בסוף אותה שנה כבר היה צורך ב־125 משכורות ממוצעות לקניית דירה. זאת בועה, פסקתי ביהירות, היא תתפוצץ. […] גם סמכתי על הממשלה. על זה אני לא יכול לסלוח לעצמי. עכשיו כבר צריך למעלה מ־140 משכורות ממוצעות כדי להגיע לדירה ממוצעת. פסיכי".

לא צריך לרחם יותר מדי. בשיא השתכר דרוקר על פי הערכות כ־90 אלף שקל בחודש. רמה שנייה רק לשיאני השכר בערוץ בשעתו, מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון. אחרי המשברים, שכרו נחתך בחצי ל־45 אלף שקל, תקרת השכר לטאלנטים שקבע הערוץ שחישב את מותו המתקרב. עכשיו, עם ההתאוששות המרשימה שם, חלק מהשכר שקוצץ הוחזר לטאלנטים ולשאר העובדים. הערוץ מתייחס לדרוקר כאל אחד מבסיסי הרווח החשובים שלו. "הון בלתי מוחשי". מנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי ומנכ"ל חברת החדשות גולן יוכפז שניהם ביחסים קרובים וטובים איתו. שותפים נאמנים לתפיסת עולמו. והם גם שחולקים ביניהם את עלויות שכרו. מאפשרים לדרוקר ולזוגתו ענת גורן להרצות, לכתוב ולשדר עצמם לדעת ככל שיחפצו.

ההרצאות שלו מבוקשות למדי. חלק פופולרי בהן הוא שימוש בחומרי התחקירים שהופקו במסגרת עבודתו בערוץ. דרוקר עצמו אינו מונע מתאוות הממון. אחרת היה במקומות אחרים. הלקחים שלמד מילדות דווקא גרמו לו להתעניין בצד האחר של הכסף: כיצד הוא מנוהל, ואם ידיים נעלמות בוחשות בו באופן מפוקפק. כשהיה ילד השקיע אביו, אברהם דרוקר ז"ל, בבורסה. לדרוקר, אז תלמיד ביסודי, הוא הסביר את יסודות הדבר. הימים הם ימי תחילת שנות ה־80, טרום התפוצצות פרשת ויסות מניות הבנקים. כבר בתור ילד, דרוקר לא הצליח להבין כיצד קורה שהבנקים מטפסים במדדים כל יום, בקביעות. סקרנותו הובילה אותו באופן קבוע למסך שהציג את שערי המניות, ליד בית הקולנוע 'שלום' בפתח תקווה. "תגיד, מה עשתה המניה?!", היה האב קורא לילד. רביב היה רץ, מציץ מבעד להתגודדות האנשים הקבועה סביב מסך המניות, רושם ומדווח. כשהיה בן 13 והתפוצצה פרשת הוויסות, גם המניה העיקרית בה השקיעה משפחתו קרסה. הון לא קטן הלך לפח. דרוקר עצמו הצטייד מאז בלקח החשוב ביותר: לא לסמוך על איש, ולבדוק לעומק את המידע.

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

הרומן שלי עם ביבי

ערב הבחירות האחרונות, מרץ 2015, יצא בנימין נתניהו בבליץ ראיונות. זה החל בהודעה לשלושת הערוצים הגדולים, שהם הראשונים בתור. נתניהו, כידוע, מתראיין רק בזמן קמפיין. בין בחירות לבחירות תקבלו ממנו לכל היותר הצהרות; חלילה שתשאלו שאלות.

את הראיון לערוץ 10 התנה ראש הממשלה באי־השתתפותו של דרוקר, הפרשן הפוליטי הבכיר של הערוץ. בבית הוורד הודו בחמיצות ללשכת נתניהו, ואמרו "לא תודה". ראש הממשלה אינו יכול להכתיב את זהות מראייניו, הוסבר אז. זהו כמובן אל"ף־בי"ת של תקשורת חופשית.

כשהתקשר גולן יוכפז לעדכן את דרוקר בדבר, אמר לו האחרון שההחלטה נכונה לערוץ ושהוא שמח עליה. אבל, הדגיש דרוקר, אם תרצו לסגת ממנה ולקיים את הראיון, כדי לא להישאר מאחור, לא תשמעו ממני מילה. לא בתוך הבית וודאי שלא מחוצה לו. יוכפז הגיב בנחרצות: "אין כאן שום התלבטות". הערוץ הפסיד את הראיון עם נתניהו – והפך בכך למרוויח העיקרי מכל העניין. ערוץ 1 וערוץ 2 אספו את הרייטינג שנתניהו סיפק בנקודת הזמן ההיא, אבל נוצחו במלחמה על הדימוי.

ונתניהו? הוא התראיין בהמשך לכל תחנת רדיו זעירה וכל תכנית לייף סטייל זניחה בערוצי הנישה. זה עבד לו היטב, כזכור. את ערב הבחירות סיים ערוץ 2 כמנצח הגדול, כצפוי. אבל באותו ערב זינק הרייטינג של 'חדשות 10' ביותר מפי שניים לעומת ערב בחירות 2013. מלבד הצופים שהצטרפו, תקרית ההחרמה של דרוקר עוררה הדים גם במעגלים רחבים יותר, והפכה לנושא בתדריכים מדיניים על נתניהו וישראל מעבר לים. בדיוק המקום שבו נתניהו דווקא חושש יותר לשאריות האחרונות של הבסיס הליברלי שבתדמיתו.

קשה להצביע על המועד המדויק שבו החל נתניהו להגדיר את דרוקר כבר־פלוגתא מר ונחוש, שכדאי להימנע מהתנגשות חזיתית עמו. יחסיהם המקצועיים החלו דווקא בטונים קורקטיים־חמימים, ונמשכו כך עשור ויותר. נתניהו אפילו "הכיל" את ניסיונותיו הראשונים של דרוקר לחדור לקודש הקודשים של מימון הקמפיינים הפוליטיים שלו. ב־2005 פרסם דרוקר תחקיר שהחשיד את נתניהו בכך שבעת שכיהן כשר האוצר מימן סקרים שערך באמצעות תרומות. התחקיר ההוא בוצע בשיתוף עמנואל רוזן ופרסומו הוביל ב־2006 לחקירה ביחידה הארצית לחקירות הונאה. נתניהו נחקר באזהרה כחשוד בקבלת תרומה אסורה. התיק נסגר בלא כלום. נותרה רק צלקת.

יחסי שר האוצר בדימוס והעיתונאי החוקר המשיכו להתגלגל בפסים מקצועיים. קו הטלפון נותר פתוח. שיחות רקע המשיכו להתגלגל מעת לעת. טוב, נתניהו היה אז יו"ר מפלגה קטנה, 12 מנדטים. הרחק מלשכת ראש הממשלה. אבל לאחר תחילת הידרדרותו של אולמרט, חזר להיות מועמד מוביל לראשות הממשלה. כשנה לפני הבחירות הבאות, במרץ 2008, פרסם דרוקר פרטים נוספים מקודש הקודשים הפיננסי של נתניהו. הפעם נחשפו שיטות המימון של נתניהו בעת שכיהן כראש האופוזיציה, ובמיוחד "מסע ההסברה" שאליו יצא במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

בקיץ ההוא הותקף הצפון, בואכה השרון, על ידי חזבאללה. כמיליון איש שהו במקלטים או שנמלטו לאזורים אחרים בארץ. בתחילת חודש אוגוסט (כשבוע וחצי לפני תום המלחמה), סיפר דרוקר בתחקיר, יצאו בנימין ושרה נתניהו למסע ללונדון. הזוג השתכן במלון הפאר 'קונוט' וחשבון הוצאותיהם עמד, באותו השבוע, על כ־131 אלף שקל. ומתוכם הוצאו על ארוחות כ־17 אלף שקל. על תיאטרון 11 אלף שקל. על כביסה וניקוי יבש כ־4,000 שקל. על תספורות ועיצוב שיער כ־2,500 שקל. הרבה מזה שולם על ידי ארגון בריטי־יהודי. ורק חלקו על ידי הכנסת. המיליונר הבריטי ג'ושוע ראו העיד אז כי הוא שסייע לממן את המסע. וכי נתניהו אמר לו שהכנסת אישרה את הנסיעה.

האדמה הפוליטית רעדה. נתניהו הגיש תביעת דיבה על סך 2 מיליון שקל נגד ערוץ 10, ששידר את התחקיר בתכנית 'שישי עם דרוקר ושלח'. זמן לא רב לאחר מכן הלכה ישראל לבחירות, ונתניהו חזר ללשכה הנכספת. עם דרוקר, לא החליף מילה מאז פרסום התחקיר.

התביעה עצמה הוגשה על ידי עו"ד יעקב וינרוט נגד הערוץ ולא נגד דרוקר. ככל הנראה כדי להקל לסגור דברים בין הצדדים בהמשך, מאחורי גבו. בשלב מסוים נודע לדרוקר שהערוץ ונתניהו הולכים לבוררות. הוא כעס. בוררות היא הדבר הגרוע ביותר מבחינתו, שכן הדיונים בה חסויים. דרוקר יודע שהנשק החזק ביותר של הנתבע הוא דווקא לעמת את התובעים – במקרה הזה שרה ובנימין נתניהו – עם העובדות והשאלות הקשות על דוכן העדים. בסופו של דבר, כמעט בדרך "פלא", התביעה הוסרה לה בשקט.

להחזיק בגורל הערוץ

כשנה אחר כך הציע ורשבסקי לדרוקר ולעפר שלח להקים תכנית תחקירים חדשה בערוץ. ולהיפרד, בתוך כך, מתכניתם בשישי בלילה. ההצעה הייתה מפתיעה ועוררה חששות. האם רון לאודר, בעל המניות הדומיננטי, בועט את דרוקר החוצה (לשמחתו האפשרית של בעל מניות נוסף, ארנון מילצ'ן)? ורשבסקי נשבע בכנות כוונותיו: תכנית תחקירים שתתמודד על משבצת דומה לזו של אילנה דיין. וכך נולדה 'המקור'. עבר זמן, כמובן, עד שהתכנית התבססה. המתחרה, דיין, חגגה עם מוניטין מקצועי ותקציבים מפנקים. הייתה לה מערכת קבועה, חזקה ומנוסה. היא וצוותה כבר ידעו איך מגישים תחקיר רציני, מבלי לוותר על הרייטינג. ומבלי, וזה לא פחות חשוב, להסתכסך עם בעלי המניות של החברה. דיין והמערכת פעלו, ועודם פועלים, כתכנית טלוויזיה. זהו המנדט שלקחו על עצמם. לצד תחקירי עומק חושפניים יהיו גם תכנים רכים, קלים יותר לבליעה לעתים. לְצד המעצבן, יהיה לעתים הקונצנזואלי. כשאתה מחויב ל־ 20% רייטינג ומעלה, זה משפיע על אופי התכנית. אלה החיים בערוץ מסחרי מוביל כערוץ 2.

'המקור' מתוקצב, על פי ההערכות, בכרבע עד שליש מתקציבה של 'עובדה'. הרייטינג הוא פחות ממחצית בדרך כלל. גם ההכנסות אינן מתקרבות לאלה של הזכיינית קשת. ובהתאם: היכולות הטלוויזיוניות פחותות. השכר אינו גבוה. והפתרון: ביסוס העבודה בעיקר על מאמץ של דרוקר. 24/7. מחויבות גבוהה במיוחד. ומערכת עיתונאית רזה שמתגמלת באמצעות נכסים בלתי מוחשיים. החשובים שבהם: קרדיט מקצועי גבוה ומודגש; שיח ציבורי; וגם תחושה של חופש עיתונאי שיש מעטים כמותו. למרות שאחוזי הצפייה של 'המקור' לא חוצים בדרך כלל את הרף החד־ספרתי, מדובר בתוכן שמעורר הדים ויש לו חיים החורגים מהמסך. בעיקר בזכות סוגי הקהלים שהולכים אחרי דרוקר.

במרץ ובאפריל 2011 חזר דרוקר לעסוק בהתנהלותה הכספית של משפחת נתניהו. התחקיר ההוא נשא את השם 'ביבי טורס'. הוא כלל עדויות ותיעוד נדירים על אודות אנשי עסקים ותורמים מחו"ל. דרוקר הציג אז את ספר התורמים של נתניהו, עם החשבוניות הרלוונטיות. איש, לפניו, לא הצליח לאסוף מכלול עדויות ונתונים כה רגישים. אי אפשר להגזים בתיאור ההישג. ערוץ 10 נאנק בשל קשיים כלכליים. חדשות לבקרים פורסמו כותרות מדאיגות על אחריתו. הלחצים הפוליטיים והכלכליים היו עצומים. אבל דרוקר, מגובה על ידי מערכת החדשות ומנהלי הערוץ, לא ויתר. לצד היכולות העיתונאיות וחברים פרטיים כמו עו"ד בעז בן צור, הצליח דרוקר לבנות לצדו קואליציה חזקה של אנשי מקצוע – בערוץ וגם מחוצה לו.

רון לאודר איבד אז את קשריו האינטימיים עם נתניהו. הלחץ על דרוקר, גם אם לא נאמר לו, היה עצום. במשך תקופה דובר בו בתעשייה כמי שעבודתו ויושרתו יביאו בסופו של דבר לסגירת הערוץ כולו. אלה היו ימים בהם דרוקר, שפיתח עם השנים במקצוע עור עבה במיוחד, התקשה לישון בלילות. עם מתקפות עליו הוא יכול להתמודד, עם אחריות למטה לחמם של חבריו – לא.

החשיפה התגלגלה לחקירת משטרה וחקירת מבקר המדינה. כשהגיעו החומרים לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, נסתם עליהם הגולל בלא כלום. משפחת נתניהו הסכימה למשוך את תביעת הדיבה שהגישה גם במקרה הזה (על סך יותר מ־3 מיליון שקל) בפשרה שהושגה עם הערוץ.

הפשרה המדוברת הושגה בגישור אצל השופט העליון בדימוס תיאודור אור. הנהלת חברת החדשות הגיעה עם פתרון יצירתי לצד התובע: אנו נבקש שתסירו את התביעה בגלל מצבנו הכלכלי הקשה, ובכך נספק לכם את הסולם. הצד של נתניהו ביקש סעיף האומר שהחברה מתחייבת "לסקר אותו בהגינות". דרוקר הסכים בתנאי שהניסוח ישונה ל"נמשיך לסקר בהגינות". וכך אכן נכתב.

עם בת זוגו ענת גורן // צילום: בוצ'צ'ו

עם בת זוגו ענת גורן // צילום: בוצ'צ'ו

'ביבי טורס' על אש קטנה

מבקר המדינה, לעומת זאת, טרם סיים לחקור את העניין. 'ביבי טורס' עדיין יושב אצלו על השולחן. כמעט חמש שנים אחרי שפורסם הסיפור לראשונה. בלשכתו של יוסף שפירא כבר ערכו טיוטה. ועוד טיוטה. חוקרים באו והלכו, למי בוער? ככל הנראה, מדובר בדו"ח הנדחה ביותר של משרד מבקר המדינה. תוצאות עבודה יעילה מצדו של נתניהו, ובעיקר של פרקליטו דוד שמרון.

דרוקר לא ויתר. בפברואר האחרון, לפני כשנה, פרסם דרוקר הדלפות מדו"ח המבקר בבלוג האישי שלו. זה, כמובן, לא היה מקרה. יש גבול ליכולת הערוץ להכיל את הקמפיין המתמשך שלו בעניין. עו"ד דבורה קמחי, היועצת המשפטית הפנימית, נשמה אז לרווחה. גם היועצים החיצוניים, משרד עורכי הדין של פישר־בכר־חן, שמחו על בלימת ההסתבכות החוזרת עם ראש הממשלה. אבל הפרסום עשה את שלו. התקשורת כולה עסקה בו. העלאת העניין במהדורה המרכזית של הערוץ הייתה מובנת מאליה. עכשיו נעשה הדבר בתיאום עם אנשי נתניהו. עו"ד שמרון אף הגיע לאולפן וזכה לזמן מסך ארוך מהמקובל. טיעוניו הוצגו ברהיטות, אלא שעם תום הראיון הוזמן דרוקר על ידי המגישה אושרת קוטלר להצטרף לחגיגה. דרוקר, שצולם באולפן אחר, ירה אש שטוחה וקצרת מסלול:

דרוקר: "מבקר המדינה הזה נראה כאילו הוא כמעט תמיד נענה לבקשותיכם. ואם תוכל לספר לנו פעם אחת מה הייתה מעורבותך בהבאת המועמדות שלו להיות מבקר המדינה, וכמה פעמים נפגשת איתו ועם הצוות שלו על אותו דו"ח בודד מאז שהוא נכנס לתפקיד".

עו"ד שמרון: "ראשית, מר דרוקר, אני מוכרח לומר שאני מתקשה להתראיין על ידך היום. אני עוד לא נרגעתי מהעובדה שבמצח נחושה, בניגוד לחוק, בניגוד לחוק העונשין, אתה פרסמת היום ]…[ טיוטת דו"ח מבקר המדינה. אתה מכיר היטב את סעיף 28 לחוק מבקר המדינה. ]…[ על כן מי שצריך לשאול שאלות הוא אני אותך ולא אתה אותי".

דרוקר: "בוא… בוא אני אזכיר לך שכשהתפרסמו עשרות טיוטות של דו"חות מבקר המדינה, כולל טיוטות של דו"חות על מעשי אולמרט בסיפור כרמיה, מרכז ההשקעות ואחרים, מעולם לא שמעתי אותך באיזה התבטאות נגד העניין הזה".

עו"ד שמרון: "מעולם לא עסקתי בענייניו של אולמרט".

דרוקר: "אני רוצה גם להזכיר לך שהגשת עכשיו תשובה לבית המשפט שבה אמרת שהיועץ המשפטי קבע שאין מקום לחשדות נגד ראש הממשלה; הדבר הזה לא נמצא בהודעה של היועץ המשפטי לממשלה. ואני רוצה לספר לך שבניגוד לחוק שאתה מדבר עליו, שהוא אות מתה )לא נאכף, ר"ו( מזמן, ]…[ מה שאתה עשית זה תצהיר שקר לבית המשפט העליון, שהוא עבירה חמורה מאוד, שעונשה חמור פי כמה מסעיף 28 ".

עו"ד שמרון: "]…[אתה פשוט טועה – ומטעה".

דרוקר: "אולי תענה לשאלה? ]…[ כמה פעמים נפגשת עם המבקר]…[? האם נכון שאתה הבאת את המועמדות שלו?".

עו"ד שמרון: "אני נפגשתי עם מבקר המדינה הקודם ועם מבקר המדינה הנוכחי מספר פעמים".

דרוקר: "כמה?".

עו"ד שמרון: "לא זוכר אם זה שלוש או ארבע, אבל נפגשתי עם המבקרים מספר כזה של פעמים, לפי דעתי זה המספר פחות או יותר. כל הפגישות הן פגישות פורמליות במשרדו. תמיד בנוכחות אנשים נוספים ]…[ ואין בזה שום פסול".

דרוקר הצליח להשאיר אז את 'ביבי טורס' על סדר היום. הצופים קיבלו שואו טלוויזיוני, וגם סוג של תקווה לחשיפת האמת. הבחירות היו במרחק חודש וחצי, ולא מעט אנשים האמינו שהנה, זה קורה. שבנימין נתניהו עומד ללכת הביתה.

הרווח של דרוקר חרג מעצם הישארותו של נושא 'ביבי טורס' בתודעה. נתניהו ואנשיו חזרו וביססו את מיצובו של הפרשן השנוא עליהם כידען, בקי ואמיץ. כמי שלא רק שאינו מתקפל מפני איומי פרקליט ראש הממשלה, אלא רומז כי אם האיומים כנגדו ימומשו – יש בידיו חומר רגיש שיביך את המאיים ואת שולחיו.

הנוסחה של דרוקר בעייתית עבורו בשדה המקצועי בו הוא פועל. העבודה הנפיצה שלו, לצד זיהויו כאויבו של נתניהו, ובעיקר תפיסתו כמותג־על עיתונאי הרווי באגו אישי, מביאים לו תומכים – וגם אויבים. כך למשל, לאחר העימות עם שמרון זכה לראיון מפרגן אצל קרן נויבך )רשת ב'(, ולעומת זאת לטור מלגלג אצל קלמן ליבסקינד )'מעריב'(. דרוקר אף פעם לא נשאר חייב. בין אם מדובר בלענות לליבסקינד בבלוג, או להתנצח עד דם עם עמית סגל בטוויטר, בתום מערכת הבחירות של 2015 .

את הסיבוב ההוא של סיפור דו"ח המבקר סיים דרוקר במכתב פומבי לעו"ד שמרון:

"לפני כשבוע הגשת בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לנקוט הליכים כנגדי על הפרת סעיף 28 לחוק מבקר המדינה על כך שציטטתי פרטים מטיוטה של דו"ח מבקר המדינה. "אני מבקש להסב את תשומת לבך לכך שאנשיו של מר בנימין נתניהו מעבירים לעיתונאים פרטים לכאורה מתוך דו"ח מבקר המדינה, שאמור להתפרסם רק ביום שני הקרוב. לפי מקורות מוסמכים, דוברי ראש הממשלה בעניין זה הם ניר חפץ ויעקב בורובסקי, לשעבר יועץ המבקר למלחמה בשחיתות, והם מוסרים לעיתונאים פרטים שעוד לא פורסמו מהדו"ח, שכנראה הועבר אליהם על ידך, בניגוד לאותו סעיף 28 לחוק מבקר המדינה, שאוסר עליהם לעשות זאת.

"אני משוכנע שאתה תגיש באופן מיידי תלונה זהה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לנקוט הליכים גם כנגד ראש הממשלה. אין לי ספק שלא תנקוט איפה ואיפה, ואולי אפילו תייחס חומרה מיוחדת לעובדה שלא מדובר בסתם עיתונאי אלא בראש הממשלה בכבודו ובעצמו, ובמיוחד לאחר שאותו ראש ממשלה הדגיש בהודעות התגובה שלו לפרסום שלי, שמי שיפרסם את הידיעה או יחזור עליה צפוי למאסר.

"אין צורך לחזור אליי עם תשובה למכתב זה. אני משוכנע שאקרא על מכתבך הפומבי ליועמ"ש בתקשורת".

אני מניחה שלנהל אותך, אמרתי לדרוקר, זה גם סיוט. אתה עצמאי, חזק ובלתי צפוי. לא נשלט. המחיר הארגוני של החזקת שחקנים כמוך בקבוצה – הוא אדיר.

דרוקר: "לא צריך להגזים".

העובדה, מכל מקום, שלפני שבועות אחדים נעדר מנכ"ל הערוץ ורשבסקי מהארץ. בדיוק אז פרצה פרשת סילבן שלום. ולדרוקר היה דחוף, וגם טבעי, לכתוב עליה בבלוג שלו. כולל פגיעה פומבית בכוכבי הבוקר של הערוץ, אורלי וילנאי וגיא מרוז, שלהם ייחס פעילות למען הזוג מוזס־שלום. והתוצאה?

שריפה גדולה בפרוזדורי הארגון. הם לא נותרו חייבים. הוא ענה. היא ענתה. החברים הצטרפו. והיה צריך לחכות שורשבסקי יחזור מחו"ל כדי להרגיע את הקרקס. האש שככה. לעתים דרוקר מתלהט במהרה, אבל הוא איש מנוסה שמכיר היטב את גבולות המשחק, גם אם הוא משתעשע לפעמים בהגמשתם. הוא אוהב את ערוץ 10 . זה הבית שלו. וגם אם מנחיתים עליו, בהפתעה, טאלנטית מתחרה לכאורה כמו איילה חסון – הוא יודע להכיל. להרגיע. ובעיקר מטפל בתכלס:

מבַטן, מבצר וגם מניח גדרות ומוקשים סביב ערוגת התחקיר שלו. לשם – איש לא ייכנס. הוא נהנה לצטט את פרופ' יחיאל לימור, אביו של יואב לימור ואחד מאנשי האקדמיה המובילים בתחום התקשורת, על אודות מקצוענות התחקיר של 'ביבי טורס': "מעולם לא היה כמותו וספק אם יהיה". שרה נתניהו, אגב, הניחה כי 'ביבי טורס' הושתת על חומרים שהדליפו נפתלי בנט ואיילת שקד – האקסים השנואים מהלשכה – לדרוקר. ועל כן החריפה את החרם כלפי בנט, שקד ולהבדיל, כלפי דרוקר. אבל אף על פי כן, ולמרות הכול, תחקיר 'ביבי טורס' הזניק את הקריירה של כל מי שהיה מעורב בהשקתו.

רביב דרוקר בגיל 17

רביב דרוקר בגיל 17

הכדורסלן שמצא תשוקה חדשה

במושגים של הברנז'ה, רביב דרוקר הוא ,Late Bloomer יחסית. חייו כוונו לקריירה שונה בתכלית: כדורסל. ובמקביל, משפטים. אמו, ציפי דרוקר, מנהלת בית ספר, הועידה אותו למשרת היועץ המשפטי לממשלה. ופעם, כשפגשה עמו את יצחק זמיר, שנשא בדיוק בתפקיד זה, במעלית של בניין משרדים – אף שוחחו עמו על כך. זה הבן שלי, רביב. הוא רוצה להיות היועץ המשפטי לממשלה, וגם יהיה.

יליד 1970. ילדותו המודעת הייתה בצל טראומת מלחמת יום הכיפורים. כאשר המכוניות הושבתו יום בשבוע לשם חיסכון בדלק. כשהכול עסקו באשמתו של דיין. בקורבנותו של דוד אלעזר, דדו. במהפך הפוליטי שטלטל את המדינה. הוא זוכר גם היום את הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה כולם צעקו לנהג: תגביר! תגביר! )את הרדיו( כי דיווחו על מלחמת לבנון הראשונה. דרוקר היה אז תלמיד כיתה ו'. התעניין בפוליטיקה באופן אובססיבי, הנושא כבש אותו. זיכרונותיו הראשונים מובילים אפילו לקרבות רבין־פרס על ירושת גולדה במרכז 'המערך', והוא בן ארבע בלבד.

בהמשך עקב בדבקות אחרי מערכות הבחירות; כשבני גילו אספו פוסטרים מ'להיטון', דרוקר מילא את קירות חדרו בסטיקרים של מפלגות שונות.

ועדיין, בשלב הזה לא חשב על עיתונות, ודאי לא על קריירה פוליטית. דמויות החיקוי העיקריות שלו היו כדורסלנים קטנים וזריזים. דראז'ן פטרוביץ', הקלע הקרואטי שמדורג בצמרת השחקנים האירופאים הטובים של כל הזמנים. או בארי לייבוביץ' שהיה אז קפטן הפועל תל אביב ונבחרת ישראל. מאז גיל שמונה ניהל דרוקר שגרת חיים של כדורסלן מקצועי. הוא היה לכוכב אזורי וארצי, שניהל מסלול מפרך. מילא את הארון הקטן בבית בגביעים ומדליות וחלם NBA.

הוא גויס כספורטאי מצטיין, כדי שיוכל להגיע מדי יום למכון כושר ולחמש־שש שעות באולם הכדורסל של גן שמואל. באותם הימים שיחק מול גיא גודס ועודד קטש. אבל התפקיד הצה"לי התברר כמרתק לא פחות. דרוקר שירת כחוקר מצ"ח, באחת התקופות הזוהרות של היחידה. הוא נמנה עם נעריו של החוקר האגדי צביקה קרוכמל, שפיצח את פרשת תא"ל רמי דותן (קרוכמל סרח והורשע שנים לאחר מכן, בתיק 'הסוס הטרויאני').

דותן היה ראש להק ציוד בחיל האוויר, שנחשד בקבלת שוחד בניהול מכרזים בחיל. הפרשה טלטלה את המדינה כולה. אפשר רק לנחש איזה רושם הותירה החקירה אצל דרוקר, נער שבדיוק מלאו לו 20 . הוא עצמו לא עסק בה. בשלב הזה עוד חשב כדורסל, אבל כבר הבין מה הן חקירות. בין החיילים שחלקו איתו את תיקי החקירה היה גם גיא רוטקופף, ששמו עלה לאחרונה כמועמד בולט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

דרוקר למד כיצד לקרוא אנשים. כשחברתו דאז עזבה אותו, סיפר זאת לאחד הנחקרים – שבתגובה השתחרר, נפתח וגם פתח. הפרשיות שהצליח לפצח אולי עסקו יותר בגניבת ציוד, ולא בשוחד של מיליונים, אבל עזרו לו להבין מהם תרגילי חקירה ואיך מגיעים לשורש האמת. עבור המכדרר הצעיר נפתח צוהר לעולם חדש ומלהיב.

וכך, מרגע שהבין שתמה דרכו במגרשי הכדורסל – פנה לעבודת התחקיר. הוא עבד כשנה בשירות אחת מחברות הביטוח. ובכל זאת, במקביל, יצא להגשים את החלום האחר: משפטים. דרוקר למד באוניברסיטת תל אביב, אך עד שהגיע לשלב ההתמחות כבר ידע: הוא רוצה להיות עיתונאי. וגם התקבל לטירונות מקצועית ב'מעריב'. אחר כך היה לכתב הנדל"ן של העיתון. וזאת בשעה שהנדל"ן היה רחוק מאוד ממעמדו התקשורתי הנוכחי. את החשיפה שחרגה מגבולות העיתון קיבל בעיקר במשבצת הבוקר דאז של אברי גלעד וקובי מידן בגלי צה"ל. בפינה שבועית קבועה, חרג דרוקר מענייני בינוי ושיכון והביא סיפורים מהמרחב האזרחי. בתחנה חשו בקסם. הסיפורים שבחר היו קורצים, יכולת הסיפור מצוינת. הזיכרון חי וחד. וגם היכולת הבין־אישית.

דרוקר, שנוהג לספר על כך שהיה ילד שהוחרם בכיתתו, הצליח להתחבב על מערכת החדשות האליטיסטית במדינה – התחנה הצבאית ביפו. בינתיים, החל לשמש ככתב מדיני שני (לבן כספית) ב'מעריב'; ואז, כשאודי סגל פינה את משרת הכתב המדיני בתחנה הצבאית ועבר לחדשות ערוץ 2, הציע לו מנהל החדשות דאז גיל עומר להחליפו. בסוף שבוע אחד פגש עומר את עידית בן יאיר, שהייתה עורכת תכניתו של רזי ברקאי, ונסע עמה לנווה עוז, לפגישה חרישית עם המועמד לתפקיד.

שם, במשרד עטור תעודות הסמכה של דרוקר האב, בקומת המרתף, התקיימה השיחה הקובעת. באותם הימים כיהן בגלי צה"ל מפקד חדש, שהיה חסר רקע תקשורתי. זאב דרורי שמע אז משר הביטחון איציק מרדכי כי מועמדותו של דרוקר אינה נאה בעיניו. תוצאה של אמירות ביקורתיות של דרוקר נגדו על דפי העיתון. העניין נפתר ללא עימות רציני, כשגיל עומר מוציא את ההודעה על המינוי – ולו כדי להפוך אותו לסגור וחתום.

מהצד השני, חש עורך 'מעריב' דאז יעקב ארז אכזבה גדולה. הוא כעס על דרוקר. בתקופה ההיא, האגו המערכתי היה גדול. מבחינת ארז, זו הייתה כמעט בגידה. בתחנה התקבל דרוקר אל לב־לבה של הבמה הפוליטית. אז ניצתה גם חברותו הקרובה עם רזי ברקאי. דרוקר, עצמו, עשה מסלול לא שגרתי. בגיל 18 לא חלם על התחנה הצבאית הנכספת בעיני רבים כל כך. ורק בגיל 28 נחת בה, במעמד שונה לגמרי.

בשלב הזה הפך לפורה במיוחד. במהרה החלו לזהות אותו בברנז'ה ככוכב בשדה הפוליטי והמדיני. הוא הספיק לכתוב ספר על התרסקות ראש הממשלה אהוד ברק )'חרקירי'( וגם עשה שבתון בבוסטון, כעמית בתכנית של קרן נימן לעיתונות באוניברסיטת הרווארד. הקרן מאפשרת לעמיתיה, עיתונאים באמצע הקריירה שקיבלו מלגה מיוחדת, להשתתף בכל הקורסים הניתנים במוסד היוקרתי, לפי בחירתם, במשך שנה אקדמית מלאה.

אז הגיעה ההצעה מערוץ 10 . על הקו היה שילה דה־בר, ממייסדי חברת החדשות של הערוץ הצעיר. דרוקר התלבט. על המאזניים הונחה במקביל הצעה נוספת, מ'מעריב': להישאר בארה"ב ולשמש כשליח העיתון שם. אמנון דנקנר, העורך, היה מוכן אפילו שדרוקר יגור בניו יורק ולא בוושינגטון. והבטיחו לסדר עבודה גם לזוגתו, ענת. אבל היא גם זו שהכריעה: חוזרים לארץ.

דרוקר קיבל הבטחות מהערוץ. פרשן פוליטי, ללא עבודת כתבות ודיווח שוטפים. "יש שני כתבים בשביל זה". המציאות הייתה מעט שונה, בערוץ שסבל כבר אז מתזוזות רבות ומקיצוצים רבים עוד יותר. חברת החדשות התגבשה אז, אחרי מיזוגים שונים ומשברים שהגיעו פחות או יותר מהיום הראשון.

ובכל זאת, דרוקר ואחרים גיבשו את התשתית הגנטית לחברת החדשות הזו: עצמאית, תחרותית, אמביציוזית. וגם הכרה בערך עצמי, על גבול היהירות. המצלמה והטאלנט החדש ניהלו רומן מוצלח מן הרגע הראשון. הדמות שהעביר הייתה כל מה שעורך מהדורה יכול היה לחלום עליו: ידענית, אמינה ובוטחת. גם שמץ של חינניות נערית. באותם הימים אימץ את דמותו של העיתונאי האמריקאי סימור הרש כמופת להמשך דרכו. הרש חשף ב־ 1969 את טבח מי ליי שהתחולל במלחמת וייטנאם, ובו רצחו חיילים אמריקאים מאות אזרחים חפים מפשע. ב־ 1991 פרסם פרטים על אודות תכנית הגרעין של ישראל בספר 'ברירת שמשון'. למרות גילו ) 88 (, הוא ממשיך לכתוב גם היום למגזין היוקרתי ה'ניו יורקר'. דרוקר כיוון עצמו למסלול דומה, עם העדכונים הנדרשים, וגם עם טוויסט: ב־ 2004 הוא הקים את התנועה לחופש המידע, שהייתה לנדבך החשוב בקונגלומרט האישי שאליו הפך.

הפלטפורמה הטלוויזיונית היא גם זו שאפשרה לו להתפתח למה שהוא היום: כתב חוקר, שחופר בחיפוש פרטים ואלמנטים סיפוריים. דרוקר נמשך באופן טבעי לתחום, שעורכים וכתבים בורחים ממנו בדרך כלל כמו מאש.

בין אם בגלל הטכניקה הסבוכה, בין אם בגלל החששות המגוונים מהצדדים שמנגד, ובין אם בגלל האמצעים הדלים. את עבודת התחקיר החל כבר בתקופת 'מעריב'. בימים ההם, כבר קשה להאמין, הכוכב הגדול ברחוב קרליבך היה רונאל פישר. דרוקר ושאר הכתבים הצעירים היו מוריקים מקנאה אל מול החשיפות של פישר, שזכה ליוקרה עצומה ולתגמול נדיר מהבוסים.

שאלת 'ישראל היום'

אחד התחקירים המסקרנים ששודרו ב'המקור' נגע להתנהלותו של העיתון הנפוץ במדינה 'ישראל היום', שופרו של ראש הממשלה. דרוקר לא הסתפק בכך. ב־ 11 ביוני 2015 פרסם את הדברים הבאים:

"כולנו מחפשים להראות כמה עמוקה ואינטנסיבית הזיקה בין 'ישראל היום' לראש הממשלה. אחרי הדפסת העיתון אפשר לראות את זה בעיניים, אבל כדי להוכיח שזו לא טלפתיה בין מסרי לשכת ראש הממשלה לכותרות 'ישראל היום', צריך להראות מה קורה לפני ההדפסה. הרעיון הוא טיפשי בפשטותו – למה לא להגיש בקשת חופש מידע למשרד ראש הממשלה, לקבל את המידע על כל השיחות בין נתניהו לעמוס רגב, עורך 'ישראל היום', ושלדון אדלסון, הבעלים של העיתון. הרי בלשכת ראש הממשלה נרשמת כל שיחה, מתי נערכה וכל המידע נשמר. איך לא חשבתי על זה קודם?

"]…[ ממשרד ראש הממשלה לא נרשמה שום תגובה. לא הפתעה גדולה. אין משרד שמצפצף בבוטות גדולה יותר על חוק חופש המידע. היום הגיעה התשובה. כמעט נפלתי מהכיסא. ]…[ משרד ראש הממשלה כותב שהתיעוד של שיחותיו ]…[ עד למרץ 2014 הועבר לארכיון המדינה ולכן לא צריך להעביר אותו לפי חוק הארכיונים. זה תרגיל מוכר )שלא עובד, למיטב זיכרוני מוועדת טרכטנברג ודיוניה( ועלוב בניסיון לא לחשוף מידע. מהר־מהר מעבירים את המידע לארכיון. בטח למשרד לא נשאר אף עותק על שיחות ראש הממשלה. אין ספק. נניח שנתניהו רוצה לדעת מתי בדיוק הוא דיבר עם הנשיא אובמה בפברואר 2014 , אז מה עושים? שולחים אדם לארכיון המדינה? ]…[ כותבת הממונה את המשפטים המדהימים הבאים: 'נמסר על ידי הגורמים הרלוונטיים כי שני האישים )רגב ואדלסון, ר"ד( אליהם מתייחסת הבקשה הם חברים אישיים של ראש הממשלה, ששיחותיו עמם הן שיחות פרטיות, שאינן קשורות לעבודתו המיניסטריאלית של ראש הממשלה ולכן המידע על אודותן לא יימסר'.

"הייתי צריך לקרוא את המשפטים האלה כמה פעמים כדי להאמין. ראש הממשלה מגדיר את שיחותיו עם עורך העיתון הנפוץ המדינה כשיחות אישיות? חבריות? שאינן קשורות לעבודה? על מה הם כן מדברים? התחביבים של ביבי? סיגרים? נשים? ]…[".

דרוקר וחברת החדשות של ערוץ 10 עתרו לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד ראש הממשלה ומשרדו בדרישה לקבל, לפי חוק חופש המידע, את מועדי שיחות הטלפון שקיים נתניהו עם אדלסון ועם רגב. ראש הממשלה ומשרדו מסרבים להציג את הרשימות, באותן טענות שהועלו מטעמם בהגשת הבקשה הראשונה.

רגב הוא חבר, מה מעניין אתכם מתי וכמה הם מדברים? פרטיותו של נתניהו, נטען, תיפגע באם ייחשף המידע. אבל בית המשפט קיבל את העתירה וחייב את ראש הממשלה למסור לחדשות ערוץ 10 ולדרוקר את המידע שביקשו.

מצדם של הנחשפים העתידיים עתרו לביטול פסק הדין. סופה של הפרשה טרם נודע. ואולי בעצם, דווקא כן. האם יצליח דרוקר לפרק את קשריו של נתניהו עם אדלסון ו'ישראל היום'? ספק גדול. אבל עצם הגשת העתירה, עבור דרוקר, היא הישג. הרעיון שאפשר לאתגר ולהציק לאנשים החזקים האלה – מענג אותו.

שלא לומר משכר. ונזכיר, שהוא גם מנחם ומחזק חלקים ניכרים בחברה הישראלית, שמשוכנעים שיכולה להיות כאן דמוקרטיה שקופה ותקינה.

למה לו פוליטיקה

הטלוויזיה שיגרה לא מעט מכוכביה לכנסת: יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', מרב מיכאלי, עפר שלח, מיקי רוזנטל, ולהבדיל גם טרמפיסטים כשרון גל. שלח ורוזנטל ישבו במשך שנים ליד שולחנו של דרוקר באולפן. אחריהם הגיע לשם רזי ברקאי, שטעם ואז ויתר. מי יודע לאן יפנה ברוך קרא, היושב שם עתה.

בניגוד לעבר, ודאי במקרים של ברקאי ורוזנטל, דרוקר באמת מתכוון לתת יותר במה ומעורבות בתכנית לקרא, אחד מכוכביו המוערכים של הערוץ.

הרצים לכנסת באו להתייעץ איתו רק אחרי שהחליטו למעשה. חיפשו יותר אשרור, מאשר עצה. שניהם גם שמעו ממנו את אותה תובנה, פחות או יותר: אתם במקום נכון בקריירה שלכם להחלטה הזו. יש לכם עצמאות כלכלית מסוימת, ואם לא תצליחו בשדה הפוליטי, בהחלט תוכלו לחזור לזה התקשורתי.

רוזנטל ושלח כבר הספיקו להיות בצד המבוקר של הפרשן דרוקר. אמנם לא בטונים גבוהים )בסטנדרטים שלו(, אבל עם עקיצות שמכאיבות. זה עבר בשלום. כולם, כצפוי, מבינים מה תפקידם במשחק הזה.

יש מי שמוזרה לו העובדה שדרוקר – שמעורבותו הפוליטית הייתה גבוהה מזו של שלח ורוזנטל – הוא שנשאר ללחום בשוחות של ערוץ 10 , ולא הם. אבל דרוקר לא ראה ולא רואה קונסטלציה מתאימה להצטרפותו לפוליטיקה.

הוא מאוהב במקצוע שלו; וגם יודע שעוצמת 'המקור' לא פחותה, ולעתים גדולה בהרבה, מזו של נבחר ציבור כזה או אחר. ובכלל, מישהו מסוגל לדמיין את דרוקר בחיזור עקשני אחר חבר מרכז מקריית שמונה? או לעבוד בלחזק את תדמיתו של מנהיג מפלגה ללא פריימריז, שבחסדיו ובשותפותו הוא תלוי? מישהו בכלל יכול לדמיינו מצביע במליאה לפי הוראה מרחוק?

על עצמו הוא מעיד בדיוק כך. מכור לאמירת האמת, וגם אדם עם אנרגיות "דווקאיות". אבל אם היו מציעים לו להיות האחראי על המו"מ עם הפלסטינים, נניח, יכול להיות שתשובתו הייתה משתנה. דרוקר משוכנע שהוא לא רק אחד הבקיאים ביותר במדינה בנושא, אלא גם שהפתרון פשוט יותר מהנהוג לחשוב – ובהישג יד.

אבל למה לו פוליטיקה עכשיו? ממילא דרוקר הוא אחד הגורמים הפוליטיים היחידים שנתניהו סופר, מבלי שהוא בקואליציה שאיתו או באופוזיציה שמולו. לכן החרים אותו. לכן לכאורה הגיעו מסרים שונים בתקופות שונות לערוץ, ממקורות עלומים, שאם ייפטרו מדרוקר, האופק שלהם יהיה הרבה יותר בטוח. ולכן גם חלק ניכר ברחוב הפוליטי מצפה למוצא פיו. לא רק השמאל.

בינתיים הוא מתחזק את הערוץ שלו, ולא פחות מכך את המותג האישי. כמה שיותר דקות מסך; ציוצים, פוסטים. מי שאינו מחבב אותו, משוכנע שהוא חולה מסך ומקלדת אובססיבי. אבל אוהדיו שמחים על כל מילה. כתובה או משודרת. בבלוג הפעיל שלו כבר פרסם קרוב ל־ 800 פוסטים.

כתיבתו שם מעידה על אופיו הייחודי כעיתונאי; מביאה תוצרים מתומללים של קריאת מאות ואלפי עמודים. התכתבויות, מסמכים משפטיים וחומרים שונים ומשונים. מפוליטיקה ועד הפרקליטות. מפרשת הרפז ועד המקרה המוזר של ניסים חדד. הפוסטים האלה קולחים, עשירים, מחדשים לא מעט.

הם מעצבנים רבים, אבל מעניינים רבים עוד יותר. ועם האגו בא הביטחון העצמי. קחו למשל את ההתנצחויות שלו עם יואב יצחק ואחרים. אלו זירות שלמעטים יש אנרגיות )או אומץ( להיכנס אליהן.

ואולי, יאמרו נביאי השחורות, דרוקר הוא הסנונית המבשרת את דמותה של הדמוקרטיה שלנו בעשורים הבאים. השליטים ידמו זה לזה. אפשר אפילו שייקראו בשם קבוע: נתניהו. ואילו האופוזיציה תתקיים רק בתקשורת, ההולכת ונחלשת.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook