ב־2022, בואכה יום הולדתו ה־59, צפוי ד"ר אביחי מנדלבליט לסיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. על פי התכנית, תיסלל אז דרכו לבית המשפט העליון. אם ימשיך נוהג המינוי לנשיאות המוסד על פי שיטת ה"סניוריטי", מנדלבליט עשוי לא להתמנות לעולם לתפקיד שאותו מילא מאיר שמגר, האדם הנערץ עליו. אבל בהכירנו את המערכת הפוליטית־משפטית, ההולכת ומתעצבת מחדש; לצד היכולות יוצאות הדופן של מנדלבליט, יכול מאוד להיות שעד אז הנוהג ישתנה. ומי שרק לפני שנתיים ניבאו שדרכו הציבורית גמורה – יגיע לכס הנכסף.

בינתיים, הוא צריך לצלוח את אחת התקופות הסוערות והמאתגרות של שלטון החוק. וכן, גם את הבדיקות בענייני ראש הממשלה בנימין נתניהו; לצד ההכרעה בדבר כתב אישום נגד רעייתו של האחרון. חלק מהמשתתפים בפורום השבועי של מנדלבליט בעניין הזה, כמו גם פקודיהם, מורטים שערות בעצבים לאור גרירת רגליים, לתחושתם. אבל מנדלבליט אינו מתרגש. יש לו את תמונת המצב הכוללת לפניו; והאלוהים שלו הוא בשמיים – לא במהדורות החדשות ובעיתונים; ובטח שלא בבית ברחוב בלפור בירושלים.

לפני שנים אחדות, כאשר שקל נתניהו את מינוי מנדלבליט למזכיר הממשלה, הזהיר אותו אהוד ברק. "הוא יהיה נאמן לך כמו כלב", אמר, "אבל ברגע האמת, אתה לא יודע מה הוא יהיה". ברק עצמו סיפר על כך בראיון שהוקלט לצורך עריכת ספר עליו. נתניהו התעלם לבסוף מהמלצות/אזהרות ברק. גם לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הגיע מנדלבליט בחסות נתניהו (ובדרך לא קלה, ועל כך בהמשך). וכך הפך לאיש שיקבע את עתיד הבדיקות־חקירות העוסקות בו, במשפחתו ובאנשי שלומו. וכל אחד יכול להניח כי באישון לילה, בכל לילה, מתהפך הזוג נתניהו על יצועו: ואולי אהוד צדק? אולי מנדלבליט הוא האחד שילך בדרכם של יועצים משפטיים כמני מזוז ואהרן ברק, ורחוק מנתיביו של היועץ שכונה "היועץ המשפחתי לממשלה" יהודה וינשטיין? עיניהם נשואות לאותה פגישה שבועית סגורה, זאת שמקיים בכל שבוע מנדלבליט עם צוותי החקירה בעניינים האלה ועם בכירי החוקרים והפרקליטות, שבה יגובשו ויבושלו ההכרעות בעניינם.

נתניהו מושך כמובן את רוב רובה של האש ותשומת הלב הציבורית בהקשר של חשדות לפלילים בצמרת הציבורית. אבל ישנם תיקים נוספים על שולחנו של היועץ בהקשר הזה. הפרקליטות ממשיכה להוביל את החקירה בחשדות לפלילים בחצרותיהם של השרים חיים כץ ואריה דרעי. גם תיק החקירה בעניינו של יצחק (בוז'י) הרצוג טרם נחתם על ידה, למרות המלצת המשטרה לסגור אותו.

מלבד הניסיון לברר את כל אלה בכלים משפטיים גרידא, כדאי לצלול ולבאר את מה שמתחבר לדברים ההם של ברק לנתניהו; למקום שבו הכל מתחיל ונגמר – שולחנו של היועץ המשפטי המסקרן ביותר זה שנים רבות. ובעיקר, להבין את השורשים – ואת המוטיבציות. מה באמת מניע את אביחי מנדלבליט? כיצד הגיע לאן שהגיע? לאן הוא שואף ולמה הוא נאמן? מהם כישוריו, מהי מסכת ערכיו?

בחודשים האחרונים למדנו את האיש. פרשת חייו הייתה מפרנסת בקלות דרמה טלוויזיונית מורכבת. כמו הנתון שכמה מאלו הכפופים לו כעת הובילו חקירה פלילית שהייתה עשויה לחסלו. זמן ממושך שבו שמו הטוב היה תלוי בין גן העדן לגיהנום. ובכל אותו זמן, לא ידע לילה שקט. לא רגע מנוחה. ואז, באחת, כל זה נעלם. והוא מונה לבוס הגדול, לדמות המפתח של מערכת המשפט הישראלית. אז מה לדעתכם עובר בראשו בעת שהוא פוגש את פרקליט המדינה, שי ניצן, כמנהלו. במציאות. ולא עם גרזן בסיוטי הלילה של תקופת החקירות?

אבל בשביל להגיע לסוף, צריך כמובן להתחיל בהתחלה.

הדר בית"ר ושוק בצלאל

משפחת מנדלבליט נטועה עמוק בתנועת הליכוד הוותיקה. עוד מימיה כחירות. ברוך מנדלבליט, שכונה בפי כל "מיקי", אביו, היה חייל נאמן בפלוגותיו של מנחם בגין. פעיל בסניף צפון תל אביב. מעמודי התווך של "הזרם החברתי" של הליכודניקים, זה שמנהיגו הבולט היה דוד לוי. מנדלבליט האב היה חבר בחבורה אשכנזית תל אביבית, שנותרה מחוץ לצמרת הבורגנית, העשירה, של התנועה. סוחרים, בעלי מלאכה ועובדי עירייה, שחברו לפעילי שכונות מהתקווה, מכפר שלם ומפרברי יפו.

חברי כנסת תל אביבים כמו מיכה רייסר ז"ל ומיכאל קליינר התבססו על קבלני הקולות שלהם. הזרוע הירושלמית של מחנה לוי התבססה אף היא על מי שהאליטה של רחביה  – כמו דן מרידור ואהוד אולמרט – לא בדיוק קיבלה. ראש וראשון שביניהם היה רובי ריבלין, אז עורך דין צבעוני שעיקר עתותיו בכדורגל. ריבלין הירושלמי ניהל את בית"ר ירושלים, ואילו מנדלבליט האב עמד בראש בית"ר הארצית, וכיהן גם כסגן יו"ר ההתאחדות לכדורגל מטעמה. הוא נודע כמי שהיה מגשר בין יורם אוברקוביץ', ראש הוועד האימתני ביותר בארץ ונציג הפועל, לבין מרכז מכבי.

כשהובא למנוחות, חזר יו"ר ההתאחדות גברי לוי מחו"ל כדי להשתתף בהלוויתו. מנדלבליט היה אהוד גם על עמיתיו וגם על אלה מצידו השני של המתרס. איש רציני, אך גם צנוע. לאחר מותו פרסמה בית"ר ספרון לתיעוד קורותיה, ובפתחו – קווים לדמותו של מנדלבליט: "חבר, אח, בן משפחה ודוד. ובעיקר האבא של כולנו".

מנדלבליט האב הגיע לישראל עם הוריו כילד. במהלך שנות ה־30 התחנך בתל אביב ומאז לא עזבה. היה פעיל באצ"ל, נפצע בקרבות לכיבוש יפו. הוא נישא לבת משפחת קרוג, בת העלייה השנייה, הסוציאליסטית. אביה עבד כפועל בניין, אך הלך לעולמו בגיל צעיר. בתו, אמו של אביחי, קראה לו: אבי(־)חי. הוא נולד לאחר שתי אחיות גדולות. פזית מנדלבליט וסמדר לוי – הראשונה עובדת בחברת "ביסקוטי", השנייה במשרד התיירות.

מיקי מנדלבליט, האב, היה מעורב באין ספור דילים פוליטיים. חבריו ישבו במשרות מתגמלות בעירייה. אבל מנדלבליט לא ביקש דבר לעצמו, והסתפק בניהול בית העסק הידוע שלו, באחד המיקומים המיתולוגיים של העיר: חנות מוצרי טקסטיל בשוק בצלאל, סמוך למצודת זאב. לחנות "השמאטעס" של מיקי מנדלבליט זרמו משפחות יוצאי אצ"ל מכל תל אביב. מהתקווה ויד אליהו ועד הצפון הישן. באים עם הילדים לקנות מכנסיים לקראת החג. כי זה היה זול, אבל ברמה סבירה בהחלט. ומיקי לא ירמה.

בחנות בשוק בצלאל התרכזו גם פעילים של מחנה לוי. שם, בין הקולבים, סגרו דילים לתפקידים שונים. חלק מהשיחות שנוהלו בחנות שימשו חומר רקע לטורי פרשנות פוליטית. באותם ימים היה למנדלבליט חבר: אברהם אפל, אביו של איש העסקים דודי אפל, שהיה איש הכספים של מחנה דוד לוי. אפל הצעיר צמח שם, בין הדוכנים של שוק בצלאל, עוד לפני שדוד לוי היה לשר השיכון, והוא  – אפל – ליזם נדל"ן מעושר. בהמשך יסתבך בפרשיות שוחד ומרמה, יישב בכלא ויחזור בתשובה.

מיקי מנדלבליט עשה הכל כדי להרחיק את בנו משוחרי רע. וגם מהמצודה, מהדילים ואפילו מכדורגל. הוא התעקש שאביחי הצעיר ילך ללמוד משפטים בעתודה האקדמית של אוניברסיטת תל אביב. דן להט, הילד של צ'יץ'  – אז ראש עיר אהוד – הולך ללמוד משפטים בתל אביב. וגם אתה תלמד שם. רעייתו עדה, דוקטור לחינוך, חשבה כמוהו. אמו של היועץ חקרה את מערכת החינוך בסינגפור בהשוואה לשלנו, איך הצליחה להזניק את תלמידיה מתהומות האנאלפבתיות לצמרת המתמטיקה והמדעים העולמית.

החיים במגרש

את בנה שלה, אבי (אביחי), המתמטיקה לא עניינה. היה לו עניין מרכזי אחד בראש: כדורגל. מנדלבליט הצעיר שיחק בנבחרת הנערים של מכבי תל אביב. כתף אל כתף עם שמות כמו בוני גינצבורג ומוטי איווניר. ולא נפל מהם. להפך. הם קראו לו רומינגה, על שם קפטן באיירן מינכן ונבחרת גרמניה האגדי, מכונת שערים נערצת בכל העולם. גם אבי שיחק, ועודו משחק. חלוץ וקיצוני ימני עם שליטה מצוינת בכדור. יכולת נגיעה קלאסית. אז, חבריו – בדיוק כמוהו – קיוו שימשיך במגרש.

קבוצת הנערים שארגן לטובת הטורנירים באליפות עיר הנוער נקראה "שוורץ הנוקם", והיא נפלטה בסיבוב השני מהאליפות. השער היחיד שהבקיעו נרשם על שמו של הג'ינג'י הצעיר אביחי. באותם ימים, עיר הנוער הייתה הבמה המרכזית של המתבגרים התל אביבים, והזירה הטבעית לצפונבונים שבהם. פרחי הפוליטיקאים של הגימנסיות פעלו בה. וגם פרחי הכדורגל והמוזיקה. רמי קליינשטיין ויאיר לפיד הופיעו שם לראשונה. אבל קליינשטיין ולפיד למדו באליאנס ובגימנסיה הרצליה היוקרתיים יותר, ואילו מנדלבליט בעירוני ה', שהיה רק "בסדר גמור".

בני בגין הוא אחד מבוגריו המפורסמים של התיכון הזה. גם צחי הנגבי וגיא מרוז, המבוגר בשנתיים ממנדלבליט. בעירוני ה' למדו הילדים מהצפון הישן, שהתגוררו בבתי שיכון צנועים יחסית, להבדיל מהבתים המרווחים והמפוארים יותר בשכונות שסבבו את כיכר המדינה. בית הספר הטמיע בתלמידיו ערכים חילוניים, הומניסטיים, חברתיים. תואמים היטב את ערכיו האישיים של מיקי מנדלבליט. אצל הבן אבי, היו ערכים, אבל הפוקוס היה ברגליים. תן לו שיתמקצע אצלנו, ביקשו מנהלי מכבי מהאב. לילד יש רגל מצוינת. גם ראש. לא חבל?

אבל כדורגל, קבע האב, זה בשביל אחר הצהריים. בגיל 18 עליו להיכנס לעולמות תוכן אחרים. להכשיר עצמו כאליטה משרתת. אינטלקטואלית. איכותנית. ללכת בדרכו של האיש הכי מכובד בקרב משפחות יוצאי האצ"ל של אותן השנים, השופט העליון דאז מאיר שמגר.

שמגר, שהיה בין אנשי האצ"ל שהוגלו למחנה מעצר בריטי באפריקה, היה לפרקליט הצבאי הראשי, ליועץ המשפטי לממשלה ולנשיא בית המשפט העליון. הוא "הרול מודל" – דמות החיקוי המרכזית – שאביחי מנדלבליט גדל לאורה. כשהתמודד מנדלבליט על תפקידו הנוכחי, הופיע שמגר בראש רשימת הממליצים שהגיש לוועדה. פרופ' יובל אלבשן כתב לפני חודשים אחדים ב'הארץ' על דמותו, לרגל ספר הביוגרפיה שפרסם נשיא העליון בדימוס: "קל לטעות (בשמגר)… קולו השקט, מראהו האצילי, הכבוד שהוא נוהג בבריות, התפקידים הממלכתיים הבכירים ביותר שמילא וכתיבתו המשפטית והשיפוטית (שהיו תמיד שקולות, זהירות ונטולות זיקוקי דינור) עשויים לצייר אותו לעיניים זרות כשופט ממסדי, שמרן וממלכתי. לא שזה תיאור מוטעה, אבל הוא רחוק מלמצות את המשפטן שמגר, שיחד עם זה היה מהפכן. מהפכן משפטי שקט".

בהתרשמות זהירה, אולי תוך הימור מרחיק לכת, אפשר לדמיין הרבה מהדברים שנאמרו על הג'ינג'י (שמגר) המבוגר, נאמרים בבוא היום גם על הג'ינג'י הצעיר (מנדלבליט). זהו, מכל מקום, העולם המקצועי־תרבותי שממנו ינק.

עולה על המסלול המשפטי

אביחי מנדלבליט נולד ב־1963. התגייס לעתודה האקדמית ב־1981. חמישה סטודנטים למשפטים גויסו לעתודה במחזור ההוא, בתוכם גם פרופ' רון שפירא, כיום נשיא המרכז האקדמי פרס ודניאל רייזמן, לימים חבר במשלחות השלום של ישראל, יועץ לראשי ממשלה ושותף במשרד הרצוג־פוקס־נאמן. הם יועדו להיות חלק מהאליטה המקצועית של הפרקליטות הצבאית. חיילים שאמורים "להפעיל" את המערכת בשטחים המוחזקים (כפי שהגדירם שמגר), בתוך המציאות של הממשל הצבאי ולקראת הקמת אוטונומיה ביהודה, שומרון ועזה.

זאת לא הייתה מסגרת קלה. אפילו חופשות הסמסטר מהעתודה נועדו לשירות צה"לי. בקווים. במלחמת לבנון הראשונה, למשל. זאת שכל מי שהשתתף בה כמעט חזר חבול – אם לא פיזית לפחות רגשית; וגם הרבה פחות מאמין לדרג המדיני.

בית הספר למשפטים של אוניברסיטת תל אביב היה אז בשיא תהילתו. הפרופסורים המובילים, אמנון רובינשטיין (שבנקודה הזאת כבר עבר לפוליטיקה פעילה), אוריאל רייכמן ועמוס שפירא, היו מזוהים עם המהפך הפוליטי, ההיסטורי, שהתרחש ארבע שנים קודם לכן ב־1977. אריאל רוזן־צבי, שלימד דיני משפחה, היה נערץ בזכות פעילותו בתנועה דתית־ציונית מתונה, עוז ושלום, שהקים עם אבי רביצקי נגד גוש אמונים. בבית הספר למשפטים הזה עסקו בניסוח חוקה לישראל. ואחר כך, עזבו חלקם את המסגרת שנראתה להם כבר מיושנת, והקימו את המרכז הבינתחומי בהרצליה.

טרם חזרתו לשירות קבע, התמחה מנדלבליט במשרד עורכי הדין של אייבי נאמן בתל אביב. נאמן היה גם יזם נדל"ן, מייסד אזורי ח"ן ואחראי מרכזי ל"הפשרת" הגוש הגדול – אלפי דונמים בצפון תל אביב, שהכשרתם לפרויקטי נדל"ן עוכבה שנים רבות בשל תסבוכות משפטיות. דור בא ודור הלך, והאישורים לא זזו. היה צריך סבלנות מברזל, נחישות ומתמחים מסוגו של מנדלבליט כדי לנהל את אלפי הפרטים שהיו שם. נאמן היה מזוהה עם הימין־מרכז, עמד בראש מרכז בית"ר, אבל היה מיודד גם עם אישים כמו שמעון פרס, ובשנים האחרונות גם עם שלדון אדלסון. על חניכו מנדלבליט, הוא אומר: "הוא היה המתמחה הכי טוב שלי".

בשנים ההן התרחק מנדלבליט מפוליטיקה. הפעילות האחת שניהל מחוץ ללימודים נגעה בכדורגל. חמש פעמים בשבוע. והציונים, ציוני התואר הראשון, בהתאם. כדורגל הוא תחום עניין מרכזי עבורו, גם היום. בקיא בפרטי פרטים של הליגות האירופיות. מסתמס עם חברים על תוצאות משחקים. מציב זאת בראש הסמול־טוק המקדים את שיחות העבודה. ואפילו בדברים החגיגיים שנשא, עם כניסתו לתפקיד, התייחס למשחק: "כדורגל הוא קודם כל משחק קבוצתי. המפתח להצלחה הוא שיתוף פעולה בין כלל מערכי הקבוצה ועבודת צוות. את תפיסת העולם הזאת יישמתי לאורך 30 שנות השירות הציבורי שלי".

המסע לבני ברק

אבל משהו קרה שם, בתקופה הקדחתנית של לימודים לצד משחקים. איפשהו, לקראת תום לימודיו באוניברסיטה, החל לצרף לכדורגל מסעות רוחניים לחיפוש משמעות. בגיל 22 הגיע לסדנה ללימודי קבלה, שנערכו ברחוב בוגרשוב בתל אביב. אחד מהאנשים שהכיר בסדנה הוא אמן הזכוכית ג'רמי לנגפורד, שיצירותיו מוצגות כיום ברחבי העולם. המוכרת ביותר הנמצאת בישראל מוצגת במנהרות הכותל. לנגפורד הוא אחיה של השחקנית קרוליין לנגפורד, זוגתו לשעבר של אסי דיין ואם בנו. הוא שהכיר לו את אחד ממורי הקבלה המפורסמים בעולם, רבי ברוך שלום הלוי אשלג. בנו של הרב יהודה הלוי אשלג, מחבר "הסולם", פירוש על ספר הזוהר. בשיעורים שהעביר בבני ברק עסקו בהנגשת הקבלה להמונים.

לצד שמגר, בנו של בעל "הסולם" ברוך אשלג הוא הדמות השנייה – המשפיעה – שיש טעם להתעכב על תפיסת עולמה. זוהי הדמות התורנית שקבעה את מסלול חייו של מנדלבליט. ואף שהלך לעולמו לפני חצי יובל שנים, דמותו משפיעה כאן עד היום.

הרב אשלג הוסמך לרבנות על ידי שניים שהיו נצים זה לזה: מנהיג הציונות הדתית הרב אברהם יצחק הכהן קוק; והרב החרדי יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית בירושלים ורבה הראשון. אשלג הורה לתלמידיו את הייעוד האנושי כפרשנות לספר הזוהר: להפוך מאגואיסטים לאלטרואיסטים. מלוקחים לתורמים, הראה את חשיבותה של נדיבות רוח ונדיבות המעש, והזכיר שהבחירה, אינה באמת בידינו. להוציא עניין אחד: הסביבה שבה אנו בוחרים לפעול. קרי: הערכים, התרבות, ההתנהגות. החזרה בתשובה של מנדלבליט יוצאת דופן. היא אינה לשם התמסרות טוטאלית לדת ולסביבה דתית; היא מרוכזת הרבה יותר באימוץ תפיסת עולם ערכית, שהפוגע בזולת, לפיה, פוגע בעצמו. תכלית האדם – עשיית טוב. אושרו יגיע מן הנתינה. עם מות הרב הקימו "יורשיו" אימפריות כלכליות המתפרנסות מפופולריזציה של התלמוד. אלה מופיעות, לא פעם, בהקשרים שנויים במחלוקת. אבל למנדלבליט אין קשר לחבורות האלה. הרב שלו – היה ונותר – בנו המנוח של בעל "הסולם". מבחינתו, אין לו מחליף.

התהליך, השינוי, היה איטי. לאחר שלוש שנות לימוד, בגיל 25, החל להקפיד על כשרות ולשמור שבת. הדאיג את הוריו. התמיה את חבריו. ובכל אותו זמן, המשיך לשרת בפרקליטות הצבאית. ההורים התייעצו עם הרב חיים גרוזמן, ובאמצעותו עם האדמו"ר מסדיגורה. ביקשו שישוחחו עם הנער. ואלה שוחחו עמו וסיכמו: האמונה עמוקה. אמיתית. העלם מצא את דרכו. חבל להתעצב. חבל לקוות לחזרה לאחור. הכיפה השחורה, שהניח על ראשו, גדלה. ומאז 1988 היה בפרקליטות הצבאית קצין במדים ובכיפה. מילא את חובותיו הצבאיים בקפדנות. ימי עבודה שהגיעו עד 18 שעות רצופות. ובצידם – שיעור קבלה אצל הרבי בבני ברק. אט־אט שקע בעולם הקבלה. וכבר החלו לשוחח עמו על הצורך להשתדך לאישה. ואף נמצאו לו מועמדות אחדות. כך, עד שפגש בפגישה עיוורת את רונית הרוש, רעייתו, התאהב, וחתך בו ביום.

הרוש גדלה במשפחה מסורתית, בשכונת עולים בלוד. רחוק־רחוק ממגרשי הכדורגל של צפון תל אביב, שבהם צמח הוא. כשהכירו, היה ברור שבדעתה לפתח קריירה עצמאית בתחום החינוך.  חגיגת נישואיהם התקיימה ב־1991, סמוך לבית הרב בבני ברק. היו שני חללים, והפרדה ביניהם. לנשים ולגברים. אורחיו שהגיעו מתל אביב נדהמו. הזקנים הארוכים, המעילים השחורים ומעגלי הרוקדים הגבריים היו זרים ובלתי מוכרים. גם עבורה.

מאז הולידו שישה ילדים, והיא נעשתה למאבחנת דידקטית מוערכת. מתגוררים בפתח תקווה. עמוד הפייסבוק שלה עשיר בהמלצות מקצועיות. הקליניקה עמוסה. לצד זאת, היא מעורבת במיזם חדשני המופק עתה במרכז פרס לשלום, העוסק בתחום החינוך. הכיפה שלו נותרה שחורה. בניו לומדים בישיבות של הציונות הדתית בתוך הקו הירוק. הבוגרים מביניהם משרתים ביחידות טכנולוגיה נחשבות. תפיסת עולמה של רונית מנדלבליט מתונה. אחיה, יוסי הרוש, הוא סגן ראש העיר לוד מטעם הבית היהודי. מקורב לנפתלי בנט ולאיילת שקד. והם שניהם, ובמיוחד היא, בשבתה כשרת המשפטים, אוהבת להתהדר בהובלת מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ.

על צבא ומשפט

כשתמה תקופת שירותו, בגין החתימה לעתודה האקדמית, היה מנוי וגמור לפשוט את מדיו. מפקדו דאז, השופט לימים דוד רוזן, הפציר בו שיישאר. לא רוצה, ענה. עזוב אותי מהצבא.

תשמע, אמר לו רוזן, הפרקליט הצבאי הראשי אילן שיף רוצה לפגוש אותך.
בשביל מה? אמר מנדלבליט. אני משתחרר. מה יש לי לומר לו?
ומה אם יציע לך שנתיים לימודים באוניברסיטה?
שנתיים? מי יציע שנתיים לימודים?! בסדר, אם יציע שנתיים, אגיד שמסכים.
כך הפצ"ר הציע. ומנדלבליט – הסכים וחתם. המשיך לתואר שני, לצד לימודי הדת, וסיים אותו בקלות.

ההחלטה התבררה כנבונה. מנדלבליט התאהב במערכת וצמח בה בקצב מסחרר. אהוד על מפקדיו ועמיתיו. משקיע, רציני ומקורי. ב־2004 מונה לפרקליט הצבאי הראשי, בתמיכת הפצ"רים הקודמים. לזכותו עמדו הניסיון המוכח כפרקליט, סניגור, שופט ומפקד מערך מורכב. מעשי. מהיר. חותך. לא פראייר. נחוש. לעתים אכזרי. מומחה לפוליטיקה ארגונית. יודע לבחור את אנשיו. ד"ר גיל לימון, 40, האדם הקרוב אליו ביותר במערכת, הוא דוגמה מצוינת. הוא היה עתודאי כשמנדלבליט איתר אותו. מבריק, צנוע וחייכן. גדל בחיפה. חייל לויאלי וחרוץ. לימון היה עוזרו בעת שכיהן כפצ"ר, אחר כך עשה תקופת לימודים קצרה בארה"ב. כשחזר, דחה הזמנה להצטרף למשרד היוקרתי הרצוג־פוקס־נאמן, והמשיך עם מנדלבליט לשירות הציבורי.

מנדלבליט מונה לפצ"ר שנתיים לאחר מבצע חומת מגן, וקצת לפני המהפכה האינטרנטית השנייה, זאת שהביאה לנו את הרשתות החברתיות, את תוכן הגולשים ואת קרבות הגרסאות הגדולים יחד איתם. אלה החלו לתעד את המלחמות מהשטח. חשפו את הקרביים. קרעו את הלב. עימתו גרסאות באמצעות תמונות חיות. אתגרו את ההתמודדות עם הדין הבינלאומי. עם דעת הקהל. עם עולם הערכים של כל אחד מאיתנו.

השינוי, מבחינת הקברניטים, היה דרמטי. ולא היה להם מושג איך להתמודד עמו. לא היה גוף אזרחי־מקצועי במשרדי ראש הממשלה, הביטחון או המשפטים, שהיה מסוגל לסייע לכך. את מרכז הידע מצאו דווקא בצה"ל. בפרקליטות הצבאית. והם, ראשי הממשלה ושרי הביטחון, החלו להסתמך עליו. מנדלבליט אחז בהזדמנות ולא הרפה. הוא היה ליועץ עיקרי לשרי הביטחון ולראשי הממשלה בתחומי הדין הבינלאומי. ב־2007 שינה והתאים את מבנה הפרקליטות לצרכים החדשים. כ־150 קצינים וחיילים קיבלו אז הגדרות תפקיד חדשות. ובתוך כך, הוצבו יועצים משפטיים בחדרי המלחמה של המפקדים, עד לרמות מפקדי האוגדה, כדי להבטיח שפעילותם תסונכרן עם החוק הבינלאומי, ובכך יימנעו מפשעי מלחמה. בתוך כך, הורה לפתוח בחקירת מצ"ח בכל מקרה מוות של אזרחים פלסטינים.

בראיון ל'הארץ' ב־2009 תיאר את ארגוני זכויות האדם ו'בצלם' בתוכם כ"צינור להעברת מידע לדברים חשובים מאוד, כדי שפעילות צה"ל תהיה נורמטיבית. המטרה שלי אינה, חלילה, לשים קרקפות של מפקדים על החגורה. אני חותר להגיע לאמת, והם באמת עוזרים לנו בכך". ב'בצלם' טענו כי השיטה "המנדלבליטית" נועדה לשרת את המנהיגים, אך הפקירה את הלוחמים שבשטח. וזה, מוכרחים להודות, מזכיר גם את הנרטיב ההגנתי של חלק מתומכי החייל היורה אלאור אזריה. הפצ"ר הנוכחי, תא"ל שרון אפק, הוא תלמידו של מנדלבליט. בן טיפוחיו שהוכשר על ידו לרשת אותו. אפק הוא זה שהזכיר, בכנס האחרון של לשכת עורכי הדין, כי "הפרקליטות הצבאית לא תקבל החלטות על פי סקרי דעת קהל והלכי רוח… השיח שהתפתח עלול להזיק לצבא ולפגוע בו משום שהוא עלול לקרוא תיגר על סמכותם של המפקדים להנחות חיילים, לקבוע את המותר והאסור ולהגדיר כללי התנהגות וכללי פתיחה באש".

ב־2010 רוססה כתובת נאצה על קירות ביתו של מנדלבליט בפתח תקווה: "בוגד!". בכרוזים שהופצו שם תואר כמי שהפקיר את חיילי צה"ל – משום שהוביל להרשעת חיילי גבעתי במהלך מבצע עופרת יצוקה. שנים לפני כן, כשהיה פצ"ר טרי יותר במהלך תכנית ההתנתקות, פנו אליו מתפללים בבית הכנסת שלו. גם ילדיו הוטרדו. מנדלבליט אינו נגיש ואינו מתרגש. בדרגים המקצועיים ידעו בכל מקרה להעריך את עצותיו ואת טיפולו במקרים רגישים – כמו דוח גולדסטון (לאחר עופרת יצוקה) ובאירועי המרמרה.

–

הצד הקשוח, האכזרי, של מנדלבליט נוגע לניקוי האורוות הצה"לי.

הוא הוביל את המסע לשלילת דרגת האלוף מאיציק מרדכי בשל הרשעתו, המאוחרת, במעשים מגונים. הוא שהכריח את האלוף יפתח רון־טל לוותר על חלום הרמטכ"לות בעקבות תלונתה של קצינה, שייחסה לו קבלת הטבות שלא כדין ("התנהגותו של האלוף רון־טל לא עומדת באמות המידה הנורמטיביות הראויות והמצופות מקצין בצה"ל"). חקירת הפרשה נפסקה עם שחרורו של האלוף מצה"ל. מנדלבליט הוביל לסיום שירותו של תא"ל עימאד פארס בעקבות דיווח שקרי שהעביר על נסיבות תאונת דרכים שאירעה לרכב הצבאי שהועמד לרשותו. הורה להעמיד לדין את אסף רפלד, מג"ד במילואים, באשמת התרשלות, לאחר שנהרג חייל מילואים בהתהפכות נגמ"ש במהלך אימון בגולן. ולא עזרו הלחצים, גם לא אלו של מי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ואז גם קיבל דרגת אלוף, אף שתקן הפצ"ר הוא תת־אלוף. ובכל זה, מיותר לציין, יש משמעות כלכלית ניכרת.

אודישן בלשכת רה"מ

מזכיר הממשלה הקודם, עו"ד צבי האוזר, הציע לראש הממשלה נתניהו למנות את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה עוד לפני שזה השתחרר מצה"ל. הכיפה, המוצא המשפחתי־פוליטי, ההיכרות היומיומית עם עבודתו כפצ"ר והמוח המשפטי המבריק היו אמורים להספיק. אבל נתניהו, בקורלציה מופלאה עם אביגדור ליברמן ויעקב נאמן – מי שמונה מטעם המכסה הקואליציונית של האחרון לשר משפטים – הכריע לטובת יהודה וינשטיין, פרקליט צמרת פרטי ששירת אותו בעבר. נתניהו, למוד בלהות מחקירותיו בעבר ומרצון הפרקליטות להרשיעו, וודאי ממקרה אולמרט, בטח בנאמנותו של וינשטיין. הלה כבר אז לא היה איש צעיר, והיה ברור שזהו תפקידו האחרון. מידת נאמנותו, כך ציפה, תהא בהתאם. מנדלבליט הציע עצמו כמשנה הבכיר ליועץ. ובכך יכינו וימצבו כיורש. כפי שהוא עצמו, מנדלבליט, עשה השנה כשמינה את עו"ד אבי ליכט למשנהו הבכיר. אבל וינשטיין סירב. מנדלבליט הרכין את ראשו, וחיכה. בסוף 2011, עם עזיבתו את הצבא, חזר לאקדמיה, הצטרף למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), כתב מחקר על משפט מלחמה בינלאומי וקיבל דוקטורט. ואז נודע שהאוזר פורש מתפקידו כמזכיר הממשלה.

מנדלבליט, שמעולם לא ראה את התפקיד הזה כנקודה במסעו לעמדות הכוח המשפטיות המובילות במדינה, החליט בכל זאת ללכת עליו. מבחינתו, זה היה אמור להפוך למעין אודישן מתמשך למשרת היועץ המשפטי הבא. את האסטרטגיה הזאת אימצו נוספים. כמו יוסי כהן, למשל, ששירת את נתניהו כראש המטה לביטחון לאומי – לפני שהתמודד על תפקיד החלומות מבחינתו – ראש המוסד.

מזכירות הממשלה, מבחינת מנדלבליט, הייתה קטנה עליו. תפקיד ההולם אופרטורים פוליטיים מתוחכמים, בדרך כלל עם חלומות שררה. אבל היועץ המשפטי וינשטיין, פרקליט מוערך ככל שיהיה, לא ענה על כל צורכי ראש הממשלה. ובכל פעם שעלו שאלות, זה היה הולך לבדקן. ושוקל. ובורר. ומתייעץ. ועד שחזר עם תשובה, איבד לעתים העניין מטעמו. ושם, במשרד ראש הממשלה, היה יועץ שנחשב לבקיא ומוביל בדיני מלחמה. פליליסט. מבין עניין ואמביציוזי. כדי כך שראו בו יועץ צללים משפטי. זה שמחפה על גמלונותו המקצועית וצופה מקרוב בהפיכתו של וינשטיין לשק החבטות של הברנז'ה. מנדלבליט הפך לאוטוריטה משפטית ולאדם שנתניהו סומך באופן מוחלט על עצותיו ועל דעתו. במבצע צוק איתן, למשל, לא סמך נתניהו באופן מלא על לשכות היועמ"ש והפצ"ר, ומינה את מנדלבליט לראשות צוות היגוי מיוחד, שירכז את התמודדות משרדי הממשלה והמועצה לביטחון לאומי עם הפגיעה האפשרית בלגיטימציה של פעולות צה"ל.

מי שעבדו לצידו אז ניסו לתהות על קנקנו הפוליטי. כך למשל בגלגולים הקודמים של עניין עמונה. הוא עצמו סיפק חוות דעת מנומקות, לא דעות.  מבחינת נתניהו הספיק בית הגידול של מנדלבליט; ומבחינת שרה נתניהו, הכיפה על ראשו (רעיית ראש הממשלה נוהגת, על פי עדויות, להמליץ לבעלה על שכירת בכירים חובשי כיפה, מתוך תפיסה שאלה נאמנים יותר – ומשקרים פחות).

משקולות הרפז

זרועותיה הרעילות והמסועפות של פרשת הרפז המשיכו ללפות את מנדלבליט כשהוא כבר עמוק בתפקידו כמזכיר הממשלה. ביוני 2014 נחקר באזהרה בחשד לעבירות מרמה והפרת אמונים. הסיבה: ידיעתו של מנדלבליט על קיומו של המסמך, התמהמהותו הקצרה מלהעביר את המידע הזה הלאה לרשויות; והתנהלותו מול הרמטכ"ל אשכנזי. כאן נחשפה הבעייתיות בתפקיד הפצ"ר – הלה אמור לשמש גם כיועץ משפטי לרמטכ"ל, כך כששופטים את ההתנהלות של מנדלבליט מול אשכנזי, עושים זאת מלכתחילה בפרשנות סובייקטיבית לתפקידו. מנדלבליט היה סבור לאורך כל הדרך שווינשטיין מנפח את הפרשה ומסייע לה להסתעף; ושהוא נהנה מכך שמנדלבליט הוא קורבן אפשרי שלה. וינשטיין הכחיש בכל אפיק – פומבי או פרטי. הטינה ביניהם הגיעה בכל מקרה לשיא. וינשטיין אמנם סגר את התיק נגדו כשנה לאחר חקירתו, אבל תוך מתיחת ביקורת עליו ("התנהלותו הטילה בו כתם ערכי נורמטיבי"). למעורבים בדבר ולמתבוננים מהצד זה היה נראה כמסע של וינשטיין למנוע ממנדלבליט את הגשמת חלום ירושתו בתפקיד. וינשטיין אפילו המליץ לנתניהו לשקול את סיום תפקידו של מנדלבליט כמזכיר ממשלה. המלצה שקיבלה, כמובן, פומבי.

מנדלבליט לא סלח לווינשטיין. הוא מתעב את האיש. אינו מבין איך דווקא הוא, שלדעת רבים נכשל בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה וכשומר סף, היה זה שעמד לו לרועץ. בעניין פרשת הרפז, אגב, הוא משוכנע עוד שזאת לא התפצחה באמת. את חלק מהאנשים שראה אז, הוא עוד צפוי לפגוש. כך למשל עו"ד ז'ק חן, שהיה סניגורו של מנדלבליט אז, וכיום מייצג את אבריאל בר יוסף, שעומד במרכז פרשת מערך ההצטיידות של חיל הים.

אז, באמצע 2015, היו מי שהיו משוכנעים שמנדלבליט כבר לא יצליח לנחות במשרד הנחשק של היועץ ברחוב צלאח א־דין. אבל הוא ליקק את פצעיו, לא שקע ברחמים עצמיים ולא פצח בחגיגות זיכוי – אלא החל בקמפיין שקט. פרקליטים בכירים וענקי משפט גויסו. הוא זכה לתמיכה בין השאר מקודמיו בתפקיד הפצ"ר, אנשים כמו שמגר, אילן שיף ומנחם פינקלשטיין. גם אהרן ברק היה לצידו בכל הקשור לאמונה בניקיון כפיו, ביושרו ובמקצועיותו. לדעת רוב מוחץ באצולה הזאת, נעשה למנדלבליט עוול גדול בסיפור הרפז.

עבודה מועטה מאוד, שקטה ויסודית נעשתה גם בגזרה התקשורתית. ועדיין, היו מי שהעלו שוב ושוב את עניין הרפז; חלק כתפיסה ערכית, חלק מתוך רצון אישי לראותו נחסם. וכאלה היו לא מעט: מווינשטיין ועד אהוד ברק.

שומר נגיעה מנתניהו

סאגת מינויו נגמרה בניצחון. אבל אצל נתניהו, כמו אצל נתניהו, הדרך הייתה קשה. לאורך רוב הדרך, היה נדמה שראש הממשלה תומך. אבל הספקות שבו ועלו ברחוב בלפור; ועד הרגע האחרון היה נתניהו הפכפך בדעתו. הבאנקר של מנדלבליט היה איילת שקד, שרת המשפטים, שתמכה בו לאורך כל הדרך – והרכב הוועדה הבוחרת, שהתרשם ממנו עמוקות.

מנדלבליט ידע למה הוא נכנס: מערכת מוחלשת ומבוזה – הן באורח מכוון, על ידי פוליטיקאים ו/או עבריינים, והן משום ניהול בעייתי מ­­­מושך. ארגון שיש בו המון רצון טוב, אבל הוא מיושן וקפוא בחלקו. וגם מבוהל. חושש להתחדש. מתחרה בולטת במרוץ לתפקיד מול מנדלבליט, הילה גרסטל, הצביעה בתפקידה כנציבת הביקורת על הפרקליטות על כשלים שיטתיים במערכת. כמו למשל בפרשת הדו"חות הפתולוגיים הבלתי תקינים, שהוצאו בשעתו, באבו כביר.

הוא עצמו, מנדלבליט, חש משהו מזה, במהלך החשדתו בפרשת הרפז. בימים השחורים שבהם זעק לאלוהיו: למה?. את המהפך בגורלו הוא תופס כבעל ממדים של נס. זה עומד בבסיס עבודתו כעת. הוא נכנס לתפקידו כיועץ עם התחושות האלה, עם האמונה הזאת. ולכן הוא מכיר בעומקו של התפקיד, בחשיבותו. בשליחות שבו. מבחינת מנדלבליט, זהו אינו רק "מכשול" שיש לעבור בשלום בדרך לכהונה הנכספת בבית המשפט העליון.

וכל זה בשעה שהכנסת מלאה ביוזמות חקיקה בעייתיות. בשעה שהעיתונות מותקפת באין לה מגן. שפוליטיקאים תוקפים את מערכת המשפט ומנטרים התבטאויות ברשתות החברתיות. הוא יודע שהדמוקרטיה הישראלית מידרדרת לאזורים שבריריים. ומנדלבליט, אל תטעו, הוא דמוקרט טהור. שחקנים בכירים במשרד המשפטים מעידים שמה שלקח לווינשטיין לימוד של חצי שנה, אצל מנדלבליט נטמע בתוך שבועות אחדים.

מאז הוא הצליח כמעט לא להיכנס לעימותים מתוקשרים. משימה קשה עבור כל אדם ששימש בתפקיד הזה, ודאי בתקופה סוערת כמו זאת. כך היה גם סביב התבטאויותיה של איילת שקד, שרואה את תפקיד היועץ באופן שונה ממנו. מנדלבליט לא בולע פתיונות בקלות ולא מובל על ידי מחממי גזרה למיניהם, לא בברנז'ה המשפטית ולא בברנז'ה העיתונאית.

על הסיפורים שנפוצו סביב הניסיון של נתניהו לדחוף לקראת ההכרעה מועמד אחר לתפקיד שבו הוא מכהן כעת, הוא דווקא שמח. לא נוח למנדלבליט, בלשון המעטה, כשמזהים אותו עם הבוס לשעבר. כך גם כעת, כשחוקרי פרשיות נתניהו קוצפים עליו מעת לעת; ובעקבותיהם לא מעט כתבים ופרשנים. מנדלבליט זוכר היטב כיצד התקשורת רמסה את מני מזוז, כשזה סגר את תיק החקירה נגד אריאל שרון בפרשת האי היווני, וכיצד רוממה אותו לדרגת אל, לאחר שמיצה את עשיית הדין נגד אברהם הירשזון ואהוד אולמרט. יש לו סבלנות, ובעיקר, יש לו אחריות. במובן הזה, הוא יכול להזדהות גם עם הנמסיס וינשטיין, שלא הגיש כתב אישום בסעיפים החמורים שבהם נחשד אביגדור ליברמן. 'כסניגור, הייתי מפרק את התיק הזה', הסביר אז וינשטיין למקורביו. לו, כמו למנדלבליט, יש אחריות לא ללכת לחקירה באזהרה ולמשפט אם מצבת החומרים אינה איתנה מספיק. אין לו כוונה להאיץ תהליכים ולהגיע לכתבי אישום, שיתנפצו בסופו של דבר על סלעי המשפט.

וינשטיין נחשב לא פעם כמי ש"שומר על הבוס". לקראת שלהי כהונתו, עשה לא מעט כדי להפריך את התדמית הזאת. במבחן המעשה, לא בטוח שהצליח. מנדלבליט צלח משימה קשה עוד יותר – כיצד לעבור בשלום את תקופת כהונתו כמזכיר הממשלה, בעידן שבו כל מי שמתקרב למעגל הקרוב של נתניהו "נשרף" איכשהו. אבל מנדלבליט, אדם מתוחכם וזהיר, ידע לשמור על ריחוק בריא בתקופה הזאת. עבודה נטו. הוא לא הלך למפגשים חברתיים בבית ראש הממשלה, "שמר נגיעה" היטב מהמשפחתיות הזולגת־בוחשת בעבודת הלשכה. הוא נשמר מבחשנות פוליטית. ייאמר לזכות נתניהו, שברוב התקופה הוא עצמו גם שמר עליו מהבחינה הזאת. הוא רצה אותו לצידו והיה מוכן להקריב לטובת העניין, ולא להיגרר לאותם דפוסים בעייתיים שיש לו – לנתניהו – בדרך כלל עם כפיפיו.

סוף דבר

למיליה העיתונאי, כמו גם המשפטי, קשה לקלוט בחדות ובמהירות את אביחי מנדלבליט. אולי הכיפה השחורה והזקן, שמרתיעים לא מעט אנשים. לו רק היו יודעים את בקיאותו בהלכי מכבי תל אביב, סמל חילוני למהדרין. החשדנות הבלתי נמנעת היא גם לאור מינויו בידי ממשלת נתניהו, לאחר ששימש כמזכירה. מנדלבליט לא מתרגש מכך. אין זה משנה מי מינה אותך, כי חובך הוא לעצמך ולא לו. אדם רציני הוא אדם המחויב, על פי מנדלבליט, לסט ערכיו ולתפיסת עולמו שלו. על קיר משרדו תלויה תמונה של הכותל, שצולמה לפני כמאה שנה. מנדלבליט יודע שאז לא הייתה הפרדה בין גברים לנשים ברחבת הכותל. יודע, ובמקביל פועל לטובת הקלות ולגמישות בכל הקשור לתפילת נשים במקום.

כאן מנסים לעמוד על תפיסת העולם של מנדלבליט. למקמו על הספקטרום הפוליטי. מי שמכירו, יודע שמנדלבליט רחוק מלהיות עוין למפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, למשל. אבל הוא גם רחוק יחסית מעולמם של נפתלי בנט ואיילת שקד. בהקשר הזה, צריך לראות את התנהלותו בעניין עמונה – ביושרה, במקצועיות ועם סט שיקולים והחלטות, שהיו מגיעים מכל יועמ"ש שהיה מתמנה בידי כל ממשלת שמאל.

אם צריך למקמו בכוח באותו ציר פוליטי, סביר שהוא תואם את הקו המרכזי, הוותיק, של הליכוד, הקו שאותו ספג בבית אבא. קו ממלכתי־ליברלי, שאותו ייצגו אנשים כמו דן מרידור. מנדלבליט הוא אדם ישר וערכי. הוא מאמין לפני הכל בעליונות שלטון החוק ובשוויון בפני החוק. מה לשוויון הזה ול"בדיקות" במקום "חקירות"; ובכן, זוהי מורכבות פלילית־פוליטית־ציבורית, שרק מנקודת מבטו המורכבת והרגישה אפשר לשפוט – ופחות מטורי פרשנות מזדמנים. מנדלבליט לא יעמול קשה מדי כדי להפוך ליקירם של אותם טורי פרשנות; אלא יעשה את עבודתו על פי האני מאמין שלו – ולא של אף אחד אחר.

בשנות ה־20 לחייו הגיע אבי מנדלבליט במקרה לשיעורי קבלה. למד על מבנה העולמות, על ייעוד האדם. על האושר ועל הצניעות. על נתינה. חלק היו נוטלים את הסט החשיבתי הזה לכיוון אחר לגמרי. מנדלבליט קורץ מחומר אחר. הוא נותר במרחב הכללי, ולא בגטו דתי. שאפתן, מתוחכם – ובעיקר מורכב. וכך יצא שקיבלנו יועץ משפטי שהוא תערובת של שמגר לצד קבלה. תרקחת של הדר ז'בוטינסקאי ושל ספר הזוהר. וכמוהו, זה בטוח, עוד לא היה לנו כאן.

זעזועים מתונים בפרקליטות
התכניות של מנדלבליט והמפגש החוזר עם דוד רוזן

מנדלבליט החל להניע את התכנית לשינוי ארגוני של הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה שתחתיו באמצעות העבודה שהכינה חברת הייעוץ שלדור. הוא מינה את משנהו, אבי ליכט, למי שיעמוד בראש התכנית הזאת. המטרה: עדכון הגדרות התפקיד של היועצים במשרדים הממשלתיים. הגבלת משך הקדנציות. בניית מסלולי קידום. הטמעת הגיוון. אולי אפילו מעברים מוגדרים מתפקידי פרקליטות לייעוץ. חלק מאנשי משרד המשפטים חוששים, חלק מברכים. התהליך יהיה איטי. לא כפייתי. הם יכולים להתרשם באמצעות חברים מהפרקליטות הצבאית, שעברו שינוי ארגוני דומה, בניצוחו של מנדלבליט. העניין ייקח שנים, אבל כבר עכשיו ניכר שאל מול הנהי הפוליטי על "משפטיזציה" של המערכת, מנדלבליט דווקא מחזק את תפקיד היועצים המשפטיים – ללא גרימת סחבת כתוצאה מתפקודם.

לצד אלה, כדאי להביט קדימה גם אל תחילת השנה האזרחית הבאה, אז ייכנס לתפקידו המבקר החדש על הפרקליטות, השופט דוד רוזן. תפקיד חשוב, קשה, מסובך. ובלתי אפשרי. הילה גרסטל, שמילאה אותו, סיימה בשן ועין אחרי התנצחויות אין ספור עם המפוקחים. הפרקליטים לא רוצים שייגעו להם בחלקת האלוהים הקטנה שלהם. לא ביקורת. לא שינוי. כשרוזן קיבל עליו את התפקיד, הסתכלו עליו כעל מתאבד שיעי. אבל רוזן ומנדלבליט רגילים לעבוד יחד. מנדלבליט לא ייתן לרוזן להתרסק. הם יעבדו יחד. והשינויים – סביר להניח – ייעשו לאט, בשכל ובנחישות.

–

• משפיעים 2020 | אביחי מנדלבליט | על לוחמנות והססנות
• דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
• מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר