"לך יש החברים שלך, ולי יש החברים שלי. יום אחד, החברים שלך יעבדו בשביל החברים שלי". (אלכס דנפי לאחותה הגדולה היילי, 'משפחה מודרנית')
–
'Stranger things' היא סדרה מענגת לצפייה. היא מענגת בלי קשר לעלילה. כלומר, אתה אכן מעוניין לדעת איך תסתיים סאגת המפלצת המרכזית, אבל כל הדרך לשם היא מענגת. כל פרק הוא ערבוב של חוויה אסתטית, נוסטלגית, רטרואית ורפלקסיבית, קצת כמו לעבור על אלבום תמונות ישן, או טוב מכך – לגלות וידיאו ישן (VHS כמובן) שלא ידעת על קיומו, כך שאינך משחזר דברים שכבר חווית, אלא חווה מחדש רגש ישן. כמובן, זה נובע מהעובדה ש'Stranger things' היא שיר אהבה לאייטיז. אבל הסיבה שהאייטיז מעבירות בחלקנו, בי בוודאי, כזו צמרמורת של עונג – אינה ברורה מאליה. למעשה, יש לכך שלוש סיבות.
הסיבה הראשונה היא פשטות המסר. 'Stranger things' היא הומאז', קולאז' ואוסף הקשרים של עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה משנות ה־80. היא מקיפה לא מעט ז'אנרים: מדע בדיוני, אקשן, אימה, דרמות־בנות ויחסי כוחות בבית ספר. כשאתה מביט בכולם, יהיו אלה 'סיוט ברחוב אלם', 'אי.טי', 'קומנדו' או 'מועדון ארוחת הבוקר', המכנה המשותף להם הוא שבמרכזם יש סיפור פשוט, שלא לומר מפגר, שלא לומר אינפנטילי.
כן, אלה סרטי נוער, אבל 'Stranger things' היא סדרת טלוויזיה באמצע המאה ה־21. צופיה הם וטרנים של אין ספור סדרות מורכבות, ריאליסטיות עד כאב, עם דמויות בנויות לתלפיות וקווי עלילה מטלטלים. ליד זה, האייטיז נראות פתאום כמו ציור מערות לצד יצירה של סלבדור דאלי. אבל דווקא משום כך, הסיפור הפשוט מענג אותך. המופרכות עושה לך טוב. כל כך הרבה טולטלנו, כל כך הרבה נסחפנו, שהנה בא משהו שמזכיר לנו את הבסיס של הבסיס. זה כמו לאכול בחומוסייה מתחת לבית אחרי מסע מסעדות כוכבי מישלן ברחבי העולם. וכל ביצת פברז'ה מטוגנת בחלב אמה רק מעצימה את העונג שבניגוב הפיתה עם החומוס.
–
יש לציין ששחזור העבר כשלעצמו אינו מבטיח את נחת הרוח הזו. רק לפני חצי שנה חווינו תחייה מחדש של עוד סדרה נוסטלגית, 'תיקים באפלה', ואיזה פח אשפה חיכה לנו שם. אחת הסיבות לכך היא שבעוד 'תיקים באפלה' "החדשה" הייתה פשוט העתק זהה של "הישנה", 'Stranger things' איננה מספרת סיפור ישן. היא סיפור חדש שעשוי מחומרים ישנים. היא עבודת קולאז' שמעניקה לך את תחושת ההיכרות, בזמן שהיא משרטטת דבר מה חדש.
אבל זו לא הסיבה היחידה. 'Stranger things' עובדת כי היא לא רק סיפור מהאייטיז, היא לא רק מלאה בהקשרים ליצירות מהאייטיז, היא גם מתרחשת באייטיז ובונה את כל עולמה בתוך התקופה. פרטי הלבוש, השפה, הטלוויזיה ברקע או מוצרי תרבות פופ כמו גיליון קומיקס של 'X־מן' – כל אלו הופכים אותה למעשה לדרמה תקופתית, כמו 'אחוזת דאונטון' או כמו האורים והתומים של הדרמות התקופתיות: 'מד מן'. אחד הקהלים הנאמנים ביותר ל'מד מן' היה דור הבייבי בום, אלו שנולדו בשנות ה־40 והפכו מבוגרים בדיוק בעשור שסיקרה הסדרה.
זו, אפוא, הסיבה השנייה לצמרמורת: מה ש'מד מן' היא לדור הבייבי בום, 'Stranger things' היא לבני דור ה־X, ילידי הסיקסטיז והסבנטיז שהתבגרו בשנות ה־80. כשהם רואים את 'Stranger things' הם לא רק רואים את 'הגוניס', 'בת 16 הייתי' או 'רמבו', סרטים שהם ראו באותה תקופה, הם גם רואים את מייק, דסטין, לוקאס, ננסי או ג'ונתן – הילדים והנערים בסדרה – ורואים את עצמם. זו גם הסיבה שווינונה ריידר, כוכבת 'מציאות נושכת', הסרט האולטימטיבי על דור ה־X, נמצאת כאן. עבור מתבגרי דור ה־X זהו מסע בזמן.
הדור הזה, אם נאמר את האמת, לא זוכה לאור הזרקורים המגיע לו. הוא נמחץ בין הבייבי בומרס למילניאלס. אין לו הביטחון הכלכלי של הבומרס, כולל הדירות והפנסיות התקציביות, ואין לו הקבלה הנונשלנטית של העולם הדיגיטלי שיש למילניאלס, שנולדו לתוכו. אבל זה, אם נאמר את האמת, הדור שנושא היום בנטל. בני 40–55, אבות ואמהות לילדים, ילדים להורים מזדקנים. הם לא יפרשו "פרישה מוקדמת" כמו הוריהם ולא מאריכים את הילדות עד גיל 50 כמו הבאים אחריהם.
–
אבל גם בקרב בני הדור הזה 'Stranger things' לא מתייחסת לכולם כשווים בין שווים. בתוכם, יש קבוצה אחת שהיא נוגעת בה יותר מכולם. זו הסיבה השלישית: אם אתה מזהה את בבואתך בחבורת הילדים של דסטין, מייק, וויל ולוקאס, הצמרמורת תגיע בעצמה. המדור הזה, 'דמות אחת בחודש', לרוב מטפל בדמות אחת, אבל במקרה הזה הדמות היא הצופה. אלו הילדים החנונים, חובבי המדע, משגרי הטילים, אלו שהעבירו ימים שלמים במשחקי D&D הרבה לפני ש'שר הטבעות' הפך לנחלת הכלל. אלו הילדים שהיה להם אטארי וקומודור 64, שהיו יותר מדי טובים במתמטיקה, ואפילו, רחמנא ליצלן, אהבו את זה.
אלו הילדים שבחלוקה הגסה לכיתות בבתי הספר היו החנונים ולא הקולים. הם חטפו השפלות ומכות בכל סרטי התקופה – מ'אי אפשר לקנות אהבה' ועד 'נקמת המרובעים' – ובמקרים לא מעטים גם מחוץ לסרטי התקופה. אבל 30 שנה מאוחר יותר – איך שגלגל מתהפך לו. היום הם מאכלסים את עמק הסיליקון. המתמטיקה הפכה לקוד, ה־D&D לתרבות הגיקים. גם לארי פייג' וג'ף בזוס היו ילדים חנונים באייטיז. מי שנחשב בילדותו לאבק אדם עומד היום במרכזה של התעשייה שמניעה את העולם קדימה. כשאתה מסתכל על 'Stranger things', אתה לא יכול שלא לחשוב על המשפט שפתח את הטור הזה: יום אחד, כל הסטיבים (החבר של ננסי) והטומים (החבר שלו) יעבדו בשביל המייקים והננסיות. ובכן, חברים, היום הזה הגיע.
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
