מהפכת התרבות של מלחמת ששת הימים

פרק א: הגיבורים

אחד הדיונים המרתקים שהתקיימו בשנות האלפיים סביב הגבר האמריקאי הלבן בפרט והגבריוּת המערבית בכלל, נמצא ב'מד מן', סדרת טלוויזיה שנוצרה בשנים האחרונות אך עלילתה מתמקדת בשנות ה־60 של המאה שעברה. 'מד מן', שהלכה והבשילה מעונה לעונה לשיח פילוסופי־תרבותי עמוק ומלא סימבוליקה וניואנסים, פירקה לגורמים את המשמעות של להיות גבר כמו דון דרייפר על רקע עולם שהולך ומתרחק מגברים מסוגו. ולכן, הפוסטר של משה דיין, שמפציע פעמיים בסדרה מעל מיטתו של סטן ריזו, לא באמת אמור להפתיע את הצופים הבקיאים בקורות חייו של הגנרל. וכמובן, שום דבר אינו מקרי ב'מד מן'; יוצר הסדרה, מתיו וויינר, יהודי אמריקאי יליד 65', סיפר באחד הראיונות כי הפוסטר של דיין נתלה בחדר ילדותו על ידי הוריו לצד פוסטר של המינגוויי.

הופעתו הראשונה של דיין בסדרה מגיעה בפרק שנקרא 'טובות' (עונה 6, פרק 11), שמלווה את תחושות אנשי העורף לגבי מלחמת וייטנאם, ועוסק בעשיית טובה לזולת ובמיוחד במשא ומתן התמידי בין המינים (לדוגמה: מה יקבל סטן בתמורה אם יצליח להתמודד בהצלחה עם העכבר שנמצא בדירתה של ידידתו פגי). מבחינת ציר הזמן, עלילת הפרק מתרחשת כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. מחד הפך דיין, בעקבות המלחמה הקצרה, דמות מיתולוגית של גיבור־על בעל רטייה; ומאידך, הוא המייצג האולטימטיבי של המאצ'ואיזם. אפשר בקלות לדמיין אותו כגבר־גבר שיעמוד בעקשנות על קבלת פרס אחרי שחיסל את העכבר בדירת ידידתו.

ממרחק עשרות השנים – אותו טריק פרספקטיבי שעומד בבסיס כל סדרת דרמה תקופתית – השימוש בדיין הוא גם קריצה אירונית שנובעת מפערי הידיעה בין הצופה לדמות; כיום, ברור לנו כי דיין מסמל במקביל את ההתפוררות של אותה גבריוּת. הרי עברו רק שש שנים מאז אותם שישה ימים ביוני עד ששבה האירוניה הדרמטית לנשוך בדמות זכר האלפא אכול ההיבריס והלוקה בעיוורון. אבל ב־67' זה הרגיש אחרת, זה נראה אחרת.

מדינת ישראל של ימי מלחמת ששת הימים הייתה עם קטן, ממזרי, נחוש ומקסים שייצג היטב את האתוס של מעטים מול רבים, נאבק על זכותו להגדרה עצמית מול כל העולם הערבי שאיים לבלוע אותו בחסות אימפריית הרשע הסובייטית.

עבור הישראלי המצוי, מלחמת ששת הימים היא ניצחונו הסופי של דור תש"ח על דור המייסדים. אמנם ראש הממשלה לוי אשכול השתייך לדור המייסדים, אבל אדריכלי הניצחון – האלופים גביש, דדו, גורודיש ושרון, הרמטכ"ל יצחק רבין וכמובן שר הביטחון משה דיין – היו כולם בני דור תש"ח. צברים ברובם, או מי שעלו ארצה כנערים, דוברי עברית, מלאי תעוזה, נטולי גינונים גלותיים. הם עשו את מה שבני דורו של בן־גוריון לא העזו או לא יכלו לעשות – המרו את פיו של הזקן, דחפו למלחמה למרות ההתנגדות הגלויה של אשכול המבוגר והבשילו כעת לקחת על גבם את הנהגת המדינה. הגיבור הישראלי החדש נולד.

פרק ב: המנצחים

השינוי בדמות הגיבור הישראלי משתקף במחזה 'זה מסתובב' של יוסף מונדי מ־1969, המפגיש שני אנשים שנמצאים במעין בית משוגעים, האחד חושב שהוא קפקא והשני חושב שהוא הרצל. "הדיאלוג ביניהם", מסביר המחזאי והמרצה מוטי לרנר, "מייצג את המאבק על דמותו של היהודי החדש אחרי מלחמת ששת הימים. קפקא מייצג את היהודי השונא את עצמו, גלותי, אירופאי, הוגה, מתלבט, הומני וחלש. ואילו הרצל מייצג את היהודי הציוני, תקיף, בונה, יוצר, משוכנע בצדקתו ופוטר הכל בכוח הזרוע". לדברי לרנר, המחזה יכול להיתפס כמטאפורה לחברה פוסט־טראומטית של אחרי המלחמה, אבל גם כמטאפורה רחבה יותר לדמותו של היהודי החדש. "בסוף הרצל ניצח. הוא בונה את היהודי החדש ה'גיבור', זה ש'אין לו לב, אין לו מוח, יש לו רק כוח להרביץ', כפי שהוא מגדיר אותו במחזה".

אמנם הדוגמה של מונדי היא קיצונית וביקורתית למדי – ולכן התמקמה בטבעיות לאחר המלחמה בתיאטרון השוליים – אבל היא מלמדת על המתח שנמצא גם בתרבות המיינסטרימית בין היהודי החדש, הצבר והגיבור, ליהודי הישן, הגלותי ועדין הנפש. המתח הזה מתגלם בשתי תמונות הניצחון המזוהות ביותר עם מלחמת ששת הימים: תמונת הצנחנים הבוכים בכותל אמנם מציגה חיילים שעדיין לובשים מדים וחובשים קסדות, אך העובדה שהם נושאים עיניהם אל השמים, אל האלוהים, קופאת לכדי רגע רוחני; לעומתה, תמונתו של יוסי בן־חנן, השזוף, הרענן, המחויך והנונשלנטי, בעודו צולח את תעלת סואץ עם נשק ביד אחת, שהתנוססה על שער מגזין 'לייף', היא השתקפות של רגע הרואי בניחוח הוליוודי.

מלחמת ששת הימים היא למעשה צליחת התעלה בין גדה יהודית רוחנית לגדה ישראלית גשמית. שם נולד המאצ'ואיזם העברי, שהפך בחצי המאה האחרונה לדימוי הגברי הסטרייטי המובהק ביותר ביצירה הישראלית והשתלב בקלות גם בתוך מערבולת היצרים הפוליטית המקומית. מאז ועד היום, כל בכיר במערכת הביטחון רואה עצמו מועמד לגיטימי לצמרת המדינית, כל מפלגה משריינת מקום למחזיקי הילה צבאית מיתית, כל מועמד שאין לו עבר מיליטנטי מפואר נאחז בשולי הגלימה הביטחונית של שאר הבכירים ברשימתו, כל מועמדת אפשרית תמצא עצמה נשאלת שאלות בזויות על טלפונים אדומים, וכל פוליטיקאי בעל גינונים, מחוות ויכולות ווקליות שנמצאים על הספקטרום הנשי יידרס כל הדרך אל הקלפי.

הניצחון אף הוליד תופעות שנראות פופוליסטיות ובעלות השלכות חברתיות מזיקות, לבטח ממרומי שנת 2017. לא תמיד פשוט להכיל את הזקפה הלאומית של אלבומי הניצחון הידועים לשמצה ושל הקריקטורות הלעגניות כלפי אזרחים מובסים שנכפה עליהם המצב על ידי שליטיהם, ובעיקר נכונים הדברים לגבי הספרות ההרואית שיועדה לילדים. סדרות ספרים כמו 'עזית הכלבה הצנחנית' של מוטה גור, 'דנידין' של און שריג ו'חבועוז' של חיים גיבורי, לצד משחקי לוח ומשחקי קלפים מלחמתיים, היו חלק מאינדוקטרינציה ברורה ששילבה שמרנות פוליטית וקפיטליזם. הטלוויזיה הייתה שם בשביל להשלים את התמונה – ילדים, זה מתחיל, שמישהו יחזיק את האנטנה, לא ככה, טיפה ימינה, הנה החיילים צועדים, תראו למעלה את המטוסים, שייקה אומר שיש שם לפחות 50 מיראז'ים בפורמציות של שישה, כל הכבוד לצה"ל!

שרגא גפני, הסופר שעומד מאחורי שם העט און שריג ואיש לח"י בעברו, הסביר את משנתו בראיון לפרופ' אדיר כהן, מחבר הספר 'פנים מכוערות במראה – השתקפות הסכסוך היהודי־ערבי בספרות הילדים העברית'. "השפעתה של ספרות על ילדים היא בעלת משקל אדיר בעיצוב אופיו של הילד, גיבוש ערכיו והשקפת עולמו. […] על הכותב להיות מוכן להתייצב מאחורי הדברים שהוא כותב לילדים, להחזיק בערכים ובהשקפת עולם מגובשת. ספרות ההרפתקאות היא הסוכרייה המתוקה שבתוכה אתה טומן את הערכים שאתה שואף להחדיר בקורא שלך; כל ילד אוהב הרפתקאות ונמשך אליהן, ולכן דרך הספר ניתן להחדיר בילד ערכים בצורה ישירה".

אין ספק שרבים מהמתחפשים לברוך גולדשטיין בפורים 1994 או לאלאור אזריה בפורים 2017 הם ילדים שהושפעו מהצגתם הדרמטית של מעשיהם ההרואיים כביכול של האנשים ש"עשו את מה שצריך לעשות" בלי לחשוש מהתוצאות. זהות האויבים – שמאפשרת לחגוג את חיסולם המוצלח בספרי ילדים, במשחקי קופסה ובתחפושות חגיגיות – פשוט משתנה עם השנים. כך גם הדה־הומניזציה שעשו המנצחים למפסידים. המצרים כבר לא נתפסים כאויבים אלא הפלסטינים, זה כבר לא צבא סדיר במדים שנע לעבר הגבולות עם טנקים אלא נערים חמושים בסכינים ובמספריים, זו לא תעלת סואץ אלא עיר פלסטינית כבושה כדוגמת חברון. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. הניצחון הגשמי הפך להפסד רוחני גדול מנשוא.

פרק ג: הבורגנים

בבואנו לבדוק את ההשפעה של מלחמת ששת הימים על התרבות הישראלית יש להציב קודם כל מספר סייגים, הנובעים ממשתנים אובייקטיביים, כגון מאיץ התהליכים הפוליטיים הייחודי למדינת ישראל, מיעוט הפעילות התרבותית (במספרים אבסולוטיים, לאו דווקא באופן יחסי למדינות אחרות), הזמן הרב שלוקח להנפיק יצירת אמנות (בין אם יהיה זה סרט, רומן או מחזה) וכמובן עוצמת האירועים ההיסטוריים הן מבחינה לאומית־רגשית והן מבחינה אמנותית־ביקורתית.

כך, למשל, יהיה קשה לנתק לחלוטין את השפעת מלחמת ששת הימים ממלחמת ההתשה, שפרצה אחרי כשנה וחצי, וממלחמת יום כיפור, שפרצה כעבור שש שנים בלבד והיוותה כשלעצמה רעידת אדמה פוליטית, חברתית ותרבותית בישראל. עם זאת, בחינה של אמנויות פופולריות, כמו קולנוע, ספרות, מוזיקה ותיאטרון, מלמדת כי מלחמת ששת הימים הותירה טביעות אצבע משמעותיות – ככל הנראה יותר מכל מלחמה בפרט או אירוע בעל השלכות לאומיות בכלל – שמשפיעות עד היום על התרבות הישראלית.

ראשית, האוריינטציה התרבותית השתנתה. על רקע השינויים הגיאופוליטיים שסבבו את מלחמת ששת הימים – בעקבות תמיכת ברית המועצות במדינות ערב והידוק יחסי ישראל וארה"ב – חדלה ישראל לחסות בצל כנפי מזרח אירופה ונהרה אל המערב; ובמילים אחרות – הייתה זו יציאה מעבדות של סוציאליזם נוקשה לחירות מערבית חילונית. אחרי הניצחון הגדול חלחלה התרבות המערבית תודות לצעירות וצעירים מארה"ב וממערב אירופה שהחלו לפקוד את הקיבוצים והביאו עמם את רוחות השינוי ההיפי – מוזיקת הרוק, השחרור המיני והמריחואנה. החיבור התרבותי של ישראל עם מזרח אירופה, ובעיקר עם ברית המועצות, הלך והתפוגג. הישראלים כבר לא הסתפקו בלחנים של סשה ארגוב ומשה וילנסקי. הם חיפשו משהו אחר.

שנית, הניצחון הסנסציוני יצר מפץ כלכלי גדול. מעמד הביניים הפסיק לחיות בשביל לשרוד ועבר לחיות בשביל ליהנות. תרבות הצריכה הייתה כמעט אובססיבית. כל מוצר חדש שהגיע מבחוץ הפך להיט מיידי. הישראלים קנו פטפונים, מכשירי רדיו משוכללים ועכשיו גם טלוויזיות כמו באמריקה. הישראלים נהרו בהמוניהם לבתי קולנוע ולתיאטראות. האמריקניזציה זלגה לישראל בזכות הטכנולוגיה המתפתחת, מבעד לרמקולים, דרך המסכים, מתוך הבמות.

עליית הבורגנות הישראלית, לצד היעלמותה של תחושת החרדה הקיומית, השפיעו על הרפרטואר של הקולנוע והתיאטרון. התיאטרון חיזק עוד יותר את המגמה שהחלה עוד קודם לכן והכיוון היה אחד – אסקפיזם, בידור קליל, מחזות זמר, ויתור על כל אלמנט חינוכי וכניעה מרצון לאספירציות מסחריות. חברת ההפקות העצמאית של פשנל ואולם אלהמברה של גיורא גודיק הכתיבו את הטון. גם התיאטרון הרפרטוארי לא איחר להצטרף למסיבת האסקפיזם. המורשת היהודית הביאה לבמות הבידור מחזות זמר כמו 'איש חסיד היה', שהפיק יעקב אגמון ועיבד דן אלמגור, וזכתה לכינוי "חסידות בג'ינס"; והזוגיות התרבותית בין ישראל לאמריקה זכתה לגרסה מוזיקלית, 'איי לייק מייק' של יואל זילברג, ששיחקה על המתח שבין החלום האמריקאי לחלום הציוני; ובאותה נשימה, חשוב לציין את 'בוסתן ספרדי' ו'קזבלן' שהציגו בגאווה את הפיוטים הנפלאים של יהדות ספרד ואת עולמה הרוחני של יהדות מרוקו, בהתאמה.

יוצא דופן היה חנוך לוין. הקברטים הסאטיריים שלו – 'את ואני והמלחמה הבאה', שהועלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ו'מלכת אמבטיה', שעלה בתיאטרון הקאמרי ל־19 הצגות בלבד עד שהורד בעקבות לחץ ציבורי וממשלתי – זכו לחשיפה נרחבת לאחר שתקפו בחריפות את שביעות הרצון העצמית הישראלית, את הסגידה למיליטנטיות ולגנרלים, ואת ההתעלמות מקורבנות המלחמה משני הצדדים. אמנם הקהל הרחב לא צפה בעצמו במחזות, אבל יד הדמיון ודבר הביקורת השלימו יחדיו את הפרטים שהובילו לסערה תקשורתית.

מחזה אחר שחיבר באופן נדיר בין המאצ'ואיזם הגברי לתאוות הבצע הקפיטליסטית היה 'סילבסטר 72' של יהושע סובול, שנכתב, לדבריו, "בתקופת היוהרה שבין שתי המלחמות". בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. המחזה עסק בתוצאות ההרסניות של הניצחון דרך הגיבור, קבלן עבודות עפר בשם בועז שהתעשר בעקבות המלחמה בזכות כוח עבודה זול – פלסטינים מהשטחים הכבושים. לדברי סובול, הוא שיקף במחזה את הקרע הגורלי בין ישראל לפני המלחמה, המיוצגת על ידי גיסו של בועז הסוציאליסט שעזב את המדינה במחאה על הפקעת אדמות אזרחים ערבים מהגליל, לבין ישראל לאחר המלחמה, המיוצגת על ידי בועז הקפיטליסט, ההולך ומסתאב.

אבל הדוגמאות הללו היו טיפה קטנה בים. והים היה אותו ים. והערבים היו אותם ערבים. וחנוך לוין נאלץ לחפש את החברים שלו במקום אחר. ועם ישראל העדיף שתעזבו אותו עכשיו בשקט, והמשיך לחגוג, להתברגן ולהתמסטל. ותסגרו בבקשה את הדלת כשאתם יוצאים.

פרק ד: האינדיבידואלים

הסיפור של הקולנוע דומה במידה מסוימת לסיפור של התיאטרון, עם שינויים קלים. בזמן שהתיאטרון עסק ברובו המוחלט בבידור ובמיעוטו בסאטירה, אפשר להגדיר את החלוקה הקולנועית מעט אחרת – קולנוע הרואי מול קולנוע אישי. לפי חוקרת התרבות אלה שוחט, עוד בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים בלט הקולנוע ההרואי. סרטים שקדמו למלחמה, כמו 'גבעה 24 אינה עונה', 'הם היו עשרה' ו'עמוד האש', הציגו את הצבר הישראלי הסוציאליסט שנאבק הן נגד האויב הערבי והן נגד הטבע הצחיח שיש להפריח, תוך שימוש בקומפוזיציה פשוטה ובעלילה ריאליסטית ברוח הקולנוע האיטלקי ובהשפעת הקולנוע הסובייטי דלי האמצעים.

במרכז הסרטים ההרואיים שצצו אחרי המלחמה, כמו '60 שעות לסואץ' (יעקב יגר, 1967), 'המטרה טיראן' (רפאל נוסבאום, 1968), 'חמישה ימים בסיני' (מאוריציו לוצ'ידי, 1969), 'הפריצה הגדולה' (מנחם גולן, 1970) ועוד, מנצח הישראלי הגיבור כנגד כל הסיכויים את האויב הערבי המוצג כחלש ובוגדני, תוך שהוא שומר על אנושיות ועל טוהר הנשק, אינו מחסל שבויים או מתעמר באזרחים ובאופן כללי מוצג כרחמן בן רחמנים. לגיבור הישראלי של פוסט מלחמת ששת הימים היו רעיונות שונים מהותית מהגיבור שקדם לו, אך יותר משהוא עומד מולו בסתירה – הוא ממשיך דרכו, רק באזימוט אחר.

את ההשפעה האמריקאית על הקולנוע הישראלי לאחר המלחמה אפשר לזהות בקלות – הפקה עשירה, עריכה מהירה וקצבית כמו בהוליווד, צילום צבעוני והרבה אקשן ופירוטכניקה בסצנות "גדולות מהחיים". הבידור הצעקני והבוטה השתלב מצוין עם עידן קולנועי ששימש ככלי לעידוד הרואיות ולאומנות. אם תרצו, אלמלא מלחמת ששת הימים לא היה מנחם גולן.

המקבילה הקולנועית לתיאטרון הפוליטי, הסאטירי והמחאתי נמצאת בקולנוע האינדיבידואלי. קשה לאתר בקולנוע האינדיבידואלי בוטות וחריפות בנוסח חנוך לוין, אבל הביקורת נמצאת שם. במעין תגובת נגד לאופוריה המיינסטרימית הצעקנית, פרחו סרטים שניתקו עצמם מהסוציאליזם, מהציונות ומתחושת הגורל המשותף, ופזלו לעבר המערב, אל הקפיטליזם, הליברליזם והאינדיבידואליזם. המדינה הייתה עניין מובן מאליו, הפחד הקיומי הלך ונעלם, האחריות הלאומית נתפסה כגורם מפריע.

אמנם המגמה התחילה קצת לפני המלחמה, עם 'חור בלבנה' של אורי זוהר, אך היא צברה תאוצה אחריה. סרטים כמו 'שלושה ימים וילד' (אורי זוהר, 1967), 'מקרה אישה' (ז'אק קתמור, 1969), 'השמלה' (ג'אד נאמן, 1969), 'השוטר אזולאי' (אפרים קישון, 1972) ו'מציצים' (אורי זוהר, 1972), עסקו כולם בעולמו הפרטי של היוצר, בהשפעת הגל הצרפתי החדש, ובצרות היומיומיות של הגיבור. אותם הסרטים התרחקו במפגיע מסוגיות לאומיות ומגיבורים נטולי פגמים, והציגו דמויות פגיעות וחלשות, לא גבריות או הרואיות במיוחד, עם לבטים ורגשות אשם מחד ועם שאיפות לאושר פרטי מאידך. הקולנוע האישי, מעצם היותו כזה, היווה ביקורת כשלעצמה נגד הממסד, נגד הלך הרוח הלאומי ונגד אנשי המופת עטורי הדרגות.

היצירה האישית לא פסחה על המוזיקה. לפני המלחמה בלטו בנוף הישראלי חבורות זמר שהצטיינו בהרמוניה ווקאלית כמו הגבעטרון, ערבי שירה בציבור מרובי משתתפים ושירים פטריוטיים שהפליגו בשבחי ארץ ישראל או הנציחו את הנופלים. אחרי המלחמה החלו לקום מתוך הלהקות הצבאיות צמדים ושלישיות, או חבורות גדולות יותר, של צעירים שבחרו זה בזה על רקע השקפת עולם דומה ותחומי עניין משותפים. בהשפעת להקות הרוק האמריקאיות והבריטיות שכבשו את העולם נולדו בישראל הרכבים כמו הצ'רצ'ילים, כוורת וחבורת לול, ששלחה זרועות תמנוניות מולטי־טאלנטיות לכל עבר – אלבומים מוזיקליים, סרטי קולנוע ומערכונים לטלוויזיה. הזמרים והשחקנים עדיין לא ידעו את זה, אבל הם יהיו גדולים יותר מגנרלים ויקראו להם בשם הגנרי "כוכבים". נערי קיבוצים יתאספו לחבורות קטנות כדי לנגן גיטרה־בס־תופים. יהיו מי שימשיכו לחלום על הגיבורים דיין, רבין ושרון, אבל אחרים יחלמו להיות אריק, שמוליק וג'וזי. כל אחד והחלומות שלו. אם לפני מלחמת ששת הימים היינו קולקטיב, אחריה הפכנו לאוסף של פרטים; מאושרים יותר, עשירים יותר, אבל גם בודדים יותר.

פרק ה: האופוזיציונרים. סוף דבר

למען האמת, כל המגמות המתוארות כאן התחילו עוד לפני מלחמת ששת הימים. רוב התופעות החברתיות, הטכנולוגיות והאנושיות היו חייבות להתדפק על דלתה של ישראל ביום מן הימים, כך או אחרת. תרבויות, בסופו של דבר, יתערבבו זו בזו. בני האדם תמיד ימצאו דרך לתקשר אחד עם השני, אם בעזרת ציורים על קירות המערה, אם בעזרת אימוג'ים בוואטסאפ. כל דור פועל בצעירותו נגד כל מה שהוריו מייצגים, רק כדי לספוג בזקנתו את מחאת ילדיו, וחוזר חלילה. זה טבעו של עולם, בכל תרבות, בכל עידן. הרוקנרול, הטלוויזיה, המחזמר, הביטוי האינדיבידואלי, חילופי הדורות בשלטון, נסיקת האמנים – כל אלה היו כנראה מתרחשים בכל מקרה גם כאן. ולכן, אי אפשר להפיל את התיק של כל השינויים התרבותיים הדרמטיים שהתחוללו בישראל על שישה ימים בתחילת קיץ 67'.

אבל יש נקודה אחת ייחודית למלחמת ששת הימים שעושה את כל ההבדל – תחושת האופוריה. האופוריה שהבריחה את החרדה הקיומית הגלותית, הולידה את ההדוניזם ואת הסגידה לכוחניות ואיחדה את האזרחים סביב היצר הלאומני. ברגע שכולם היו מאוחדים וככל שהקונצנזוס התרחב, כך גם עלו קולות הביקורת מהתקשורת ובעיקר מאגף האמנים ואנשי התרבות. ואז, כאשר הצליפה הביקורת, נוצרו הבקיעים הראשונים וגדל הקיטוב בחברה. הרי אף אחד לא אוהב להיות מותקף – לא השלטון המדושן ולא האזרח המתעשר.

כשאלתרמן כתב נגד שלטון מפא"י, הוא היה חלק ממנה והביקורת שלו נראתה בהתאם, עד כדי כך שזכה לכינוי המפוקפק "משורר החצר". כשקישון כתב נגד שלטון מפא"י, שאליו הוא התנגד, ביקורתו הייתה מרוככת, משום שקצת שחיתות שלטונית, קצת בטלנות וקצת אבטלה סמויה עדיין לא הרגו אף אחד. אבל הכוחניות השלטונית בימים שלאחר מלחמת ששת הימים הוציאה מהאמנות ביקורת חדשה לגמרי. כאשר חנוך לוין, למשל, כותב את המילים "אבי היקר, כשתעמוד על קברי" ('מלכת אמבטיה', 1970) – זהו גט כריתות. לא מעניין את לוין מי נמצא בשלטון וכמה הוא מושחת. עכשיו זה עניין של חיים ומוות; של מדינה ששולחת את אזרחיה הצעירים אל הקרב; של הורים שמקריבים את ילדיהם. "בקש אז ממני סליחה, אבי", חותם לוין.

מירי רגב לא הייתה אוהבת את לוין. קרוב לוודאי שהייתה שולחת אותו לשבת עם דרוויש לבד בחושך. גם בנימין נתניהו לא היה אוהב את לוין. לבטח היה מקטלג אותו כ"שמאלני ששכח מה זה להיות יהודי. שבת שלום לכל מדינת ישראל" ומרוויח כמה אלפי לייקים. וייתכן גם כי כל מיני חיקויים חיוורים של פוליטיקאים שהם עוד מאותו הדבר, כדוגמת יאיר לפיד ובוז'י הרצוג, היו אף הם משתלחים בלוין ודומיו, כפי שקרה בעניינים כמו 'שוברים שתיקה' או הסטודנטית מבצלאל, אחרי שבדקו לאן נושבת הרוח.

לפני 50 שנה זה התחיל. כאן תמצאו את שורשי ההשתלחות באמנים שמסרבים להתיישר לפי דעת הרוב. כאן תמצאו את תחילת חוסר הסובלנות של השלטון כלפי דעות שונות. כאן תמצאו את תחילת הקיטוב בחברה הישראלית שנמשך עד היום והולך ומחריף. כאן תמצאו את זרע הפורענות של היחסים העכורים בין פוליטיקה, עם ותרבות. כל הדרכים מובילות לאופוריה הלאומית שהגיעה אחרי הניצחון במלחמת 67', המלחמה שבראה מדינה חדשה תוך שישה ימים בלבד.

–

• ילדותם השנייה // כך נולד והשתרש הדימוי המפלצתי של הילד בתרבות
• מרימות מסך // דמויות הנשים ששינו את העולם
• חיים בזרם // מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע // מאת אורן נהרי
• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל