fbpx

משפיעים 2015 > ספורט > דייוויד בלאט

0

זה נשמע כמו תסריט לסרט ממש גרוע. משהו שאפילו מייקל ביי לא היה עושה. סרט שמתחיל בדצמבר 2013, בישיבת הנהלה דרמטית של קבוצת כדורסל, ובה מוחלט לבסוף, למרות רצף הפסדים מביך, לא לפטר את המאמן (הופעה חיוורת של בריאן קרנסטון). המנהל המקצועי (עוד תפקיד נוראי של ניקולס קייג') כועס על חברי הדירקטוריון המבוגרים שקיבלו את ההחלטה, וצועק לעברם: "אל תבואו לבכות אצלי כשההחלטה הזאת תתפוצץ לכם בפרצוף". קאט.

חמישה חודשים לאחר מכן, אמצע מאי, אותו מנהל מקצועי מניף על הכתפיים את אותו מאמן שהוא עצמו רצה לפטר, אחרי שזה הצליח לזכות בכל התארים האפשריים, כולל אלו שנראו ממש בלתי אפשריים. כל הסאגה הזאת ממלאת רק את שתי הסצנות הראשונות בדרמה ההוליוודית המלוקקת והלא אמינה הזאת. וזה עוד ממשיך עד לקרבות אגו בין המאמן לכוכב הכי גדול שלו (בגילומו של אידריס אלבה, במשחק מוגזם במיוחד) בגמר האן־בי־איי. מזל שאף אחד בהוליווד לא מתכוון לתת אור ירוק לתסריט המופרך הזה.

שנה וקצת אחרי חגיגות הזכייה ביורוליג של מכבי תל־אביב, קשה להאמין שפעם היה לה מאמן כמו דיוויד בלאט; מאמן שהפך לדבר הרבה יותר גדול מהמשחק בשלולית הספורטיבית שאנחנו חיים בה. בארצות הברית בלאט הוא מאמן זר, מאמן טירון, מאמן שנכשל במשימה האמיתית שלו – אבל בישראל הוא אגדה חיה. בלאט הפך לסמל ישראלי ויהודי. מישהו שאסור לומר עליו דברים רעים או לתהות אם הוא באמת גדול כל כך כמו שעושים ממנו; כמו השואה, כמו צה"ל, כמו אלוהים. הוא הקן השביעי במנורה, הפס הכחול העליון בדגל, הסגול בשיער של ביבי. הוא כל מה שטוב ורע במדינה הזאת. פרשן כדורסל שיעז לכתוב ביקורת שלילית עליו יזכה לכמות נאצות בטוקבקים ששמורה בדרך כלל למכחישי שואה או רוג'ר ווטרס.

אם מכבי תל־אביב של היום היא העבר של הכדורסל הישראלי – מי שבעיני רבים קברה את המשחק והפכה אותו למונופול של מועדון אחד – דיוויד בלאט הוא העתיד. האיש שבגללו ישראלים, ששכחו מזמן כמה הם אוהבים כדורסל, מתעוררים באמצע הלילה כדי לראות את המשחק המדהים הזה במלוא גדולתו, משוחק על ידי השחקנים הטובים בתבל. האיש שבגללו ילדים רוצים לגבוה ולסובב את הכדור הכתום על האצבע. האיש שמזכיר לנו שבספורט באמת הכול אפשרי. האיש שהחזיר להרבה אנשים את התקווה. מי שנחשב בעיני רבים למכביסט האולטימטיבי הוא בעצם בן חורג של המכביזם. בניגוד לתפיסת המועדון, בלאט הוכיח שהכי טוב הוא לאו דווקא הכי גדול או הכי עשיר, אלא זה שפשוט מרשה לעצמו לחלום הכי רחוק. פלא שהפועל ירושלים, הקבוצה שמזמן הפסיקה לחלום על זכייה באליפות, לקחה את התואר לראשונה בתולדותיה בדיוק בשנה שבה בלאט גילה את אמריקה? במובן מסוים, דווקא בלאט, האיש שנגד כל הסיכויים סיפק לשמעון מזרחי את אחד הרגעים הכי מרגשים בחייו, פתח לו גם תיבת פנדורה ספורטיבית שנקראת "תקווה".

תקווה ספורטיבית מתגלה בדרך כלל בניצוץ של כישרון אצל ילד במגרש בבית הספר. אבל במדינה שבה הכול הולך הפוך, קיבלנו את התקווה הספורטיבית הגדולה שלנו מאמריקאי מנומס מבוסטון, שפיזר כאן קצת מכישרונו ואישיותו לפני שחזר למכורתו כדי לשחק בליגה של הגדולים. במצבו הנוכחי של הספורט הישראלי, אי אפשר לבקש יותר מאותו שביב של תקווה, שעוד עשוי לגרום לכך שבמכבי תל־אביב יתחרטו יום אחד שהם לא נפטרו מבלאט באותה ישיבה דרמטית בחורף 2013.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook