fbpx

משפיעים 2015 > שבטים > רחל פרנקל

0

זה היה חמישה ימים אחרי חטיפת הנערים. שלוש נשים, שלוש אמהות, נעמדו זו לצד זו ביישוב נוף איילון. נשים – דתיות – בקדמת הבמה, הגברים עמדו מאחור. איריס יפרח, בת־גלים שער ובמרכז רחל (רחלי) פרנקל. בהבעת פנים שקיפלה לתוכה בליל מתעתע של בעתה וחרדה, תקווה ואופטימיות, הכרנו אותן לראשונה. מתוך הכאוס הציגה רחלי את עצמה ואת שותפיה לגורל שזה עתה הכירו למדינה שלמה. אנחנו ההורים של נפתלי, גיל־עד ואייל. הנערים החטופים. דברי תודה לצה"ל, מסר קצר לבנים, ובקשה אחת, להמשיך להתפלל.

קשה לקבוע מה היה שם. אולי טון הדיבור הרך, אולי היעדר התובענות, האצילות שנשמרה גם בעיצומו של אחד הסיוטים הגדולים ביותר שיכול הורה לדמיין; אבל היה ברור שמשהו שם תפס אותנו; את כולנו, מימין ומשמאל, מצומת אלון שבות ועד לב תל־אביב; גם בחלק שהיה אמביוולנטי כלפי האירוע, כלפי הנערים. אחרי הכול הרי מדובר בנשים עטופות מטפחות, משהו שנראה כלקוח מאזור חיוג איפשהו־מעבר־לקו־הירוק. אבל זה היה סיפור אחר, רחוק שנות אור מהסטריאוטיפ; אלגנטי ומאופק; מעורר הערכה, אפילו לא רצונית.

רחלי פרנקל הייתה הקול הראשון שתיווך לציבור את המשפחות באותם ימים מלאי בלבול, לפני כשנה. ומאז לא הפסיקה להפתיע. לנפץ, להפוך כל אבן בעולם התבניות החברתיות שבנינו לעצמנו באדיקות. הדיבור הממגנט, החיוך הכאוב, הניסיון ההירואי לרתום אמפתיה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בנאום רהוט ומלא רגש, באנגלית מצוחצחת. שתי דקות מהפנטות מאמא שבידה האחת אוחזת סידור, ובידה השנייה הופכת את העולם כדי להחזיר את הבן הביתה. 

 שבוע אחרי החטיפה. בכותל המערבי נערכת תפילה של בני נוער לשחרור הנערים. המשפחות הגיעו. גם אנחנו, נציגי התקשורת, כמובן. קבוצת ילדים עצרה את רחלי ביציאה, "התפללנו בשביל נפתלי", סיפרו לה. והיא, אסירת תודה, נאחזת באמונה אך מפוכחת, השיבה להם: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו, אבל מה שלא יקרה, ה' לא עובד אצלנו, בסדר? שלא תישברו אם חלילה משהו אחר יקרה". הצמרמורת שעברה בגבנו עברה במהרה בגב אומה שלמה. המשפט הזה, "ה' לא עובד אצלנו", שלא נכתב על ידי יח"צן, ובטח לא צוטט מתוך המקורות, היה האגרוף בבטן שהפיל את מעט החומות שעוד נותרו. כל המהדורות נפתחו באותו ערב במילים האלה, שנשמעו כלקוחות מז'אנר שהציבוריות הישראלית לא נחשפה אליו עד אותו יום; מפיה של אישה שהבן שלה נלקח על ידי טרוריסטים רצחניים. ספק חי, ספק מת. כל כך קשה לתפיסה, כל כך מעורר הערכה.

עשרה ימים לאחר מכן, על הבמה בבית העלמין במודיעין. ללא כל תכנון מקדים, ללא דיונים ופולמוסים הלכתיים, נעמדה לצד בעלה ובנה השני. קול נשי שבור אבל נחוש, "יתגדל ויתקדש שמה רבא". מטלטלת תודעה ציבורית והלכתית של מגזר שלא ממש התמודד עם תמונה כל כך פומבית ומהדהדת, של נשיות דתית זקופה ונוכחת. מאחורי הציונות הדתית עמד ציבור שלם שנמלא באותו רגע גאווה גדולה, מבלי לדעת אפילו מה גודל המשמעות והאמירה הציבורית באמירת הקדיש. תמונה שנחקקה והוגדלה באלבום התמונות הישראלי.

חצי שנה אחרי אותה טרגדיה פגשתי את האמהות בצילומי הקמפיין לפרס ירושלים לאחדות ישראל, פרויקט ההנצחה לשלושת הבנים. בסוף הראיון סיפרה: "אני עוד משכנעת את עצמי שאוטוטו זה נגמר. עוד רגע אני חוזרת למקום שלי, לאנונימיות. שלוש פעמים ביום אמרתי לעצמי פוס, שיעצור הכול אני רוצה לרדת מהבמה הזו, אבל לא באמת מצליחה לראות אם ומתי זה יקרה". זה כבר לא יקרה. גם היא יודעת את זה. לא בגלל תכנית הטלוויזיה שבה היא משתתפת, גם לא בגלל ההרצאות שהיא ממשיכה להעביר, אלא בעיקר משום שהיא הצליחה, איפה שרבים כל כך נכשלו לפניה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook