האחד לא חלם שיהיה ראש השב"כ והפך לאפרורי שברשימת ראשי הארגון לדורותיו. השני אמור היה להיות בעוד ארבעה חודשים ראש מוסד אפוף תהילה, סוער וצבעוני, עד שמעד וכבר לא בטוח שיכבוש את ראש הגבעה. יורם כהן ויוסי כהן הם שתיים מהדמויות המעניינות שבצמרת הביטחונית של ישראל 2015. האחד – בעיקר בשל מה שאינו עושה; השני – בשל מה שעשה בעבר ואולי (כבר לא בטוח) יעשה בשנה הבאה.

בבוקר ה־15 במאי 2011 התעורר יורם כהן ליום מיוחד. בתוך שעות אמור היה ראש הממשלה להכריז על יצחק אילן כעל ראש השב"כ במקומו של יובל דיסקין. כהן חיבר כבר נוסח ברכה. לכולם – ממסדרונות התקשורת ועד למחילות השב"כ – היה ברור שאילן הוא האיש. לכולם חוץ מאשר לאחד, בנימין נתניהו. בשעות הצהריים הוא התקשר לכהן והודיע לו: אתה האיש. כהן היה המום. בלשון המוכרת לו, ניתן אף לומר שלא היה מודיעין ולא הייתה התראה. עם 50 גוונים של אפור הוא נכנס ללשכה, שעד לאותו הבוקר ישב בה יובל דיסקין – האיש והכריזמה.

כהן (55), בוגר ישיבה תיכונית, שמקורביו משייכים אותו לימין הפוליטי, היה חובש הכיפה הראשון שזוכה בראשות. מתוך התדהמה על המינוי הבלתי מוסבר, צמחו אז האגדות על רבנים חשובים שבחשו בלשכת נתניהו. כל עוד לא יוכח אחרת, זוהי רכילות עיתונאית צפויה ונדושה. המינוי אולי הפתיע, ההקשר קצת פחות. השב"כ של שנות ה־2000, הרבה יותר אפילו מצה"ל, הפך להיות ארגון שלא מעט בני המגזר הדתי־לאומי הפכו להיות בו נותני הטון. אם לא יהיו הפתעות, כזה יהיה גם ר', המועמד המוביל לתפקיד ראש השב"כ הבא. כשמונה כהן – 180 מעלות מעולמו הפוליטי והתפיסתי של קודמו הדומיננטי דיסקין – אמרו שנקבל עכשיו שב"כ מטלטל ופוליטי במובן הימני של המילה. דווקא משום כך, כהן ייזכר בעתיד כראש שב"כ נטול צבעים, שתכונתו הבולטת ביותר הייתה מה שלא עשה. הוא השאיר את הכיפה על הראש, אבל את הפוליטיקה בבית. ארוזה היטב בכספת.

נכון, ראש השב"כ הוא עדיין דמות משפיעה מאוד על מצבנו הביטחוני, לכן הוא ברשימה זו. אבל לכאורה, תשים כיסא ריק בלשכת ראש השב"כ, ותוכל להגדירו כמי שמשפיע על חיינו מאלף ועד תו. בכל זאת, שב"כ, עם השין של השושו וההילה; חרדת קודש, לא פחות. בפועל, יש לאקסיומה המיתולוגית הזו שתי בעיות.

האחת, הארגון עצמו. הזירה הפלסטינית עבור ישראל 2015 היא סיכולית בעיקרה. איראן שעל ראש שמחתנו מטופלת על ידי אחרים. ונכון שגם לשב"כ, כמו לאמ"ן ולמוסד, יש הערכת מצב לאומית, אבל לא כזו שבאמת נספרת או משפיעה. השב"כ, שהיה בשיא תפארתו בימי מלכות דיכטר ודיסקין, שקטף, ובצדק גמור, את הקרדיט על בלימת האינתיפאדה השנייה,  חזר להיות הארגון השחוק והחיוור, המטלטל והחוקר. לשכת הגיוס של הארגון היא הראשונה להרגיש את דעיכתם של ימי הזוהר. השנייה הייתה אילנה דיין, שזכתה מן ההפקר בסדרת ראיונות חסרי תקדים עם בכירי השירות. אלה פתחו אצלה חזית מבישה וחסרת תקדים מול אמ"ן על נסיבות החור המודיעיני השחור ערב 'צוק איתן'. מישהו חשב שכתבה בטלוויזיה היא הדרך הנכונה לסגור חשבונות ולהרים מוראל שפוף. יורם כהן אישר את הביזיון הזה. עובדה.

מה שמוליך לבעיה השנייה. יורם כהן עצמו. מיסטר מור אוף דה סיים. נעים הליכות אבל דפנסיבי ומתגונן. חסר כריזמה שמשאיר את המהפכות לאחרים. מנהל מצוין, אבל ראש שב"כ בינוני. צריך דמיון פורה וטוב לב נשפך כדי להצביע על המקום שבו הותיר את חותמו על הארגון. אחרי שנתניהו לא פיטר אותו (אף ששקל) בעקבות פרשת 'עובדה', נותר כהן עמוק בחיוורונו. זה יוכל להשתנות כמובן מן הקצה אל הקצה, אם יצליח לפענח ולפצח את הטרור היהודי העולה. למצוא את רוצחי התינוק ואביו. הכישלון בזירה הזאת הוא המשך ישיר לכישלונות של קודמיו הזוהרים יותר. ואין שום קשר כמובן לכיפה ולאידיאולוגיה. דבר אחד בטוח: החששות שראש שב"כ ימני יאפשר למרחב אידיאולוגי שנמצא רחוק יותר, מימינו הקיצוני, חגיגה חופשית בחסות השירות – התבדו. והוא שאמרנו: כהן משפיע בעיקר במה שהוא לא; פחות במה שכן.

הדוגמן איבד מזוהרו

עד לפני חצי שנה, יוסי כהן, כיום היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל, היה הבאנקר הבלתי מעורער לתפקיד ראש המוסד הבא; ומכל הסיבות הנכונות: בוגר ישיבה תיכונית, חובש הכיפה היחיד בקורס קציני האיסוף של המוסד, אחראי למבצעים המשמעותיים של המוסד בשנים האחרונות (למעט, למזלו, כישלון דובאי, על פי פרסומים וגו'). אבל הכי חשוב: נצר למשפחה הלוחמת (האב לוחם אצ"ל, האם ממתיישבי חברון). והכי הכי חשוב: קירבת משפחה מפותלת ורחוקה לשרה נתניהו, שהפכה בידיו האמונות של מפעיל הסוכנים האגדי לחברות קרובה שכללה פגישות, דיווחים ועדכונים.

לפני שנתיים מונה כהן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של בעלה של שרה ולראש המל"ל. מבחינת כולם, בעיקר מבחינת נתניהו, זאת הייתה המקפצה לראש הגבעה. בלשכה תפס כהן גובה והיה הקרוב ביותר לחדרו של הבוס. לא חוכמה גדולה כשאתה עטור תהילה, מבצעים ואינטיליגנציה; ואת הקרב על אוזנו של נתניהו אתה מנהל מול מזכירים צבאיים חלשים וחסרי ניסיון. ברגעים מסוימים, כשמוציאים מהמשוואה את הרמטכ"ל, אפשר היה לומר שכהן הוא האיש המשפיע ביותר על האג'נדה הביטחונית של הממשלה והעומד בראשה.

אבל אז החלו התקלות. ראשון היה משה (בוגי) יעלון, שהטיל וטו על השתתפותו של כהן בדיונים מסוימים. יעלון, לכאורה, סימן את כהן כאויב. נתניהו, שמהנהן לכל מה שמבקש השר הנאמן לו ביותר בממשלה (לא כולל שטייניץ), נכנע וקיבל. כהן מודר.

ואז הגיעה ההחלקה הגדולה. כהן, צ'ארמר אדיר ממדים וכוחות, ההפך הגמור מהוד אפרוריותו של כהן מהשב"כ, רצה מאוד להרשים את סוזן רייס, המקבילה שלו בבית הלבן. זמן קצר לפני הבחירות, בימים הקשים שבהם חשש נתניהו לאובדן הכס והשלטון, בפגישה חמימה ונעימה בארבע עיניים, אמר לה כהן שגם הוא, ממש כמותה וכמו הבוס שלה העונה לשם ברק אובמה, חושב שנתניהו שוגה ולא צריך לנאום בקונגרס נגד התכנית האיראנית של נשיא ארצות הברית. כהן היה בטוח שהסוד הזה יישמר בין ארבע העיניים שלו ושל סוזן. הערכה מודיעינית אומללה. עשר דקות אחרי שיצא מהחדר, הסיפור כבר היה בחוץ. הזוג נתניהו רתח. תקלה כזאת, גם אם נגמרה ללא נזיפה או הדחה – היא תקלה לדורות. בחיוך ובקריצה (כי מי אנחנו שנבקר), אפשר היה לכנות כאן את האיש שאולי כבר לא יהיה ראש המוסד – "הטיפש על הגבעה".

על כהן, "הדוגמן" בפי חבריו לארגון הביון, אומרים שבתא המטען של האוטו שלו מונחות תמיד לפחות עשר חולצות מגוהצות. לכל מקרה שלא יהיה. הוא הדור וריחני, ואם לא יהיה ראש המוסד, יוכל לפחות לשחק אחד כזה בהוליווד. את יורם כהן, לעומת זאת, אין סיכוי שתזהו ברחוב, גם אם נפגשתם יום לפני. אחד יסיים בקרוב תפקיד חשוב בקול ענות חלושה. אחד כבר לא בטוח במאה אחוז שיתחיל בקול רעש וצלצולים תפקיד רם ונישא אחר. מה שמותיר את זירת ההשפעה הביטחונית לאחרים. גדי אייזנקוט ובוגי יעלון (ראו בנפרד) ואביב כוכבי, ראש אמ"ן. הכניסה לכהנים, כבר פחות פתוחה מבעבר.